את השיחה הזו, אנחנו מתחילים בהקראה. טקסט נוקב וכואב אותו מקריא יוסי לרר על הנשמות האבודות של בית ישראל:
"בשכונת בית ישראל בירושלים מקום משכן ישיבת מיר, מתרחשת הסצנה העיקרית של הרווקים החרדים, בעיקר אלו שרוצים להשאר בני ישיבה גם בגילם המתקדם. הם סיימו את חוק לימודיהם בישיבת האם, ועכשיו הם באו לבית ישראל ללמוד במיר או להתקדם בחיים במישורים אחרים, בעבודה או באקדמיה. ואולי בכלל באו לחיות כאוות נפשם, לאחר שנים בישיבה, עכשיו צריך מפלט מהמציאות, מההורים הלוחצים לחתונה, מפלט מהאי נעימות, מהסטיגמות הכלליות של המגזר. שם אפשר לחיות יותר בשקט, שם אין חוק וסדר, בקושי חוקי התנועה חלים שם.
האווירה בשכונה מורגשת ותוססת, עשרות צעירים מסתובבים ברחובות הצרים של השכונה, חלקם חוזרים מלימודם, חלקם בדיוק חזרו מטיול ופורקים את הרכב, וחלקם יושבים להם בחוץ מעשנים ומשוחחים. המרחב הציבורי הוא ישיבתי לייט, כמו פנימיה גדולה עם כבישים. היא לא פוליטית, ולחיות שם זו חוויה, אולי חוויה פרקריאטית משהו, לא יציבה, רווקית, קוראת תיגר, המקום הזה הוא המקום היחיד המכיל תרתי משמע את הרווקות החרדית המאוחרת, זו שאינה רתומה לשום סוס, אינה מתוחמת להגדרות חרדיות של חתונה בגיל צעיר, שם הם מרגישים יותר בנוח, כי הצירוף: "חרדים- רווקים- מבוגרים" לא מציאה גדולה בלשון המעטה.
כמי שגר שם בעבר, ישנה תחושה כי השכונה הזו נותנת אפשרות לחיות במרחב חרדי בעל אופי זורם, צעיר וחיוני, מכיל ומרגיש, חי ונושם, יותר מאשר בכל ריכוז חרדי אחר.
השכונה אמנם חרדית בתושביה הקבועים, אך ברובם הם אינם מזרם המיינסטרים הליטאי, וחלקם בעלי מעמד סוציו אקונומי נמוך משאר מקומות, ואין קשר כלל בין התושבים הללו לצעירים הישיבתיים הממלאים את הדירות השונות בשכונה.
בית ישראל זו אחת השכונות הותיקות בירושלים, מלאת הוד קמאי, נגיעה קדומה של ירושלים האמיתית. היא יחסית קיצונית לשאר השכונות החרדיות בעיר, אבל דווקא שם מתחוללת הסצנה המגניבה הזו והפתוחה לכל דורש, אווירה של חיים צעירים מבעבעים, אפשרות למרחב הבורח מהסטנדרטים והחוקים החרדיים למיניהם.
אתמול ביקרתי את חבריי שם.
המציאות האבסורדית של בחורים בגילאים מתקדמים אשר מציאותם לא תואמת את גילם, והם הולכים בריקנות מה, מחפשים מזור לנפשם המתבגרת בתוך ערימות הבנינים בשכונה, אין תוחלת ואין עתיד, אין שידוך ואין תקווה, אז יושבים עם רגליים למעלה ומדברים פוליטיקה או נייעס מקומי. כשהגעתי לשם לאחרונה חשתי את הפער הגדול שנפער עם השנים בין השיח שלי לשלהם, מודעות לעומת בורות, תשוקה לידע לעומת עמרציות גמורה.
וכשישבתי שם עלתה בליבי תחושה רוויית בוז וכעס על חברה שאלו פירותיה הבוגרים, על הזנחה של הרווקים המבוגרים, שאין להם שידוכים, ואין להם "שמות" טובים, ונחשבים לסוג של כישלון מערכתי שלא הצליחו להתחתן כבר 8 שנים לכל הפחות, כעסתי נורא על נורמות הזויות, דיבור וולגרי וחוסר איזון רגשי מוחלט, חסר עמוק בעידון נפש ובאינטליגנציה רגשית נמוכה, יכול להיות שזה נובע מחיים שלמים של חוסר מגע ומחסימה של רגשות, בכלל יש שם עדיין את האלימות שקטה הזו, האלימות הישיבתית הלמדנית.. רציתי לצעוק להם די.. חלאס.. תראו איך אתם נראים, יושבי גדרות וברזלים, מתנדנדים על סטנדר מיושן פעם ביום ובשאר הזמן נסחבים עם השאריות של עצמכם. אבל זה חסר כל הגיון.
וכשיצאתי/ברחתי עם הרכב בעלייה לכיוון שער שכם, הבוז והכעס התחלפו לרגע ברחמים ובחסד, נרגעתי והבנתי לרגע כמה הם מנסים להחזיק את הראש מעל המים, כמה רע להם וכמה הם היו רוצים מגע וחום ואהבה וסיפוק ותוחלת ומטרה ולא להתקע בגיל שנתיים, כמה הם אומרים תמיד בצחוק "אם רק לא הייתי בחור ישיבה אז..." אבל לא, זה לא בצחוק, זה ברצינות תהומית, כי הם לא בחורי ישיבה, סורי, בחורי ישיבה הם בני 19 עם תשוקה בעיניים, לא בני 30 עם עצב אינסופי בעיניים ותשוקות חבויות מכוסות בערימות של שטויות חברתיות וחסמים רגשיים וחוסר אומץ לעשות דברים, להיות אקטיביים ויצרנים, שזה- לחתוך ולנסות לחיות לפני שיהיה מאוחר. ולחלוחית של דמעה עברה בגרוני עת הגעתי למקומי. ופתאום התפללתי קצת, קצת עלי וקצת עליהם.
ולמרות הכל, זוהי השכונה עם הכי הרבה תורה בירושלים, בפער עצום.
בית ישראל הוא מקום בו גרו וגדלו אלפי צעירים חרדים במשך השנים. ישנה בדיחה ירושלמית לעוסה שאומרת שאם אתה חרדי ליטאי בירושלים, אז או שהיית בעבר במיר או שעכשיו אתה במיר או שתהיה בעתיד במיר, אבל לא תצליח לברוח ממיר.
ואפשר לומר כי כל בחור ישיבה שלא זכה להתחתן בשעתו מתוך הישיבה בגיל צעיר וזכה לבוא לדור בבית ישראל, הוא יוצא משם אחרת ממה שנכנס. עם חכמת חיים אחרת, מבט יותר מפוכח על העולם, פתיחות גדולה ועצמאות של מגורים, עם חשיבה ברורה ועצמאית יותר על העולם שלנו והעולם החרדי בפרט".
הממלכה של הרווקים המבוגרים
משה מנס: יוסף, הטקסטים שלך נוקבים. כשאתה מתאר את בית ישראל, אתה לא מתאר רק שכונה, אתה מתאר "מדינת מקלט". מה באמת קורה שם, בסצנה הזו שרבים מאיתנו מעדיפים לא לראות?
יוסי לרר: "בית ישראל היא המקום היחיד שבאמת מכיל את הרווקות החרדית המאוחרת. זה מרחב שבו הצירוף 'חרדי-רווק-מבוגר' הוא לא חריג, הוא הנורמה. בחורים מסיימים את חוק לימודיהם בישיבות האם שלהם ומגיעים למיר, או סתם לשכונה, כדי לברוח. לברוח מההורים הלוחצים, מהסטיגמות של המגזר, מהאי-נעימות שבלהיות בן 28 בבני ברק או בבית שמש. שם, ברחובות הצרים, אפשר לחיות בשקט. המרחב הציבורי שם הוא 'ישיבתי לייט' – פנימייה ענקית עם כבישים."
משה מנס: אבל יש שם פער עצום, לא? בין ה'מגניבות' של המקום לבין מה שראית כשביקרת שם לאחרונה.
יוסי לרר: "בדיוק. כשחזרתי לשם לבקר חברים, הרגשתי בוקס בבטן. ראיתי בחורים בגילאים מתקדמים שהמציאות שלהם פשוט לא תואמת את הגיל שלהם. הם הולכים בריקנות, מחפשים מזור לנפש בתוך ערימות הבניינים. אין תוחלת, אין עתיד, אין שידוך – אז יושבים עם רגליים למעלה ומדברים פוליטיקה או נייעס. חשתי בוז וכעס על חברה שאלו פירותיה, על הזנחה של אנשים שנחשבים 'כישלון מערכתי' רק כי הם לא התחתנו כבר שמונה שנים. יש שם אלימות שקטה, אלימות של חוסר מגע וחסימה רגשית."
"בחור ישיבה הוא לא בן 30"
משה מנס: אתה שואל בטקסט שלך "מי אתה יוסף לרר?". אתה מגדיר את עצמך כבחור רווק שהיה בבית ישראל. אתה חושב שזו ההגדרה היחידה שלהם? שהם פשוט "רווקים מבוגרים"?
יוסי לרר: "לצערי, עבור חלקם זו ההגדרה היחידה. זה נורא. כל הכישרונות שלהם, היכולות, החלומות – הכל נמחק. כל מה שהוא רואה במראה זה 'אני בחור חרדי רווק שלא הצליח'. כשהוא מגיע לגיל 25 ומעלה, הוא נשאר בלי חברה. הוא מפחד מהסטיגמה, מפחד לעשות משהו עם עצמו כי אולי זה יהרוס לו את ה'שידוך הראוי'."
משה מנס: על מי הביקורת שלך? על הבחורים? על הממסד?
יוסי לרר: "הביקורת היא על המציאות, על הנורמה. אני התגייסתי לצבא בגיל 35, זה משהו שרציתי שנים אבל לא הייתה לי אופציה בגיל צעיר. בחברה שלנו, מי שמתגייס שואלים אותו 'מה קרה?'. לבחורים האלה אין באמת אופציה לעשות משהו אחר בלי לשבור את הכל. אבל זו גם זריקת אחריות. יש בחורים שמתעלים בתורה, ויש כאלו שפשוט נכנסים לתבנית וקופאים בה. אני הפניתי את הביקורת הזו לעצמי ולא נתתי לעצמי להישאר בבורות האלה."
הנס והפספוס
משה מנס: סיפרת לי על חבר שלך ממיר, בן 27, שהיה על סף פריצה החוצה.
יוסי לרר: "כן, הוא היה בדירה בבית ישראל, הגיעו מים עד נפש. הוא אמר לי 'די, אני לא יכול יותר'. הכל מונוטוני, כל יום דומה לקודמו. הוא כבר היה רגל אחת במכינה, רצה לעבור לדירה בורגנית יותר ברחביה. ואז, בשנייה האחרונה, הוא התארס. הוא אמר לי 'קרה לי נס'. אמרתי לו: 'תשמע, זה הגיע בזמן, אבל יש חלום שפספסת. המערכת בלעה אותך בחזרה'."
משה מנס: ומה קורה כשאותו בחור הולך לרב שלו ואומר "קשה לי, אני לא יכול ללמוד יותר"?
יוסי לרר: "הרב יגיד לו 'תתחזק במוסר, תלמד הלכה, תחליף חבורה'. הפחד של הממסד הוא שאם הוא יעזוב את הישיבה הוא ילך לאבדון. אבל האמת היא שיש בחורים ש'הלכו לאבדון' דווקא בתוך המערכת. הם נמצאים במקום שמכיל את הרווקות שלהם, אבל הם לא 'איתנו'. הם ישנים כל היום, בדיכאון קליני או חברתי, מרגישים חוסר תוחלת מוחלט."
הקריאה להשכמה: "ידידי, אתה לא בחור ישיבה"
משה מנס: מה האמירה שלך לאותו בחור בן 26 או 30 שיושב עכשיו בבית ישראל ומרגיש עבוד?
יוסי לרר: "אני רוצה להגיד לו את האמת הכואבת: אתה לא בחור ישיבה. בחור ישיבה זה בן 19 עם תשוקה בעיניים. בגיל 30 האנרגיות האלה כבר לא קיימות, בטח לא אחרי 15 שנה של אותה מסכת ואותו סדר יום. אתה חי בסרט שאתה בחור ישיבה, אבל אתה פשוט אדם אבוד שצריך למצוא את הכוחות שלו."
משה מנס: זו אמירה קשה מאוד.
יוסי לרר: "היא נוראית אבל אלותית. הבחורים האלה תקועים בבור. הם לא יחזרו הביתה להורים כי לא נעים להם להיות 'הרווק המבוגר' של השכונה. אז הם עובדים בליווי הסעות או בפירוק עופות בשביל כמה שקלים, חיה שקיימת רק כדי לשרוד את היום. יש להם אשמה, והם מפחדים שאם הם יעבדו בעבודה מסודרת או ילמדו, הם יאבדו את הסיכוי לשידוך טוב. הם נמוגים לאט לאט."
נחמה בין השורות
משה מנס: אנחנו לקראת חג שבועות, זמן מתן תורתנו. גם הבחורים האלו מקבלים את התורה. יש רגעים של אור בתוך כל הכאב הזה?
יוסי לרר: "בוודאי. בית ישראל הוא המקום עם הכי הרבה תורה בירושלים, בפער עצום. יש בחורים שגם בגיל מבוגר באמת מוצאים את עצמם בלימוד, שקמים כל בוקר לסדר א' מתוך בחירה אמיתית ובוגרת. יש שם חכמת חיים שאין באף מקום אחר, פתיחות ועצמאות. ויש גם את אלו שמוצאים ביטוי בכתיבה, בשירה, במוזיקה. לאחרונה הוצאתי קונטרס של שירה שכתבו בחורים בישיבות – חלקם בעילום שם, כי הם עדיין מפחדים מ'מה יגידו'. אבל הקול הזה מתחיל להישמע. יש חבר'ה שכן מצליחים לייצר לעצמם מציאות, דווקא מתוך המקום הכואב הזה."
משה מנס: אולי זו הנחמה. שהצעקה הופכת ליצירה, והכאב הופך למבט מפוכח יותר על העולם.
תקווה ויצירה
לסיום אומר לרר "יש בחורים שמגיעים למקומות כמו מיר ובית ישראל גם בגילאים יותר מבוגרים, והם מצליחים", מספר לרר. "הם נהנים מהלימוד, קמים כל בוקר לסדר א' ולסדר ב', יש להם סדר יום שהם מבסוטים ממנו. הם מוצאים קורת רוח באווירה, בחופש היחסי ובמרחב שיש שם". מנס מסכים לדבריו, דווקא אצל בחורים שבאו אחרי בחירה מודעת, הלימוד הופך לאיכותי ומשמעותי יותר. "כשהבחירה היא אמיתית ולא מובנת מאליה – זה נותן עוצמה גדולה".
לרר גם מזכיר את היצירה שלו עצמו את קונטרס "מקלט לשירה" שהוציא לאחרונה, יחד עם "המקלט לאומנות" של נועה לאה כהן. הקונטרס מביא קולות של בחורים בישיבות – צעירים ומבוגרים יותר – שכותבים שירה ופרוזה, רובם בעילום שם.
"הם פחדו מאוד בהתחלה", הוא מספר. "כל דבר שלא בתלם נראה להם מסוכן. אבל העולם משתנה, והיום יש יותר פתיחות". לרר מדגיש כי רבים מהבחורים הללו מצליחים למצוא בתוך המרחב הישיבתי דרכים לביטוי אישי – בין אם בכתיבה, שירה או מוזיקה. "דווקא החופש היחסי שיש שם לפעמים מוציא מהם כוחות נפש חיוביים. זה לא חייב להוביל לצאת החוצה. אפשר להתפתח וליצור גם בתוך העולם החרדי".
"אם אתם מצליחים שם – תמשיכו לעשות שטייגן. ואם אתם עדיין אבודים – תמיד יש מה לעשות. תמיד יש מקום להתפתח, ואין צורך לשבור את הכלים".
0 תגובות