לפני תקופה ארוכה פגשתי יהודי יקר, וכך סיפר לי את סיפורו: אני נשוי תשע עשרה שנים באהבה, בכבוד, ברוך הוא וברוך שמו. יש לנו פרנסה בכבוד וגם שישה ילדים מתוקים שהגדול הוא בן שבע עשרה והקטן בן חמש.
הם ילדים טובים ומתוקים ויש לי נחת מהם, אבל השבוע אשתי קרסה בגלל הילדים, פשוט קרסה פיזית. וכך הוא המשיך וסיפר לי: אני בכל יום יושב עם אשתי בערב, בספה בסלון, ואנחנו מדברים, אני ואשתי יחד. היא מספרת על היום שעברה ואני מקשיב, והיא שומעת אותי על היום שעברתי, ככה חצי שעה.
יש בינינו כבוד, הבנה הדדית וגם אהבה. לפני מספר ימים ישבתי עם אשתי עם כוס הקפה הנצחי שלנו, ואשתי מתחילה לבכות: אני כבר לא יכולה, אני כבר לא יכולה להתמודד עם הבלגן הזה בבית.
אני עובדת שבע שעות כל יום, חוזרת הביתה וישר מתחילה לסדר את הבית, את האוכל שהילדים השאירו על הספה, את האוכל שהילדים אכלו והשאירו על הרצפה בחדר הילדים, ליד המיטות שלהם. כן, יש לנו ילדים טובים ומתוקים, הוסיפה אשתי, אבל רק אתה יודע כמה שנים אני ואתה מבקשים מהם לשמור על הניקיון, על הסדר. דברים פשוטים! אכלת ארוחה? תזרוק את הצלחת לפח.
התקלחת? אל תזרוק את הבגדים על רצפת האמבטיה, תזרוק אותם בבקשה לסל כביסה. עוד מלא דברים, דברים בסיסיים של סדר פשוט של התנהגות של בני אדם, הם לא עושים. גם כשאני מבקשת מהם לסדר, להיות שותפים לניקיון הבית, המילים שאני שומעת אחרי זה הן לא עכשיו, ועד שהם כן עושים משהו יוצאת לי הנשמה. בשבתות אני מגישה את האוכל לשולחן שבת.
כמה פעמים דיברנו עם הילדים שבכל סעודה ילד אחר יפנה את השולחן אחרי הסעודה? ועל פי רוב הם לא עושים את זה, ובסוף אני צריכה להוריד מהשולחן, לנקות, ועוד להכין שולחן מסודר לסעודה הבאה. אני מרגישה ממש פיזית, שהגוף שלי אין לו כוח להמשיך ככה. אין לי כוח יותר, אני קורסת! כמה פעמים עשינו איתם מבצעים וזה החזיק בדיוק חצי שבוע, כמה פעמים צעקנו אבל זה גם עזר בדיוק לשבוע ואחרי זה שוב, וכן, נתנו גם עונשים ולא עזר. עד כאן סיפר לי היהודי שישב מולי, מה אשתו סיפרה לו בוכייה באותה שיחת קפה קבועה.
הוא המשיך לספר לי על אשתו: תקשיב, אשתי היא אישה חזקה פיזית ונפשית, ואם היא בכתה לי ואומרת שהיא קורסת, סימן שהגיעו מים עד נפש. מה אני עושה? איך אני עושה שינוי עם הילדים בנושא הזה? ושוב אני אדגיש לך: הם ילדים טובים, לא מתחצפים, מדברים יפה, עד שמגיע הנושא של סדר בסיסי וניקיון, שם הם עברו את הגבול.
האמת העירומה: המלכודת של ההורה המציל
התחלתי לשאול את אותו יהודי מה הם עשו כדי לחנך את הילדים. הוא אמר: אמרתי לך, מבצעים, מתנות, עונשים, ומה לא. הכל נשאר אותו דבר. אמרתי לו: לא לזה התכוונתי, ואני אסביר. כאן צריך להבין את האמת הפסיכולוגית: אתם נופלים למה שקרוי חוזה השתיקה. ברגע שאתם מפנים את השולחן בשקט, ברגע שאתם אוספים את הכביסה שלהם בנחת, אתם חותמים על חוזה עם הילד: אני אעשה, אתה לא תצטרך.
אתם בעצם מלמדים אותו שהאחריות שלו היא משהו שאפשר לוותר עליו. זה לא חינוך, זו השתקה של הבעיה לטווח קצר, שמתפוצצת לכם בפרצוף לטווח ארוך. כשהורה לוקח על עצמו את המשימה של הילד, הוא גונב לו את ההזדמנות להרגיש גדול. בנוסף, "תשאלו את עצמכם: אתם מגדלים בית, או מנהלים מרכז שירות?
בבית שמתפקד כמרכז שירות, ההורים הם הצוות והילדים הם הלקוחות. הילדים מרגישים שהם לא צריכים להזיז אצבע כי "הצוות" ידאג להכל. הבלגן שאתם רואים על הספה זה לא עניין של "בית מושלם", זה עניין של כיבוד הדדי. כשאתם מנקים הכל בעצמכם, אתם הופכים את הבית למלון שבו הילדים הם האורחים. הגיע הזמן להפסיק לנהל מרכז שירות, ולהתחיל לבנות בית של שותפים." בוא ניקח את סעודת שבת, אמרתי לו.
בוא נגיד שאמרתם לילד מסוים שהוא יוריד בליל שבת אחרי הסעודה את המפה ויסדר את השולחן. מה קורה? איך הוא מגיב? כן, כן, אני אעשה. ולמחרת בבוקר אשתך רואה את השולחן מלא אוכל מאתמול, והיא מפנה את השולחן במקומו! שוב שאלתי: מה קורה עם הכביסה של הילדים הגדולים? הם זורקים באמבטיה, עד שאשתך בניקיון השבועי מרימה להם ומכבסת להם. פה בדיוק טמון הבעיה: כשאתה קם בבוקר והיא רואה שולחן שלא פונה מאתמול מה היא עושה? היא מרימה במקום הילד.
ההוכחה הפסיכולוגית לשיטה (למה זה עובד?)
חשוב שתדעו: השיטה הזו היא לא רק דעה, יש לה הוכחה פסיכולוגית וחינוכית מוצקה. ראשית, בשיטה הישנה של "ההורה המציל", הילד מפתח תופעה שנקראת "חוסר אונים נלמד" (לפי מרטין סליגמן) – הוא מתרגל שמישהו אחר פותר לו את הבעיות, ולכן הוא מאבד את היכולת לפעול בעצמו. שנית, הגישה הזו מיישמת את עקרון "התוצאות הטבעיות" של רודולף דרייקורס: במקום שההורה יהיה ה"שוטר", המציאות עצמה (השולחן המלוכלך) היא זו שמחנכת את הילד. שלישית, המטרה שלנו היא לבנות "מוקד שליטה פנימי". ברגע שאתם מפסיקים לנקות במקומם, הילד מבין שהתוצאה תלויה בו, וזה בונה את תחושת האחריות, החוסן והבגרות שחסרה לו בשיטה הקודמת.
הדרך לשינוי: בונים אחריות פנימית
אנחנו חייבים להעביר אותם ממצב של ציות חיצוני למצב של אחריות פנימית. זו הדרך היחידה: תתאר לך שלא אתה ולא אשתך לא הייתם מפנים את השולחן של הלילה. מגיעה סעודת הבוקר, כל השולחן עמוס מאתמול, מלא לכלוכים, אוכל, צלחות, ואתה כאילו מתעלם, עושה קידוש. אתה חושב שבאותו רגע הילד לא יוריד מהשולחן? בטוח הוא יוריד! הוא לא מוריד כי הוא יודע שיש מישהו אחר שיעשה את העבודה במקומו, אתה או אשתך.
הקואליציה הזוגית
הקואליציה הזוגית היא המפתח. הילדים מריחים פיצול. אם אתם לא משדרים חזית אחת, הם ינצלו את זה. אם הילד היה יודע שאם הוא לא מוריד אף אחד לא יעשה את העבודה במקומו, ואם הוא לא יפנה השולחן יישאר מלוכלך עד הסעודה הבאה, וככה יאכלו ויעשו קידוש על הלכלוך של אתמול, וכולם יודעים שזה היה התור של הילד לפנות את השולחן, הוא לא ירגיש נעים. ואם ככה תעשו שוב ושוב, הילדים ילמדו שאם הם לא יעשו, השולחן יישאר מלוכלך. הם יראו שאם להם, הילדים, לא אכפת אז גם להורים לא אכפת. זה בדיוק המסר שהם צריכים לקבל. הילדים צריכים ללמוד מוקד שליטה פנימי, שהתוצאה תלויה בהם. ככה בכל הדברים שקשורים לסדר וניקיון, הם משאירים כביסה? שאשתך לא תרים להם, לא תכבס להם.
שאשתך תגיד להם: יש זמני כביסה של הבגדים, אם אין את הבגדים בסל עד יום מסוים אין כביסה. הם ילמדו גבולות מחדש! הם רגילים שגם אם הם יעשו מה שהם רוצים הכל יסתדר ובסוף ידאגו להם. לא! הם צריכים ללמוד גבולות חדשים: שאם להם לא אכפת מעצמם אז להורים שלהם גם לא אכפת. הם צריכים ללמוד אחריות וגבולות. הילדים, וכך בכל הדברים שקשורים לסדר וניקיון, אתם צריכים לעשות סדר.
בהתחלה זה יהיה קשה, גם לכם וגם להם. אולי תרגישו איזה הורים אנחנו? אז לא! אתם צריכים לדעת שאתם הורים טובים שאתם עושים את זה למען חינוכם, כדי שיגדלו להיות בני אדם, למען העתיד שלהם. אוי ואבוי אם הם ככה יגדלו, איך הם יחיו בתור נשואים וכו. הוא הסתכל לתוך עיניי ואמר לי: זה לא קשוח מדי? זה נשמע מלחמה. אמרתי לו: הרי אתה אומר שניסית הכל ולא הצלחת. בוא תנסה את זה. אתה לא במלחמה איתם, אתה מחנך אותם! וזו החובה שלך לחנך אותם, בגלל שאתה אוהב אותם, בגלל שאתה אוהב את אשתך ודואג לה, ובגלל שכן, אתה גם דואג לעצמך. אתה עושה סטופ לסיפור הזה.
המציאות השתנתה: הניצחון של העקביות
אחרי תקופה, חזר אליי אותו יהודי. המבט בעיניים שלו היה אחר לגמרי. הוא סיפר לי שהדרך לא הייתה קלה, בלשון המעטה. זה עלה לו ולאשתו בהמון כוחות, והיה צריך הרבה סבלנות עד שהילדים הבינו את הכללים החדשים. היו רגעים של שבירה, היו ימים של מתח באוויר. אבל הם לא ויתרו. הוא תיאר לי בוקר שבת אחד: הוא עמד שם, עשה קידוש, והשולחן, השולחן היה עדיין עמוס עם שאריות הדגים מליל שבת מאתמול.
הלב שלו דפק, אבל הוא החזיק את עצמו, לא מזיזים כלום. ופתאום, הוא ראה את הילד ניגש, מסתכל על השאריות, ובלי לומר מילה, הוא התחיל לפנות. בשקט. באחריות. באותו רגע הוא ידע, הבית הזה ניצח. הורים יקרים, תפסיקו לפחד שהם יכעסו עליכם, תתחילו לפחד מהתוצאה של הפינוק שלכם.
השינוי הזה הוא הצלת הנפש שלהם, ושלכם. אנחנו מגדלים כאן את דור העתיד, בעלים, נשים, הורים בעצמם. אם אנחנו לא נלמד אותם היום שאחריות היא לא עונש אלא דרך חיים, העולם שלהם ייראה בדיוק כמו הבית שהם מנהלים עכשיו. זה הזמן להחזיר את האחריות למקום הנכון: אצל הילדים שלנו. זה לא קשוח, זו אהבת אמת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום יהודים יקרים מאחל לכם תמיד אהבה שמחה אמונה וביטחון.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות