שלום, שבוע טוב וברוכים הצופים בתוכנית "דבר השבוע" בהגשת משה מנס. גם השבוע התכנסנו כדי לעשות סדר בבליל החדשות, הרגשות והאירועים שמציפים אותנו בתקופה הסוערת הזו. בתוכנית הפעם יצאנו למסע שמתחיל עמוק בתוך הנפש פנימה – בהתמודדויות השקטות של הנוער שלנו – עובר דרך המחלוקות המגזריות שקורעות אותנו בחוץ, ולא מדלג גם על חדשות טכנולוגיות מעשיות לחיי היומיום שלנו.
"כמוך יש לי רק אחד": החיבוק המוזיקלי של איצי אקרמן
את התוכנית פתחנו באווירה מרגשת עם המוזיקאי ואיש החינוך, ר' איצי אקרמן, ששחרר לאחרונה את הקליפ הנוגע ללב "אתה מיוחד". השיר, שמדבר בגובה העיניים על ההתמודדות של נערים ובחורים בימינו, פוגע בבטן הרכה. כאבא לשבעה ילדים, הזדהיתי עמוקות עם המילים – הרי כל הורה מכיר את הרגעים האלה שבהם הילד מועד, מתמודד עם קשיים ומרגיש בודד במערכה. המסר של השיר: "תפסיק לחשוב שאני לא מרוצה ממך... אני אבא שלך ואתה בן אהוב שלי", הוא מסר שכל בן (וגם כל אדם מול בורא עולם) צמא לשמוע.
אקרמן שיתף בסיפור המרתק מאחורי השיר. מתברר שהוא בכלל לא כתב אותו. השיר הגיע אליו מבחור ישיבה (שפועל תחת השם הבדוי שימי זילבר). "הגעתי לקומזיץ במוצאי שבת באמצע החורף, במצב רוח ירוד", סיפר אקרמן בכנות. "זו הייתה שבת של פחות 'שטייגן', והיצר הרע עבד שעות נוספות כדי לשכנע אותי שאני לא שווה כלום. ואז, באמצע הקומזיץ בישיבת באר יצחק, הבחורים התחילו לשיר את המשפטים האלה: 'מלאכים יש לי רבבות, כמוך יש לי רק אחד'. זה פשוט תפס אותי".
המסר המרכזי של אקרמן הוא שהטקטיקה החזקה ביותר של היצר הרע היא הייאוש. הוא מזכיר לכל בחור, גם לזה שמרגיש "אחד ממיליון" בתוך עולם הישיבות, שהקדוש ברוך הוא בחר בקפידה את הניסיונות שלו: "כל מפגש שלך עם היצר הרע... הקב"ה ישב עם המלאכים והזמין לך אותו במדויק. את העבודה שאתה מסוגל לעשות, אף אחד לא יכול לעשות".
בנוסף, איצי סיפר על הקשר המיוחד שלו עם משפחות החטופים. הוא תיאר מפגש מצמרר שהתרחש בטיסה לציריך, לשם הגיע לקומזיץ, כשעל המטוס פגש את בר קופרשטיין ועוד 11 מהחטופים ששוחררו, בדרכם לברזיל. "פתחתי שם בקבוק וויסקי, והיו שיחות נפש ארוכות וחגיגה אמיתית", סיפר. הוא ציין בסיפוק שלמרות החזרה המסוימת לשגרה, תודעת האלוקות והחיבור לשמיים נשארו חזקים מאוד אצל רבות מהמשפחות.
מלחמת אחים? אריאל שארפר מנתח את הקרע המגזרי
בימים שבהם הציבור החרדי מרגיש נרדף, חוטף מכות ולעיתים אף סופג אלימות ברחובות, שאלנו את אריאל שרפר שאלה ישירה וקשה: האם יכול להיות שהציבור הדתי-לאומי שונא אותנו יותר מאשר הציבור החילוני?
אריאל פתח בהסתייגות מתבקשת והבהיר ש"הגויים שונאים את כולנו שווה בשווה – כשבאו הנוח'בות, הם לא הבדילו בין שמאלנים, דתיים או חרדים". עם זאת, הוא הסכים שיש אנטגוניזם בולט מצד הדתיים הלאומיים. בניתוח חד, הוא הסביר שהשבר מגיע פעמים רבות מציפיות שונות והגדרות נוקשות. הדתי-הלאומי חווה פעמים רבות את החרדי כמתנשא, כמי שטוען למונופול על "היהדות האמיתית", בעוד הוא עצמו מרגיש שהוא לומד תורה לא פחות, ובמקביל מוסר את הנפש בצבא ומשלב "תורה ועבודה".
מנס סיפר על הרצאה שבה נכח, שבה אחד מהמוכרים מהציבור הדתי לאומי הסביר לאנשי רוח חרדים על היתרון כביכול של השיטה הדתית-לאומית, המאפשרת גיוון בתוך המשפחה: ילד אחד בצבא ילד שני בישיבה, ילד אחד בהודו, וילד אחד רופא, אחד שומר תורה ומצוות והשני חלילה חילוני לחלוטין וזה כביכול בסדר ומקובל. לעומת זאת, במשפחה חרדית, כל חריגה מהתלם (כמו גיוס לצה"ל) גובה מחיר קהילתי כבד – בשידוכים ובקבלה למוסדות.
הפתרונות של שארפר למצב:
יצירת תחום אפור: הגיע הזמן להפסיק עם ההגדרות הדיכוטומיות שמוזנות על ידי התקשורת. החרדי הוא לא רק מתנדב זק"א מצד אחד, או זה שמפגין ונקראים לו המכנסיים בצמתים מצד שני. יש רצף שלם של חיים באמצע שצריך להכיר. עצירת זיהום השיח התקשורתי:
אריאל גם יצא בביקורת חריפה נגד התקשורת שמנרמלת אלימות. "העלייה בחשיפה לתמונות קשות, לגרירות אלימות ולמילים גסות – נותנת לגיטימציה. אנשים שואלים מאיפה צץ נהג אוטובוס שמעיף בחור חרדי? זה מגיע מזה שרואים את הסרטונים האלה והגבולות נפרצים".
המדריך לסוללה: אלחנן טווג מנפץ מיתוסים לחורף ולקיץ
אם אי פעם שמתם את הסוללה של הווקמן שלכם במקפיא כדי "להחיות" אותה, הפינה של כתבנו הטכנולוגי אלחנן טווג, הייתה בדיוק בשבילכם. הפעם צללנו אל קרביה של סוללת הליתיום-יון, אותה סוללה שמפעילה היום כמעט כל דבר – מהסמארטפון שלנו ועד לרכבים חשמליים.
למה הסוללה נהרסת? אלחנן סיפק הסבר ציורי ופשוט: דמיינו מגרש כדורגל שבמרכזו יש "ספוג". בתהליך הטעינה, אנחנו דוחפים חלקיקים שנקראים יונים (Ions) דרך הספוג לצד אחד של המגרש. כשאנחנו משתמשים במכשיר (פריקה), היונים חוזרים לצד השני, והתנועה הזו מייצרת את החשמל. עם הזמן, ולאחר מאות מחזורי טעינה (בסביבות ה-500 עד 1,000), ה"ספוג" הזה מתבלה. כתוצאה מכך, כ-20% מהיונים נתקעים ולא מצליחים לחזור, מה שמוריד את הקיבולת הכללית של הסוללה.
הטיפים של אלחנן לשמירה על חיי הסוללה:
- המיתוס שהופרך: פעם אמרו שאסור להשאיר טלפון בטעינה כל הלילה. היום, המערכות חכמות מספיק. הטלפון יודע להטעין עד 80%, להפסיק, ולהשלים את ה-20% הנותרים ממש לפני שאתם קמים, כדי לא להעמיס על הסוללה.האויב האמיתי - טמפרטורה: החום הוא הרוצח השקט של הסוללות. טמפרטורה של 35-40 מעלות (יום קיץ ישראלי ממוצע) פוגעת בהן אנושות.מה לא לעשות? אל תשאירו בשום אופן את הטלפון נטען על הסטנד ברכב תחת שמש ישירה (הטלפון פשוט יפסיק את הטעינה כדי להגן על עצמו), ואל תישנו איתו בלילה מתחת לכרית – החום שמצטבר שם, במיוחד בזמן טעינה, פשוט צולה את הסוללה מבפנים.
"קל בקרב": הדרך של הנוער החרדי לסיירת "חשמונאים"
בחלק האחרון של התוכנית נגענו במציאות מורכבת ורלוונטית מתמיד. במקביל למאבק הפוליטי סביב חוק הגיוס ולרבבות הבחורים שמקדישים את חייהם, בצדק, ללימוד תורה – אי אפשר להתעלם מהמציאות בשטח. ישנן ישיבות הסדר חרדיות ובחורים רבים שבוחרים, מסיבותיהם שלהם, לצאת ולהתגייס למסגרות מותאמות שמקפידות על אורח חייהם.
כמי שמדריך כושר בישיבות הללו, אני פוגש את הבחורים האלה מקרוב, כשהם מגיעים לבנות חוסן גופני ומנטלי. בין אם מדובר באימונים אישיים שאני מעביר בעלות של 150 שקלים, ובין אם בחבילות משתלמות יותר למתמידים שלוקחים את התהליך ברצינות (200 ש"ח ל-4 אימונים או 300 ש"ח ל-6) – אני מזהה את הערך העצום של משמעת פיזית עבור מי שמתכנן לעלות על מדים.
זה בדיוק מה שהוביל אותי לשיחה המרתקת עם גידי כהן, ממפעילי תוכנית ההכנה לצה"ל "קל בקרב". גידי מלווה, מכווין ומכין את אותם צעירים חרדים שרוצים להתגייס. הוא שפך אור על תהליך המיון, על ההתאמות הייחודיות, וענה על השאלה שמסקרנת רבים: האם סיירת "חשמונאים" החרדית, שהוקמה לאחרונה, באמת עומדת סטנדרטים של סיירות אחרות בצה"ל? המסקנה הייתה ברורה – עם רמת המוטיבציה והנחישות שהבחורים האלה מביאים איתם, השמיים הם הגבול.
עד כאן "דבר השבוע". נשתמע בשבוע הבא עם עוד חשיפות, עוד עומק, ועוד דברים ששווה לכולנו לדבר עליהם.
0 תגובות