בשבוע שעבר שוחחנו עם המטפלת ביילי אייזנבך על מוגנות והדרך לשוחח נכון עם הילדים על נושאים מוצנעים. הכתבה זכתה לחשיפה רבה וגולשים רבים ביקשו להרחיב עוד בנושא.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בשיחה הקודמת סיפרה ביילי על חמשת המפתחות דרכם ניתן לפתוח צוהר ללב של הילדים שלנו ופירטה שניים מהם.
המפתח הראשון, כזכור, לפי ביילי הוא - "שפת המוגנות". "למה ילדים שנפגעים לא מספרים, או מספרים רק אחרי שנים? הסיבה היא כי אין להם מילים איך לספר. הם מפחדים שלא יאמינו להם, יאשימו אותם או יכעסו עליהם. הם מתביישים, חוששים שההורים יתפרקו ולא יצליחו להכיל. ולכן, כדי לאפשר לילדים שלנו לדברר לנו את מה שקרה להם עלינו לתת להם הזדמנות ושפה. ניתן להם את המפתח ביד. המפתח הראשון: שפת המוגנות. את השפה אנו בונים על ידי קשר אישי, זמן אישי, שפה רגשית ונתינת שמות לאיברים האישיים".
המפתח השני היה - "הקשבת מוגנות": "המחקר אומר שילדים שנפגעו וכן ספרו, לא עשו זאת להורים. 90% מתוכם מספרים בפעם בראשונה למישהו אחר, רק לא להורים. לרוב כי הילדים שלנו שומרים עלינו, הם לא רוצים לצער אותנו, הם לא סומכים עלינו שנצליח לשהות בקושי בלי להתפרק. בכך כמובן הם מגינים גם על הפוגע, שבדרך כלל זה מישהו קרוב אליהם וחשוב להם, והם חוששים שנעשה פעולות נגדו.
"כאן נכנסת 'הקשבת מוגנות'. לא נתפרץ אל דבריו, נשב בשקט, נכבוש את ההתרגשות שלנו משמיעת דבר קשה או לא נעים, נהנהן, נאמר מילות אמפתיה: 'וואו, באמת?', 'מה אתה אומר?', 'זה כאב?', 'איך הרגשת עם זה?' אני קוראת לזה הקשבת מוגנות כי זה מגן על הנפש על ידי הכלה ושימוש בשפה רגשית. אם תהיה פגיעה חלילה, הילד יידע שאנחנו ההורים מסוגלים להקשיב לו בלי להתפרק".
ומכאן, נשוחח על שלושה מפתחות נוספים לשיחה נכונה על מוגנות עם ילדנו.
לא להחליק
"ישנו דפוס התנהגות שנפוץ בקרב נפגעים", פותחת ביילי, "ניקח לדוגמה נערה שנפגעה מחברתה במשך תקופה. זה גרם לה מצוקה, כאבי בטן חזקים עד שלקחו אותה למיון, אלא ששם, כמובן, לא מצאו כלום.
"היו לה מחשבות כמו: 'אי אפשר לספר להורים כי הם בטח יפנו לחברה ולהוריה, וזה לא נעים לי', כך שהיא העדיפה לשתוק ולסבול כדי להגן על החברה, כשבינתיים היא עצמה המשיכה להיפגע.
"זהו דפוס התנהגות שכיח שקיים בקרב נפגעים, לשמור על הפוגע שלא ייפגע".
אם נניח היא כן הייתה באה לספר דבר רגיש כל כך, איך אני כהורה צריך להגיב?
"רצוי שהתגובה תהיה לא באופן דרסטי או חד משמעי, אלא לשמוע את זה כאילו זו בעיה קטנה ומיד אסביר.
"כדאי קודם כל לנשום עמוק ולקבל את זה שזה קרה. להעריך את זה שהיא סיפרה ולהגיד: 'כל הכבוד ששיתפת אותי, זה חשוב'. הקשבה ללא מילים, וכן מילות אמפתיה. 'וואו', 'מה את אומרת?', 'איך הרגשת?', 'איך את מרגישה עכשיו?'
"לאחר מכן נעבור לנרמול התגובות שלה. לדבר על ההלם, על אי הנעימות, כמה קשה לנו להגיב כי אולי זה יפגע בשני עד כדי שאנו מוותרים על עצמינו, ורק אחרי שהיא נרגעת והיית איתה לשאול: 'אז מה את חושבת שכדאי לעשות?'.
"בהמשך, לאט לאט, להסביר לה שזה פוגע בה, שזה לא תקין, וזה יכול לפגוע בנפש. מומלץ מאוד שהבת עצמה תיתן רעיונות, שהיא תדבר בעצמה עם החברה ותזהיר אותה שאם זה לא יפסיק אערב את הורי ואת הורייך.
"מומלץ לעבוד במודל אפר"ת: אירוע, פרשנות, רגש, תגובה. המודל מסביר לנו שחומרת הפגיעה לא תלויה במה בדיוק קרה, אלא באיך הנפש של הנפגע קבלה את זה".
ולפני שנבקש, ביילי מביאה דוגמה: "שני ילדים שישמעו את אותה גערה מאבא, אמא או מהמורה, אחד יסבול מזה מאד, ירד לו הדימוי העצמי, והשני לעומתו לא יתרגש מזה, יעביר את זה, ימשיך הלאה וזה לא ישפיע עליו. כך בדיוק גם בפגיעות. יש לפעמים פגיעות שנראות קטנות שיכולות להרוס חיים, כגון אחים משחקים ברופא ונוגעים זה בזה. ישנם הורים שיגידו: 'נו, מה קרה? זה רק משחק! הם היו קטנים', אם כי כמובן יש כאן פגיעה בפרטיות, ובחלק מהמקרים זה עלול לגרום לרגשות קשים ושליליים, הרגשת ניצול, האשמה עצמית, דימוי עצמי וגופני נמוך, וסבל רב לאורך שנים.
"לכן, צריך לטפל, לשלוח לשיחות, לראות מה זה גרם לילד ולעזור לעלות את הערך העצמי שלו ולא להחליק את זה הלאה".
לעודד תחושות של הילדים
בפעם שעברה שוחחנו על שני המפתחות הראשונים למוגנות, מהם שלושת המפתחות הנוספים?
"המפתח השלישי הינו היכולת לומר 'לא'", משתפת ביילי ומסבירה: "כמה קשה לומר לא, גם לנו כמבוגרים קשה לומר 'לא' לחברה. כשאני רוצה לסגור כבר את שיחת הטלפון או את הדלת כשהיא עומדת בפתח לפטפט איתי ואני ממהרת, ולא נוח לי עכשיו.
"ולכן, כדי לעזור לילד שלא יבוא לידי פגיעה חלילה, ניתן לו מפתח ושמו: תרגול. נתרגל עמו יחד את שלושת הלמ"דים: להגיד לא, לרוץ או להתרחק, לספר.
"גם בחיי היום יום הרגילים, כדאי לתרגל עם הילדים מצבים בהם הם אומרים לא. 'לא נוח לי עכשיו', 'לא מתאים לי', 'אני לא יכולה', לחברה, ולפעמים גם לאמא או למורה".
ביילי מחייכת לרגע: "אנחנו נצטרך לספוג את זה שלפעמים גם לנו יגידו לא, אך זה חלק מהתפתחות בריאה וביסוס האישיות המוצקה. זה חלק ממוגנות ושמירה על הגבולות של עצמינו".
ביילי ממשיכה למפתח הרביעי ושמו אינטואיציה פנימית: "להקשיב ולהאמין לתחושת בטן, ולדעת מתי נדלקות נורות אדומות בקשר.
"אם משהו נראה לי לא בסדר או לא תקין בבקשה של מישהו או בקשר איתו, נדלקת אצלי נורה אדומה, ואני צריך להתרחק מהשטח. נלמד את הילדים להפעיל שיקול דעת, להקשיב לעצמינו, ולתחושות שלנו, ולהאמין לעצמינו. מה שאנחנו מרגישים זה בדרך כלל מה שנכון לנו".
"אתן דוגמא", ממשיכה ביילי, "אמא אומרת לילד לגמור מהצלחת בטענה הנצחית שהוא לא אכל מספיק. אם הילד אומר 'אני שבע', בדקו איתו: 'בטוח?', אם הוא עונה פעם נוספת 'כן', מה טוב יהיה לענות: 'מעולה, טוב שאתה מקשיב לגוף שלך'.
"או, אם אמא אומרת: 'לך ושחק עם הילד החדש הזה, הוא נראה ממש ילד נחמד', והילד עונה: 'אני לא רוצה, הוא לא מוצא חן בעיני, מרגיש לי שהוא לא מתאים לי', טוב יהיה לענות לו: 'כל הכבוד שאתה שם לב לתחושותיך הפנימיות'".
פתיחות שלנו מובילה לפתיחות אצל הילד
אנחנו מגיעים למפתח החמישי והאחרון, מפתח ושמו: הכרת התהליך. ביילי מדגישה: "לרוב, הפוגע הוא מניפולטיבי, מתוחכם, בתחילת הקשר הוא "קונה" אותך על ידי מחמאות, תשומת לב ומתנות ורק אחר כך כשהוא מרגיש שהקורבן כבר 'שפוט שלו' הוא פוגע. לכן, המפתח שנעניק לילד יהיה לדבר על זה עם הילדים. להסביר על התופעה מבחינת "דע את האויב".
"ילד שיהיה מוכן לכזאת אפשרות, יהיה זהיר יותר וישים לב. אם הילד לא בטוח מה נכון לעשות, לתת דלת פתוחה שתמיד הוא יכול לבוא להתייעץ עם אבא או אמא או עם מבוגר אחראי בשטח".
לסיום מחדדת ביילי: "כמטפלת ומדריכת כלות, לא נתקלתי בעברי במקרים של פגיעות. חשבתי שאלי לא באים כאלה שחוו פגיעות. אך לאחר שלמדתי את הנושא הזה ונחשפתי אליו - והתחלתי להדריך ולהנחות ואף יש לי קורס דיגיטלי בנושא - פתאום צצו כל מיני מקרים של נפגעים. איך זה קרה? פשוט. כאשר אני כלי לנושא הזה, עד כמה שהוא קשה, אנשים מרגישים את זה ובאים אלי עם הסיפורים האלה.
"למדתי מזה, שהורים שלומדים על זה ומורים שמדברים על זה, שוב ושוב, זה גורם לילדים להיפתח אליהם. לכן חשוב מאוד שאנחנו נלמד על זה כי זה עובד וילדים באים ומספרים".
"חשוב לי לציין", ממשיכה ביילי, "לא רק הורים צריכים לדבר בשפת המוגנות ושפה רגשית, אלא גם כיתה צריכה ליצור אקלים כזה. השטח מראה שככל שאנחנו פתוחים לזה יותר - ילדים ישתפו אותנו יותר".
ביילי מודה על הזכות להתראיין בנושא כה רגיש ומברכת את ההורים שהקדישו מזמנם ללמוד ולהשתמש בכלים על מנת להדריך את הילדים איך להתנהג במצבי פגיעה, בתקווה שהקב"ה לעולם לא יביא אותנו ואת ילדנו לידי ניסיון.
- לתגובות: ari@kikar.co.il