כל מי שעוסק בחינוך מכיר את הרגע הזה. הצלצול נשמע, דלתות הכיתות נפתחות לרווחה, וגל של חיים, רעש ושמחה שוטף את המסדרונות והחצר. זהו קולו של העתיד, קולם של תינוקות של בית רבן. אבל בתוך הסימפוניה הזו של הילדות, האוזן הרגישה צריכה לחפש דווקא את השקט.
בין ספסלי החצר, בפינה צדדית, עומד לפעמים ילד אחד. הוא לא צועק, הוא לא רץ, ולכאורה הוא לא מפריע לאף אחד. אבל השתיקה שלו רועמת. זהו הילד ה"שקוף". זה שלא נבחר לקבוצה במשחק הכדור, זה שחבריו לכיתה עוברים דרכו כאילו היה אוויר, זה שמרגיש שגם אם ייעלם ברגע זה ממש - העולם ימשיך כמנהגו ואיש לא יחוש בחסרונו.
תופעת החרם והנידוי החברתי היא לא עוד "בעיית משמעת" ובוודאי לא "משובת נעורים" שתחלוף מעליה. זוהי סוגיה של דיני נפשות כפשוטו. חז"ל לימדו אותנו כי "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". הדם לא נשפך על הרצפה, הוא נשפך בתוך הלב. הצלקת שמותיר חרם חברתי בנפשו של ילד רך, עלולה ללוות אותו שנים ארוכות אל תוך חייו הבוגרים.
במחוז החרדי במשרד החינוך, אנו מובילים תפיסה שגורסת כי המאבק בחרמות לא יכול להסתכם רק באכיפה וענישה. אי אפשר לגרש חושך במקלות, אפשר לגרש אותו רק בהדלקת אור. המטרה שלנו היא לא רק למנוע את החרם הבא, אלא לבנות מלכתחילה אקלים של "עשה טוב". בחרנו להציב במרכז את ערך "הערבות ההדדית". המושג "ערבות" טומן בחובו משמעות כפולה: גם מלשון ערב ומתוק, וגם מלשון תערובת. אנחנו מעורבים זה בזה. הכאב של היחיד הוא הכאב של הכלל, והשמחה של הכלל אינה שלמה אם יש יחיד שיושב בצד ודומע.
כחלק מהמהלך החינוכי הזה, אנו משיקים בימים אלו קליפ מוזיקלי מרגש תחת הכותרת "כל ישראל ערבים זה לזה". מדוע קליפ? ומדוע מוזיקה? כי לעיתים, במקום שבו נגמרות המילים של שיחות המוסר וההטפות, המוזיקה מצליחה לפתוח שערים בלב. כשאנחנו רואים תלמידים שרים "לא רק אני, לא רק אתה – כולנו ערבים זה לזה", המסר מחלחל לתודעה בצורה עמוקה יותר מאלף הרצאות.
הסרטון, המלווה ביחידות הוראה מותאמות גיל שיופצו בקרוב בבתי הספר, מבקש לצייד את התלמידים ב"משקפיים חברתיים". ללמד אותם לזהות מצוקה, להבין שלהיות "גיבור" זה לא להצטרף לרוב החזק שפוגע, אלא להיות האחד שמושיט יד לחלש. המסר שלנו לתלמידים הוא חד וברור: לא עומדים מהצד. לא שותקים. שתיקה מול עוול היא הסכמה לעוול.
אך המהלך הזה לא יכול להישאר בגבולות בית הספר. החינוך למידות, לרגישות ולראיית הזולת מתחיל בבית, סביב שולחן השבת ובשיחות היומיומיות. אנחנו, ההורים והמחנכים, הם המודל לחיקוי. האופן שבו אנחנו מדברים על השכן, הדרך שבה אנחנו מתייחסים לחלש בקהילה – אלו השיעורים החזקים ביותר שהילדים שלנו לומדים.
אני קורא מכאן לכל הורה ולכל מחנך: אמצו את המסר הזה. כשאתם שואלים את הילד איך עבר יומו, אל תסתפקו בבדיקת הציונים במבחן. תשאלו אותו: "האם ראית היום ילד שהיה לבד? האם שימחת מישהו? האם היית ערב לחברך?".
הלל הזקן אמר: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום". אהרן הכהן לא ישב וחיכה שהשלום יגיע אליו. הוא רדף אחריו, הוא יצר חיבורים, הוא השכין שלום בין אדם לחברו. זו המורשת שלנו, וזו המשימה שלנו. בואו נבטיח שבאף חצר ובאף כיתה לא ישב ילד שישאל את עצמו "למה דווקא אני?". בואו נהפוך את הסיסמה "כל ישראל ערבים זה לזה" מאימרה יפה לתוכנית עבודה יומיומית. כי בסופו של יום, החינוך נמדד לא רק בכמות הידע שהילד צובר, אלא במידת האדם שהוא גדל להיות.
הכותב משמש כמנהל המחוז החרדי במשרד החינוך
0 תגובות