ברוך דיין האמת: בשעות האחרונות הלכה לעולמה הרבנית הצדקנית מרת שמחה סימון ברכץ ע"ה, א"ח של הגאון רבי יהושע ברכץ, מגדולי פוסקי ההלכה, ראש כוללי 'עץ חיים', רב קהילות יוצאי צרפת בישראל וזקן רבני צרפת.
המנוחה ע"ה נולדה בעיר מקנס שבמרוקו לאביה הגאון רבי יוסף ברדוגו זצ"ל, נצר למשפחת ברדוגו המפוארת ודור שישי לרפאל המלאך זיע"א בעל המשפטים ישרים. בבית זה ספגה מילדותה אהבת תורה בוערת, אמונת חכמים ויראת שמיים עמוקה, ערכים שליוו אותה עד יומה האחרון.
בגיל 17 עלתה לארץ ישראל יחד עם הוריה, והם שוכנו בטירת הכרמל. אולם היא, שכל משאת נפשה הייתה לזכות לחינוך תורני טהור ולהקים בבוא היום בית של תורה, התעקשה לנסוע לבני ברק. באמתחתה היה פתק קטן שקיבלה מאשת חינוך במרוקו, עליו נכתבו המילים: "סמינר וולף - בני ברק".
אף שעברית כמעט שלא הייתה שגורה בפיה והיא הייתה נערה צעירה בארץ חדשה, התעקשה מאוד להגיע לסמינר ולהתקבל אליו אף בתנאי פנימיה. שם המשיכה את חינוכה בדרך התורה והיראה, כשהשאיפה שהנחתה אותה כבר אז הייתה ברורה: להקים בית שכל כולו תורה.
בהגיעה לפרקה ביקש אביה למצוא עבורה בחור מופלג בתורה, כזה ששקידת התורה תהיה מרכז חייו. בחיפושיו בין ישיבות בני ברק מצא את הגר"י ברכץ, שכבר בצעירותו התבלט כאחד מעילויי הישיבה וכל רבותיו העידו בביטחון מלא כי ניכר שעדיו לגדולות.
העובדה שהגר"י ברכץ עלה לארץ כשהוא יתום מאב ואם, וכמעט ללא אמצעים חומריים, לא היוותה מבחינתה כל חיסרון. בקשתה הייתה אחת בלבד - לזכות בבעל שיעמול בתורה וביראה בכל כוחותיו.
לימים סיפרה כי חברותיה לכיתה קיבלו כולן טבעת יהלום מחמותיהן, אך היא לא קבלה מאומה מאחר וחתנה היה יתום מאב, ואמו שהייתה חרשת-אילמת, גרה בצרפת עם אחיו ולא יכלה לתמוך בו כלל. כששאלו אותה חברותיה "שמחה, איפה היהלום שקיבלת?", ענתה להן: "כל אחת מקבלת יהלום אחד, היהלום שלי זה החתן בעצמו, שאמרו עליו שכבר היום הוא תלמיד חכם גדול!!".
לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג בדירה קטנה וצפופה בתנאים קשים ביותר. מים היו דולפים לתוכה והם נאלצו לא אחת לגרוף אותם שוב ושוב. אולם בני המשפחה מעידים כי דווקא באותן שנים לא הייתה מאושרת ממנה: מבחינתה, כל הקשיים היו חסרי משמעות מול הזכות שבעלה יושב ושוקד על התורה.
גם כאשר חיו בדוחק גדול, הצליחה הרבנית ליצור בבית תחושה של שפע ושמחה, ובני הבית מעידים כי מעולם לא חשו במחסור. באותן שנים כבר החלו להתגלות מעשי החסד העצומים שהיו לחלק בלתי נפרד מחייה: ביתה היה פתוח לגלמודים ולנזקקים, והיא דאגה להם במסירות כאילו היו מבני משפחתה.
כעבור מספר שנים עמד הרב משה פרדו זצ"ל, מייסד מוסדות "אור החיים", על עוז רוחה, כישרונותיה ואמונתה היוקדת, וביקש ממנה לשמש כסגנית מנהלת בסמינר "אור החיים". בעקבות התפקיד עברה המשפחה להתגורר במתחם הסמינר יחד עם ילדיה.
לימים, כאשר התעורר צורך במדריכת כלות לבוגרות הסמינר, שוב פנה אליה הרב פרדו וביקש כי תיטול על עצמה את המשימה החשובה - להדריך את בנות ישראל לקראת הקמת ביתן בקדושה ובטהרה.
במשך עשרות שנים הדריכה למעלה מאלפיים וחמש מאות כלות מבוגרות הסמינר. רבות מהן מספרות עד היום כי הדברים ששמעו ממנה נחרתו בליבן לכל החיים. היא לא הסתפקה בהעברת ידיעות והלכות, אלא מסרה את הדברים באכפתיות עמוקה, ביראת שמיים יוקדת ובתחושת אחריות לעתיד הבית היהודי שכל אחת מהן עמדה להקים.
לימים הקים בעלה, יבלחט"א הגאון רבי יהושע ברכץ, את ישיבת "שערי רחמים" בשכונת סנהדריה בירושלים, על שם מורו ורבו הגאון רבי רחמים נאהורי זצ"ל. הרבנית עמדה על כך שבעלה יישאר בישיבה ככל האפשר ולא ייאלץ לנסוע מדי יום לבני ברק - נסיעה שבאותם ימים ארכה כשעתיים ואף יותר.
מסירותה הגיעה לשיאה בשבתות. היא ביקשה מבעלה להישאר בישיבה וללמוד עם הבחורים, ואילו היא עצמה הייתה מיטלטלת בגפה עם ילדיה מבני ברק לסנהדריה בשלושה אוטובוסים, כשהיא נושאת עמה את הציוד ואת מלוא האוכל לשבת, משום שבני הזוג הקפידו שלא ליהנות מכספי הישיבה לצורכיהם הפרטיים.
כך נהגה במשך שנים ארוכות, בגשמי החורף ובשרבי הקיץ. ילדיה מעידים כי מעולם לא נשמעה מפיה תלונה, אפילו לא הקטנה ביותר, על הטלטולים, הקושי או הטרחה. להפך - היא ראתה בכך זכות עצומה להיות שותפה בתורת בעלה ובבניין הישיבה.
לימים, כאשר תורמים ביקשו להכניס בישיבה לימודי חול, פרש הגר"י ברכץ מראשות הישיבה. גם בתקופה זו, כמו בכל תחנות חייה, קיבלה הרבנית את הדברים באמונה ובשלווה, ללא טרוניה וללא תלונה.
לצד מסירותה לתורת בעלה ולחינוך בנות ישראל, לא פסקו ידיה במשך כל השנים ממעשי חסד בהיקפים יוצאי דופן. היא ערכה בביתה סעודות שבע ברכות ליתומות ולמשפחות נזקקות, אירחה שוב ושוב אנשים שלא היה להם היכן לשהות, ואף הכניסה לביתה לאורך השנים כמה וכמה יתומים וגידלה אותם במסירות כאילו היו ילדיה ממש.
מכריה מספרים כי תכונה נוספת שאפיינה אותה באופן נדיר הייתה שמירת הלשון. הרבנית הייתה אשת שיחה, הרבתה לדבר עם סביבתה בחמימות ובמאור פנים, אולם למרות זאת מעולם כמעט לא נשמע מפיה דיבור רע על אדם כלשהו. מידה זו הייתה כה בולטת עד שהתפרסמה בקרב כל מכריה ומוקיריה ועוררה השתאות.
כל ימיה ביקשה את טובתם של הסובבים אותה, רדפה אחר האמת והשלום ונכונה הייתה לוותר אף ויתורים כבדים כדי למנוע מחלוקת ולהרבות שלום בין אדם לחברו.
לאורך כל שנותיה לא היה בעולמה אלא תורה ויראת שמיים. אהבתה והערכתה לתלמידי חכמים היו ללא גבול, ובראש ובראשונה לבעלה הגדול, אותו כיבדה כל ימיה כמלך ממש, מתוך תחושה עמוקה של זכות להיות שותפה לעמלו בתורה.
גם באחרית ימיה, כאשר נחלשה והתייסרה בייסורים לא קלים, העידו יוצאי חלציה כי לא נשמעה מפיה אף פעם תלונה או מענה. תחת זאת הייתה מרבה להודות ולהלל לה' יתברך על חסדיו, באמונה פשוטה ועוצמתית שהפליאה את כל סובביה. גם באחרית ימיה התאמצה מאוד לרדת לתפילות הימים הנוראים ואף לעמוד בתפילת שמו"ע ביום הכיפורים, הגם שכרוך היה הדבר במאמץ בל יתואר.
הרבנית ע"ה זכתה להקים יחד עם בעלה דור ישרים מבורך, כאשר בניה וחתניה מכהנים פאר במשרות תורניות ברחבי עולם התורה והישיבות בארץ הקודש, וממשיכים את הדרך שעליה מסרה את נפשה כל ימיה.
מסע ההלוויה יצא הערב (ראשון) מביתה ברחוב הרב סורוצקין 6 בבני ברק, אל עבר בית החיים של נציבי ישיבת פוניבז' בעיר, שם תיטמן למנוחת עולמים.
ת.נ.צ.ב.ה.