מדברים על חינוך - חלק שישי
צילום: כיכר הסכתים
בפרק השישי של הפודקאסט "מדברים על חינוך", אנחנו צוללים לאחת הסוגיות הנפיצות והכואבות ביותר בכל בית חרדי: ההתמודדות עם השפעות הרחוב. מה באמת קורה לנו כשהילד חוזר לפתע עם סלנג רחובי שלא שמענו מעולם, תספורת חריגה או אוזניות בלוטוס?
הפחד שמוביל לתוצאה ההפוכה
הורים רבים, ובמיוחד (אך לא רק) הורים בעלי תשובה, נתקפים בחרדה איומה כשהם מזהים סממנים של ה"עולם שבחוץ" אצל הילדים שלהם. החרדה הזו מגיעה ממקום טהור ואמיתי לחלוטין – הם יודעים בדיוק מה קורה ברחוב ורוצים לגונן על הילד, מתוך חשש שאם יוותרו היום על אוזניות, מחר הילד יחזור עם אופניים חשמליים וסיגריה בשבת.
אולם, מתברר שהתגובה האינטואיטיבית והלחוצה הזו היא הרסנית. לחץ ופחד מצד ההורים הופכים את הדבר ל"פרי אסור" ומושך הרבה יותר בעיני הילד. יותר מכך, פעם אחר פעם הוכח שלחץ כבד על ילדים גורם לתוצאה הפוכה לחלוטין ממה שההורים ציפו. הסיבה לכך שישנם נערים שחשים שנאה תהומית ללימוד גמרא, או אברכים שהתפילה הפכה עבורם לסיוט מוחלט, נעוצה פעמים רבות בכך שמישהו בדרך לחץ עליהם חזק מדי וללא שום הסבר חינוכי.
אשליית השליטה ושיטת "הרמזור" האם אנחנו יכולים פשוט לנתק את הילדים מהעולם שבחוץ? התשובה היא לא מוחלט. ישנו משל נוקב על הורים שבנו חומות בגובה 4 מטרים סביב בנם כדי שיהיה קדוש וטהור, אך כשיצא לראשונה בחייו לרחוב בגיל 20, כל עמוד חשמל וכל דבר אקראי ברחוב סקרנו אותו והסיחו את דעתו. אי אפשר לשלוט בילדים בצורה הרמטית, ומי שחושב שהוא יכול – חי באשליה.
כאן נכנסת לתמונה "שיטת הרמזור" שעושה סדר בהורות:
- רמזור אדום: קווים אדומים מוחלטים (כמו הכנסת סמארטפון פרוץ הביתה). מציבים קיר יציב וברור, ללא צעקות, פשוט מסבירים ש"אצלנו זה לא קיים". רמזור ירוק: דברים שלא שווה להילחם עליהם. פשוט לשחרר. רמזור צהוב: מצבי הביניים הקשים. כאן נדרשת אמונה בבורא עולם, היכולת להבהיר לילד שזה לא מוצא חן בעינינו, להסביר לו את ההשלכות – אבל לא לאסור זאת עליו בכוח. לעיתים, עצם העובדה שאתם שותקים במכוון ולא מעירים על כל פיפס – היא כלי החינוך העוצמתי ביותר.
הסמרטפון הוא רק סימפטום
כשיש בית שבו מעירים לילד כל עשר דקות, הוא מרגיש לא אהוב במקום שאמור להיות המבצר שלו, ורק מחכה בסתר להגיע לגיל 18 כדי לברוח מ"הכלא" ולעשות ככל העולה על רוחו.
לעומת זאת, בית שמעניק אהבה ומעטפת רגשית חמה, מונע מהילד לחפש מפלט זר. הדוגמה המטלטלת לכך היא סיפורו של נער ישיבה בן 16 שהתאהב פתאום בנערה שראה באוטובוס. במקום לזעוק לשמיים, אמו החרדית בחרה בדרך מפתיעה: היא שמעה אותו, הכילה אותו, ואפילו חייכה וזרמה איתו באומרה: "היא דומה לי? אם היא דומה לי יש לך טעם טוב". התגובה הבוגרת והמכילה הזו אפשרה לנער לפרוק את סערת הרגשות שלו, והעניין חלף מעצמו כלא היה, מבלי לייצר ריחוק ופיצוץ בבית.
"המדים שלנו" - בניית גאוות יחידה במקום הרצאות מוסר
אז איך בכל זאת שומרים על הילדים חזקים מול הפיתויים? התשובה אינה בשיחות מוסר נוקשות, אלא ביצירת "גאוות יחידה" ובית מלא בערכים חיוביים. כשהבית משדר באופן טבעי "מי אנחנו" ואיך אנחנו מתנהגים, הילד סופג זאת.
כך לדוגמה, נער צעיר התעקש ללבוש כובע וחליפה אפילו להליכה קצרה לרופא שיניים, וגער באחיו שזלזל בכך: "זה המדים שלנו, ככה אנחנו הולכים". זה קרה מבלי שאבא שלו מעולם דרש זאת ממנו בכוח, אלא מתוך אווירה ששודרה בבית. התחושה שהילד מרגיש מיוחד וחזק מול הסביבה, בדומה לאופן שבו רבי יהודה הנשיא קירב את נכדו של רשב"י כשאמר לו "אתה משלנו", היא זו שחיברה אותו מתוך רצון עז ואמיתי לדרך התורה.
השורה התחתונה: הילדים שלנו נמצאים בחוץ הרבה יותר מבעבר, וההשפעות חזקות מתמיד. אם אנחנו רוצים שיחזרו תמיד הביתה, אל חיק היהדות, אנחנו חייבים לבנות עבורם מבצר של אהבה, מילים טובות, עידוד והכלה. כשלילד טוב בבית – הוא לא יחפש שום דבר אחר בחוץ.
0 תגובות