זה מסע אל עבר העם היהודי"
כשפוגשים את הרב אליהו בירנבאום בנמל התעופה בן גוריון, כשהוא אוחז במזוודה בדרך לטיסה נוספת, הנטייה הטבעית של הסובבים היא להביט בו בקנאה גלויה. מדי שבוע הוא ממריא ליעד אחר ברחבי הגלובוס, גומא יבשות, נחשף לנופים מרהיבים ונוגע בתרבויות רחוקות. אך מבחינתו של הרב, המחשבה כאילו מדובר ב"ג'וב חלומות" או בתיירות סביב העולם רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהמציאות בשטח.
בשיחה מפורטת ומלאת תובנות עם משה מנס, מספר הרב בירנבאום – שרשם עד כה ברזומה שלו ביקור ב-143 מדינות (וכדבריו, "עוד היד נטויה") – על המניע העמוק והפנימי שמניע אותו לצאת שוב ושוב לדרך, על הקהילות הנידחות ביותר שפגש, ועל הנוסחה לשמירה על זהות וגאווה יהודית גלויה גם במקומות המורכבים והמאתגרים ביותר על הגלובוס.
"כשרואים אותי בשדה התעופה כמעט מדי שבוע, אנשים אומרים לי: 'וואו הרב, איזה ג'וב יפה תפסת!'. אבל אני מבקש לדייק ולהסביר: אני לא יוצא לטיולים, אני יוצא למסעות," מדגיש הרב בירנבאום. "טיול זה משהו פשוט: אתה נוסע, מצלם נופים, קונה מזכרות וחוזר הביתה בדיוק אותו אדם. מסע, לעומת זאת, הוא בעל מטרה, ייעוד ומשמעות עמוקה. אני יוצא אליהו א' וחוזר אליהו ב' – כלומר, לכל מסע יש חותם, השפעה ושינוי פנימי שהוא מטביע בך. אני ממליץ לכל בחור ישיבה ולכל אדם שיוצא לחו"ל: אל תטיילו בלבד, צאו למסע. תרגישו ותחוו את המקום – בין אם דרך טבע ותרבות מקומית, ובין אם דרך הקהילה היהודית הקיימת או הזיכרונות וההיסטוריה שנותרו ממנה."
הפעילות של הרב בירנבאום נוגעת בנימי העומק של הקיום היהודי בתפוצות. במסגרת תפקידו כראש מכון "שטראוס-עמיאל" (מבית אור תורה סטון), הוא עוסק בהכשרת רבנים, מחנכים ושליחים היוצאים לפעול בקהילות יהודיות ברחבי העולם. לצד זאת, הוא משקיע שנים רבות במחקר קהילות, איתור שבטים אבודים ונדחי ישראל, ובסוגיות סבוכות ורגישות של בירור יהדות וגיור. כל אלו, כפי שהוא מבהיר, נובעים מתחושת מחויבות ואחריות אישית עמוקה כלפי עתידו ורציפותו של העם היהודי.
המסע הראשון: הנער בן ה-13 שעלה לבדו ונעלם ברומא
התשוקה וה"שגעון" למסעות ולחיבור לעם היהודי, מתברר, אינם עניין חדש אצל הרב בירנבאום – הם החלו כבר בשלבים המוקדמים ביותר של חייו.
הרב נולד והגדל באורוגוואי שבדרום אמריקה. זמן קצר לאחר חגיגת הבר-מצווה שלו בבית הכנסת המקומי, בגיל 13.5 בלבד, קיבל החלטה נחושה ודרמטית שהפתיעה את סביבתו: להודיע להוריו שהוא עוזב את הבית, עולה בגפו לארץ ישראל ועובר ללמוד בישיבה.
"בהתחלה ההורים שלי חשבו שאני צוחק," הוא משחזר בחיוך, "אבל מהר מאוד הם הבינו שיש כאן עניין רציני. כשיצאתי למסע הראשון בחיי – מאורוגוואי לישראל – הטיסה כללה עצירת ביניים ולינה של לילה אחד ברומא. אנשי הליווי שהיו איתי הביאו אותי למלון ואמרו לי: 'תישאר בלילה בחדר, בבוקר נבוא לאסוף אותך לטיסת ההמשך'. אלא כשאומרים לנער צעיר בן 13.5 להישאר בחדר במלון, הראש שלו עובד בדיוק 180 מעלות הפוך..."
באותו לילה יצא הנער הצעיר בגפו אל רחובות רומא המוארכים, כדי לחזות מקרוב בקוליסיאום, בשער הניצחון ובשער טיטוס. אלא שלאחר הסיור הלילי התבררה הבעיה: הוא לא ידע את השפה, לא הכיר את העיר, ולא היה לו שמץ של מושג איך לחזור לבית המלון.
"רק בסייעתא דשמיא הקדוש ברוך הוא הדריך אותי והחזיר אותי בשלום לחדר," הוא מספר. "זה היה המסע הראשון שלי – מאורוגוואי לארץ ישראל דרך רומא, לבד לחלוטין. הוריי עלו לארץ רק שנתיים לאחר מכן. כשאדם מתחיל את חייו הבוגרים בצורה כזאת, מבינים מאיפה התחיל המסע כולו."
מרוקו בלב האמזונס ותקיעת שופר בג'ונגל של פפואה גינאה החדשה
במהלך עשרות שנות נדודים ומחקר ב-143 מדינות, נתקל הרב בירנבאום בתופעות ובסיפורים שנראים כאילו לקוחים מספרי דמיון או ממדפי ההיסטוריה הנשכחת.
1. מנאוס, ברזיל: "מרוקו הקטנה" בלב יערות הגשם
מעטים מכירים את הפרק ההיסטורי המרתק שהחל בשנת 1860. באותן שנים, יהודים רבים מצפון מרוקו – בעיקר מאזורי טטואן ותנג'יר – החלו להמר על עתידם ולהתקדם לעבר ברזיל הרחוקה. הניע אותם הצידוד בפרנסה חדשה ובאופקים כלכליים שנפתחו בעקבות פריחת עצי הגומי ותעשיית הגומי הבינלאומית.
כיום, בעיר מנאוס השוכנת בלב האמזונס בברזיל, עדיין פועלת קהילה יהודית תוססת המכונה "מרוקו הקטנה".
"אתה מגיע ללב הג'ונגלים באמזונס ומצא קהילה שלמה שמקיימת תפילות נוסח מרוקו, אוכלת מאכלים מרוקאיים מסורתיים ושומרת על מנהגי צפון אפריקה ש הועברו מדור לדור," מתאר הרב בהתפעלות. "אמנם חלחלו מעט מנהגים מקומיים עם השנים, אבל הליבה נותרה אותנטית לחלוטין. קהילה מרוקאית באמצע הג'ונגל."
2. פפואה גינאה החדשה: שבט ה'גוגודלה' והכיסופים לירושלים
אחד המסעות הקיצוניים והמרתקים ביותר של הרב היה לבדיקת שבט בשם "גוגודלה" במדינת פפואה גינאה החדשה – מדינה המוגדרת כאחת הפרימיטיביות בעולם, ושזכתה לפרסום בעבר בשל שבטי הקניבלים שחיו בה.
כדי להגיע אל השבט המונה כ-70,000 איש, עבר הרב מסע מפרך: טיסה מישראל לאיסטנבול, משם למנילה, ממנילה לפפואה גינאה החדשה, טיסת פנים נוספת, ושיט ממושך של כמה שעות בסירת כנוע בנהרות הצרים של הג'ונגל. ישראל, איסטנבול, מנילה, פפואה גינאה החדשה, טיסת פנים שיט בקנוא עד לשבט הגוגודלה
"כשאני מגיע בלב הג'ונגל, חיכים לי אלפי אנשים שמקבלים את פניי בשירה אדירה של 'הבאנו שלום עליכם' ובשירים חסידיים וישראליים," משחזר הרב. "ראש השבט קיבל אותי כשהוא עטוף בטלית ובתקיעת שופר מכובדת. בני השבט טוענים שהם צאצאי העם היהודי שיצאו מירושלים בסירות והגיעו עד לפפואה גינאה החדשה."
כשנשאל האם יש אמת היסטורית בטענות אלו, מבהיר הרב:
"מבחינה מחקרית או היסטורית, כמעט ואין לזה ביסוס או היתכנות. אבל מה שמדהים אותי בכל מרדף מחדש זה לא רק ההיסטוריה – אלא הסיפור היהודי. האנשים הללו, שנמצאים בסוף העולם שמאלה, חשים חיבור עמוק ונפשי לעם היהודי. הם לא מחפשים לעלות לארץ ישראל מסיבות כלכליות או מאינטרסים; הם פשוט צמאים לזיקה, לזהות ולחיבור."
גאווה יהודית בראש מורם: "לא נחזור להיות אנוסים"
על רקע העלייה החדה באנטישמיות ברחבי העולם בשנים האחרונות, ובפרט לאחר אירועי השבעה באוקטובר, עולה מחדש החשש של יהודים רבאי העולם להחצין את זהותם. האם לא מסוכן להתהלך ברחובות ערי העולם כיהודי חרדי או דתי?
לרב בירנבאום יש מנשר חד-משמעי בעניין:
הנושאעמדת הרב בירנבאוםהליכה בגלוימקפיד ללכת עם כיפה גלויה בכל מקום בעולם, ללא כובעי מצחייה או ניסיונות טשטוש (למעט במדינות מוסלמיות מובהקות כגון עיראק, כורדיסטן או טוניס).מסר לרבנים ולקהילות"אם נפסיק להיות יהודים גאים, מה יהיה עלינו? נחזור להיות אנוסים כמו בתקופת האינקוויזיציה. חובתנו לשמור על גאווה יהודית בראש מורם."מגמות באירופהלצד החשש והפחד הגוברים, קיימת התעוררות יהודית: בתי הכנסת מתמלאים ויותר ילדים נרשמים לבתי ספר יהודיים דווקא מתוך רצון להתחבר לשורשים.
"ברוך השם, מעולם לא קרה לי דבר רע," מציין הרב. "חלק מרכזי מהזהות שלי והגאווה היהודית שלי הוא ללכת בגלוי עם כיפה. אני אומר לרבנים ולשליחים שלנו: אם תורידו את הכיפה ותתחבאו, הקיום היהודי יישחק. גאווה יהודית היא חומת המגן שלנו."
הקהילה כחומת מגן: האתגר המושתק של היורדים הישראלים
כשנשאל הרב כיצד נמנעים מהשפעות רוחניות שליליות ומסכנת ההתבוללות כשחיים כמיעוט בתוך חברה זרה, הוא מצביע על המפתח המרכזי: המסגרת הקהילתית.
יהודים בתפוצות חיו מאז ומעולם כמיעוט בתוך חברת רוב – בין אם בארצות הברית, בפולין, בגואטמלה או בפרו. מה שהחזיק אותם לאורך הדורות היה המבנה הקהילתי: בית הכנסת, המרכז הקהילתי, בית הספר היהודי ותנועות הנוער. המסגרת הזו יצרה מעטפת מגוננת שמנעה טמיעה מלאה.
אלא שבתוך המשוואה הזו, מזהה הרב בירנבאום נקודת תורפה מרכזית ומושתקת: המהגרים הישראלים.
"המוני ישראלים – עשרות ומאות אלפים שעוברים להתגורר בארצות הברית או באירופה – אינם מחוברים ברובם לקהילות היהודיות המקומיות," מתריע הרב. "מדוע? כי כשהם היו בישראל, הם היו רגילים שהמדינה, השפה והתרבות הכללית מספקות להם את הזהות היהודית. הם לא מכירים את המושג 'קהילה' ככלי לשמירה על זהות. כשהם מגיעים לחו"ל, הם נשארים מחוץ למסגרת הקהילתית, ואז תהליכי ההתבוללות ונישואי התערובת אצלם ואצל ילדיהם מהירים ומסוכנים הרבה יותר."
הלכה, מודרנה ופעמונים: מוסר השכל מוונציה
לסיום השיחה, שיתף הרב בירנבאום בתשובה הלכתית היסטורית ומאלפת המופיעה בספרו החדש, הממחישה את הקשר המורכב בין עולם ההלכה לבין השפעות התרבות הסובבת.
בספר התשובות "שר רומי" של הרב חזן, ששימש כרב בעיר ונציה באמצע המאה ה-19 (סביב השנים 1850–1860), מובאת שאלה מעניינת:
גבאי בית הכנסת פנו לרב חזן בטענה שהמתפללים מרבים לאחר לתפילה. הם הציעו פתרון שנלקח מהכנסייה ששכנה מול בית הכנסת: להקים מגדל על גג בית הכנסת, להציב עליו שעון ופעמון, ובכל פעם שתגיע שעת התפילה – הפעמון יצלצל ויקרא למתפללים להגיע בזמן.
השאלה שהופנתה לרב הייתה האם אין בכך איסור של "בחוקותיהם לא תלכו" בשל החיקוי של סממני הכנסייה.
"תשובתו של הרב חזן הייתה חיובית – מותר להתקין פעמון ושעון," מסכם הרב בירנבאום. "הוא הסביר כי אין כאן כוונה לחקות את אמונתם או מנהגיהם הדתיים של הגויים, אלא אימוץ של כלי טכני יעיל שמטרתו לסייע ליהודים להגיע בזמן לתפילה. זהו דוגמה נהדרת לשילוב נכון: היכולת לקחת כלים מן העולם הסובב כדי לחזק את החיים היהודיים וההלכתיים, מבלי לאבד כהוא זה מהזהות, מהאמת ומהשורשים שלנו."
0 תגובות