מאז ומעולם, המודעות לזמניות הקיום ולמוות הממשמש ובא ואין לחמוק ממנו, הייתה הכוח המניע מאחורי הכל. חכמינו עסקו רבות בחובת האדם בעולמו ועל כך שכולנו ברי חלוף ולכן 'שוב יום אחד לפני מיתתך' (אבות ב י) כל חיינו בעולם הזה הם זמניים, עליהם לשמש הכנה לעולם הבא. ולהבדיל, גם אצל יתר אומות העולם היתה שאלה זו מהותית. רבים מהפילוסופים עסוק בשאלת השאלות - משמעות הקיום, חלקם מציעים הצעות וחלקם מחדדים את הקושי, כל אחד ודרכו שלו.
עם השנים עשה המדע המודרני את צעדיו הראשונים בעולם והחל להילחם בגורמי המוות בדרכים שונות. בהתחלה דרך תרופות, שונות ומשונות, שחלקן הזיקו יותר משהועילו. בהמשך עם הזמן והניסיון המצטבר, אף בתרופות שיש בהן ממש, בניתוחים מורכבים ועד להתערבויות גנטיות לצורך מניעת מחלות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אך למרות הכל, אנו, בני האדם, כבולים לשעון ביולוגי קשוח ובלתי מתפשר שנגזר עוד על האדם הראשון "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". תוחלת החיים שלנו, גם בעידן הרפואה המודרנית, נמדדת בעשורים בודדים. אנו חוגגים ימי הולדת, סופרים קמטים, ומודעים באופן כואב לכך שהחול בשעון החול שלנו אוזל בהתמדה. עבורנו, מאה שנים הן גבול נשגב, ציון דרך שכמעט ואינו מושג, סמל לניצחון הרוח והגוף על בלאי הזמן, וגם אז "בן מאה - כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" החיים בגיל מופלג אינם סוגים בשושנים.
אך המבט החוצה, אל עבר הממלכה הטבעית, חושף מציאות שונה בתכלית. במעמקי האוקיינוסים הקפואים, בתוך שוניות אלמוגים דוממות, ובאיים מבודדים הרחק מציביליזציה, מתקיימים יצורים שעבורם מושג הזמן הוא גמיש, נזיל, ולעיתים אף חסר משמעות.
נצא יחד למסע אל עבר הקצוות הביולוגיים של החיים בכדור הארץ. נחקור את המנגנונים המולקולריים המאפשרים לתאים מסוימים לסרב להזדקן, נבחן את ההקשרים ההיסטוריים המדהימים של בעלי חיים שנולדו לפני המהפכה התעשייתית, לפני גילוי אמריקה, ואפילו לפני עלייתן של אימפריות עתיקות, ונצלול אל האתיקה והמדע שמאחורי חקר אריכות הימים.
כשאנו מדברים על "הזדקנות", אנו מתייחסים בדרך כלל לתהליך של ירידה תפקודית, צבירת נזקים מולקולריים ועלייה בסיכון לתמותה עם חלוף הזמן. זהו "חוק גומפרץ-מייקהאם" (Gompertz–Makeham law of mortality), המתאר את העלייה האקספוננציאלית בסיכוי למות ככל שאנו מתבגרים. אך הקב"ה, בחוכמתו האינסופית, יצר יצורים יוצאי דופן. יצורים המציגים "הזדקנות זניחה" (Negligible Senescence), שבהם הזמן אינו גורם לערעור המערכות הפיזיולוגיות. הבה וננסה לבחון כיצד יצורים אלו מאתגרים את ההבנה שלנו על החיים והמוות, ומה אנו יכולים ללמוד מהם על עתיד הרפואה האנושית.
הארכיון החי של המעמקים - ספוגים ואלמוגים
כשאנו מחפשים את זקני השבט של כדור הארץ, האינסטינקט האנושי מוביל אותנו לחפש עיניים חכמות, פנים מקומטות וצרובי שמש או גוף ענק ומסורבל. אנו מצפים למצוא את החוכמה אצל לוויתנים או פילים. אך השיאנים האמיתיים, אלו שראו את העולם משתנה במשך שנים רבות, הם לעתים קרובות חסרי תנועה, שקטים, וחיים בעומקים שעין אדם לא שזפה במשך אלפי שנים. הם אינם רק יצורים חיים; הם ארכיונים אקלימיים נושמים.
המונורפיס צ'וני: מחט הזכוכית ששרדה עידן ועידנים
במעמקי ים סין המזרחי, בעומק של כ-1,100 מטרים מתחת לפני הים, שוררת חשכה מוחלטת ונצחית. הלחץ האטמוספרי הוא אדיר, והטמפרטורה קרובה לנקודת הקיפאון. זוהי סביבה שנראית עוינת לחיים דינמיים, אך היא גן עדן ליציבות. כאן, מעוגן בקרקעית הבוצית, חי יצור שנראה יותר כמו פסל זכוכית עדין מאשר בעל חיים: ספוג הזכוכית מהמין מונורפיס -Monorhaphis chuni.
בשנת 1904, משלחת מחקר גרמנית ביצעה דגימות עומק במקומות שונים ברחבי האוקיינוסים. המכמורות שלהם העלו אל פני השטח יצורים מוזרים, ביניהם שלד סיליקה (צורן) מוארך. המבנה של הספוג הזה ייחודי: הוא מבוסס על מחט ענקית (basal spicule) בודדת, שיכולה להגיע לאורך של עד שלושה מטרים ולעובי של סנטימטר אחד. המחט הזו משמשת כעוגן, בסיס יציב שעליו גדל החלק הרך של הספוג, המסנן את המים.
עבור הביולוגים הימיים, הספוג היה תגלית זואולוגית מרתקת. אך עבור הפלאו-קלימטולוגים (חוקרי אקלים עבר), הוא התגלה כמכונת זמן. צוות חוקרים ממכון מקס פלאנק לכימיה במיינץ, גרמניה, בראשות מדענים שניתחו את הרכב המחט, גילה תגלית מטלטלת. המחט גדלה בשכבות קונצנטריות, בדומה לטבעות של גזע עץ, כאשר סיליקה שוקעת סביב ליבה מרכזית. ניתוח השכבות הללו חשף את גילו של הספוג: למעלה מ-5,000 שנים.
משמעות הדבר היא בלתי נתפסת במונחים אנושיים. הספוג הזה החל את חייו הרבה לפני החלקים המרכזיים ביותר בהיסטוריה שלנו, הוא קדם לאברהם אבינו והיה קיים בזמן המבול או מעט אחריו. כשהוא היה צעיר. הוא היה עד שקט לכל ההיסטוריה האנושית המתועדת: המהפכה החקלאית, הקמת הערים הראשונות, בניית הפירמידות של מצרים וסיפור שיעבוד בני ישראל, עלייתן ונפילתן של אימפריות יוון ורומא, ימי הביניים, ועד לעידן הטכנולוגי הנוכחי.
אך הספוג אינו רק "זקן"; הוא מקליט נתונים אובססיבי. ההרכב הכימי של שכבות הסיליקה, ובמיוחד היחס בין איזוטופים של סיליקון ונוכחות יסודות כמו מגנזיום, משמר בתוכו מידע מדויק על טמפרטורת המים וריכוז הסיליקון באוקיינוס בעת היווצרות השכבה. המחקר הראה כי טמפרטורת המים העמוקים באזור זה לא הייתה יציבה כפי שנהוג היה לחשוב. היא השתנתה מספר פעמים, ועלתה ממעלות בודדות (פחות מ-2 מעלות צלזיוס) ועד לכ-6 עד 10 מעלות צלזיוס. השינויים הללו, שלא היו ידועים קודם לכן, מיוחסים כעת להתפרצויות געשיות תת-ימיות של הרי געש סמוכים, שחיממו את המים והשפיעו על הסביבה הכימית (אולי פתיחת מעיינות תהום רבה בזמן המבול?). הספוג הזה סיפק למדענים מידע אקלימי של אלפי שנים, נתון שאין לו אח ורע בתיעוד הביולוגי.
יערות הגשם של המעמקים: האלמוגים השחורים וספוגי החבית
לא רחוק מהספוגים, בעומקים של מאות מטרים במפרץ מקסיקו ובהוואי, משגשגים יצורים עתיקים נוספים: האלמוגים השחורים - 'האוכמנאים' (Antipatharia) וספוגי החבית הענקיים (Xestospongia muta).
האלמוגים השחורים, בניגוד לאלמוגי השונית הצבעוניים והרדודים שאנו מכירים, הם יצורי מעמקים הגדלים בקצב איטי להחריד. מחקרים שנעשו באמצעות תיארוך פחמן-14 חשפו כי מושבות של אלמוגים מהסוג Leiopathes חיות ברציפות כבר למעלה מ-4,000 שנים. לשם פרספקטיבה, כאשר הפוליפ הראשון של המושבה הזו התיישב על הסלע והחל לבנות את השלד שלו, מצרים העתיקה הייתה בתקופה של שיא פריחתה. האלמוג הזה חי בזמן בניית הספינקס הגדול בגיזה.
בקריביים, ספוגי החבית הענקיים, המכונים "עצי הסקויה של השונית" (Redwood of the reef), מציגים גם הם גילאים מופלגים. הפרטים הגדולים ביותר, המגיעים לגודל שבו אדם יכול להיכנס לתוכם, הוערכו בגיל של מעל 2,300 שנים. הם החלו את חייהם בתקופת הרפובליקה הרומית, ושרדו את כל תהפוכות ההיסטוריה האנושית באגן הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי. הם ממלאים תפקיד קריטי במערכת האקולוגית: סינון כמויות אדירות של מי ים, הגברת מורכבות בית הגידול עבור דגים וחסרי חוליות אחרים, ומחזור חומרים מזינים.
הטרגדיה של השימור
האירוניה הגדולה והטרגית של היצורים הללו היא שדווקא העמידות שלהם לאורך אלפי שנים הופכת אותם לפגיעים כל כך. אלמוג שצמח במשך 4,000 שנה יכול להישבר ולהיהרס בשניות בודדות על ידי רשת מכמורת הנגררת על קרקעית הים לצורך דייג מסחרי. שיטות דייג הרסניות, יחד עם זיהום ימי, כריית אלמוגים לתכשיטים, והתחממות האוקיינוסים, מאיימים למחוק את ההיסטוריה החיה הזו. העולם איבד 14% מכיסוי האלמוגים שלו בתוך עשור בלבד, נתון שמדגיש את הדחיפות בהגנה על מערכות אקולוגיות עתיקות אלו. אובדן של מושבה כזו אינו משול לכריתת עץ נטוע - פעולה יחסית קלה לשיקום, אלא לשריפת ספרייה עתיקה המכילה ידע שאין לו גיבוי.
מינג הצדפה והסודות הכמוסים של הקליפה
בעוד הספוגים והאלמוגים הם מושבות או יצורים פרימיטיביים יחסית, עולם הרכיכות מספק לנו את הדוגמה המובהקת ביותר לבעל חיים בודד, מורכב (בעל לב, מערכת עיכול ומערכת עצבים), שחי במשך חצי מילניום. זהו סיפורה של הצדפה המכונה "מינג", סיפור שמדגים את המתח שבין הסקרנות המדעית לבין שימור החיים.
התגלית, הטעות והמוות למען המדע
בשנת 2006, ספינת מחקר של אוניברסיטת בנגור (Bangor University) מוויילס הפליגה במים הקפואים שמצפון לאיסלנד. המשימה הייתה חלק מפרויקט האיחוד האירופי "Millennium" לחקר שינויי אקלים באלף השנים האחרונות. המדענים חיפשו צדפות מסוג קוואהוג אוקייני (Arctica islandica), מין הידוע ביכולתו להאריך ימים וביצירת טבעות גדילה שנתיות בקליפתו.
במהלך דיג מכמורת, נאספו מהקרקעית כ-200 צדפות חיות. החוקרים, שלא יכלו לדעת את גילן המדויק של הצדפות בעת האיסוף ללא ניתוח מעבדה, הקפיאו את הדגימות כדי לשמר אותן. פעולה שגרתית זו חרצה את דינה של החיה המבוגרת ביותר שנמצאה אי פעם.
חשוב להקדים כי גיל צדפה נאמד לפי קווי גדילה שעל הקונכייה שלה, בדומה לטבעות בעץ. הקונכייה גדלה בשכבות, ובכל שינוי עונתי, במיוחד בחורף כשקצב הגדילה מואט, נוצר קו בולט יותר. סופרים את הקווים העונתיים החזקים מהמרכז אל השפה החיצונית, וכל קו כזה מייצג בערך שנה. עם זאת, לעיתים יש קווים נוספים בגלל סטרס או תנאים סביבתיים, לכן זו הערכה ולא דיוק מוחלט. במחקר מדעי מאשרים זאת בעזרת חתך מיקרוסקופי ובדיקות כימיות של השכבות.
נחזור לסיפורנו, כאשר החוקרים פתחו את אחת הצדפות במעבדה וביצעו ספירה ראשונית של טבעות הגידול בחלק הפנימי של הציר (hinge), הם נדהמו. הספירה הראתה כ-405 טבעות. הידיעה התפשטה כאש בשדה קוצים. עיתונאי ה"סאנדיי טיימס" העניקו לצדפה את השם "מינג", מחווה לשושלת מינג ששלטה בסין בעת הולדתה המשוערת. החוקרים האיסלנדים העדיפו שם פואטי יותר: "הפרון" (Hafrún), שפירושו "מסתורין האוקיינוס" (haf = אוקיינוס, rún = מסתורין).
אך הסיפור קיבל תפנית נוספת ב-2013. בדיקות חוזרות ונשנות, שכללו שימוש בשיטות מדידה מתוחכמות יותר והשוואה לתיארוך פחמן-14, גילו שהספירה הראשונית הייתה שגויה. הטבעות בחלק הפנימי היו צפופות מדי מכדי להבחין ביניהן במדויק. ספירה מחודשת של הטבעות בחלק החיצוני של הקליפה חשפה את האמת המדהימה: מינג הייתה בת 507 שנים בעת מותה.
מסע בזמן: 1499-2006
המשמעות ההיסטורית של הנתון הזה היא עצומה. מינג בקעה מביצתה בשנת 1499 (או 1498). בכדי להבין את משך התקופה בה חייה הצדפה פורסם כי בשנה שבה נוצרה הצדפה ואסקו דה גאמה, מגלה ארצות וספן פורטוגלי נודע בן המאה ה־15, חזר לליסבון ממסעו ההיסטורי להודו. לאונרדו דה וינצ'י היה בעיצומה של העבודה על "הסעודה האחרונה" במילאנו. כריסטופר קולומבוס עדיין היה במסעותיו לעולם החדש והאימפריה העות'מאנית הייתה בשיא כוחה.
הצדפה הזו חיה בשלווה בקרקעית הים הקרה בזמן שהעולם שמעל למים השתנה ללא היכר. היא "ראתה" (מטפורית) את הרפורמציה הפרוטסטנטית, את מלחמת שלושים השנים, את המהפכה הצרפתית, את המהפכה התעשייתית, שתי מלחמות עולם, ואת המצאת האינטרנט. כל זאת, בעודה מסננת פלנקטון וגדלה בקצב של מילימטרים ספורים בשנה.
מותה של מינג עורר דיון ציבורי נוקב. כותרות העיתונים זעקו בביקורת: "מדענים הרגו את החיה הזקנה בעולם רק כדי לגלות בת כמה היא". הביקורת הייתה מובנת, אך המדענים הסבירו כי Arctica islandica הוא מין נפוץ מאוד המשמש למאכל מסחרי (מרק צדפות), וכי ההסתברות לדוג דווקא את הפרט הזקן ביותר הייתה אקראית לחלוטין. פרופ' פול באטלר מאוניברסיטת בנגור ציין: "שגינו בכך שפתחנו אותה, אך לא ידענו מה יש לנו ביד עד שזה היה מאוחר מדי".
המורשת המדעית: פעמוני האזהרה של האקלים
המוות של מינג לא היה לשווא. היא סיפקה למדע נתונים שלא ניתן היה להשיג בשום דרך אחרת. תחום המדע העוסק בכך נקרא Sclerochronology (חקר זמן באמצעות חלקים קשים), המקביל לדנדרוכרונולוגיה (חקר טבעות עצים).
הקליפה של מינג ושל חברותיה משמשת כרשמקול אקלימי. באמצעות ניתוח איזוטופים של חמצן (Oxygen isotopes) בכל טבעת שנתית, המדענים יכלו לשחזר את טמפרטורת המים המדויקת בצפון האוקיינוס האטלנטי שנה אחר שנה, החל משנת 1499.
הממצאים היו דרמטיים. המחקר הראה כיצד מערכות הזרמים באוקיינוס, ובעיקר ה-AMOC (Atlantic Meridional Overturning Circulation) והזרם הסוב-פולארי (Subpolar Gyre), השתנו לאורך השנים. הנתונים הצביעו על חוסר יציבות הולך וגובר במערכת האקלימית וסיפקו ראיות לכך שהאוקיינוס מתקרב ל"נקודת מפנה" (tipping point) מסוכנת. מינג, בחייה ובמותה, מספקת לנו אזהרה חמורה על עתיד כדור הארץ.
האלכימיה של הטבע - לרמות את המוות (מדוזות והידרה)
בעוד שהספוגים והצדפות משיגים את אריכות ימיהם באמצעות עמידות וקצב חילוף חומרים איטי, ישנם יצורים שבחרו באסטרטגיה נועזת יותר: הם מסרבים לקבל את החוק הבסיסי של הזדקנות. הם משכתבים את הביולוגיה של עצמם.
המדוזה בת האלמוות: Turritopsis dohrnii
דמיינו אדם בן 80, שמרגיש שהחיים קשים מדי, הגוף כואב והסוף קרב. במקום למות, הוא נכנס למיטה, גופו מתכווץ, הקמטים נעלמים, האיברים חוזרים למצבם הראשוני, והוא קם בבוקר כתינוק בן יומו, עם אותו מטען גנטי, מוכן להתחיל את החיים מחדש. זה נשמע כמו פנטזיה פרועה, אך עבור המדוזה Turritopsis dohrnii הנקראת 'המדוזה בת האלמוות', זוהי מציאות ביולוגית.
יצור זעיר זה, שגודלו כגודל ציפורן הזרת (כ-4.5 מ"מ) ושקוף כמעט לחלוטין עם בטן אדומה בוהקת , התגלה לראשונה בים התיכון בשנות ה-80 של המאה ה-19, אך היכולת המופלאה שלו התגלתה רק בשנות ה-90 של המאה ה-20.
מחזור החיים הרגיל של מדוזה הוא ליניארי: ביצית מופרית > פגית (planula) > פוליפ (polyp) נייח > שחרור מדוזות צעירות (ephyra) > מדוזה בוגרת (medusa) > רבייה > מוות. אך כאשר Turritopsis dohrnii בוגרת נפצעת, חווה רעב קיצוני, או שינויי סביבה מלחיצים, היא מפעילה מנגנון חירום. היא לא מתה. במקום זאת, היא שוקעת לקרקעית הים, סופגת לתוכה את הזרועות שלה ואת הפעמון, והופכת לגוש תאים חסר צורה (cyst).
בשלב זה מתרחש הקסם: תהליך נדיר הנקרא טרנס-דיפרנציאציה (Transdifferentiation). בתהליך ביולוגי רגיל, תאי גזע מתמיינים לתאים ספציפיים (כגון תאי עצב, תאי שריר, תאי עור) וזהו כביכול כרטיס בכיוון אחד. אך במדוזה הזו, התאים הבוגרים והממויינים "שוכחים" את הזהות שלהם. הם עוברים תכנות מחדש, חוזרים למצב של תאים ראשוניים פלוריפוטנטיים, ואז מתמיינים מחדש כדי ליצור פוליפ צעיר ובריא.
הפוליפ החדש הזה הוא שכפול גנטי מושלם של המדוזה המקורית. טכנית, המדוזה לא "מתה" אלא נולדת מחדש. תהליך זה יכול לחזור על עצמו שוב ושוב, מה שמעניק לה, תיאורטית, חיי נצח ביולוגיים.
חוקרים כמו פרופ' שין קובוטה (Shin Kubota) מאוניברסיטת קיוטו ביפן הקדישו את חייהם לגידול המדוזות הללו במעבדה. קובוטה תיעד מושבות שעברו את מעגל ההתחדשות הזה עשרות פעמים, כשהוא מאכיל אותן ידנית בסרטני ארטמיה זעירים ומנקה את המיכלים במסירות דתית. המחקר הגנטי מראה שבתהליך זה מעורבים מנגנונים של תיקון DNA, פעילות טלומראז (האנזים ששומר על קצוות הכרומוזומים), והשתקה של גנים מסוימים (PRC2 targets) המאפשרת את החזרה למצב של תא גזע. ההשלכות לחקר הסרטן והרפואה הרגנרטיבית הן עצומות: אם נבין כיצד תא יכול "לחזור בזמן", אולי נוכל לרפא רקמות פגועות בבני אדם.
ההידרה: היצור שלא שמע על חוקי הטבע
בעוד המדוזה "מתהפכת" בזמן, ההידרה (Hydra), פוליפ מים מתוקים פשוט, פשוט מסרבת להזדקן. היא הדוגמה הקלאסית ביותר ל"הזדקנות זניחה" (Negligible Senescence).
גופה של ההידרה הוא למעשה שק של תאי גזע. היא מורכבת משלוש שושלות של תאי גזע המתחלקים ומתחדשים ללא הרף. תאים ישנים נדחקים לקצוות הגוף (לזרועות או לרגל) ונושרים, והם מוחלפים מיידית בחדשים. ההידרה מחליפה את כל תאי גופה כל 20 יום בערך. היא לעולם לא "ישנה".
מחקרים ארוכי טווח הראו שלא נמדדת שום עלייה בסיכוי לתמותה עם הגיל אצל הידרות. הידרה בת יום והידרה בת 1,000 שנה (תיאורטית) הן בעלות אותו סיכוי ביולוגי למות מחר. המוות שלהן נגרם רק מתאונות, טורפים או מחלות, אך לא מקריסה פנימית של המערכות.
הסוד של ההידרה טמון בגן הנקרא FoxO. גן זה משמש כ"מנהל עבודה" של תאי הגזע. אצל בני אדם, הגן הזה קיים וקשור לאריכות ימים (נמצא בווריאציות מסוימות אצל אנשים שחצו את גיל 100), אך פעילותו נחלשת עם הגיל. אצל ההידרה, הגן FoxO נשאר פעיל וחזק תמיד, ושומר על חיוניות תאי הגזע ומערכת החיסון.
יותר מכך, ההידרה היא אשפית ה'רה-גנרציה' (Regeneration). אם תחתכו הידרה למספר חתיכות, כל חתיכה תגדל מחדש להידרה שלמה ומושלמת. החוקרים גילו "מרכזים מאותתים" בקצוות החתוכים, המשתמשים באותות כימיים כדי להורות לתאים כיצד לבנות מחדש ראש או רגל, תהליך שנשלט על ידי מאות גנים שונים המופעלים לפי הצורך.
ענקי הקרח - כרישים ולוויתנים ששוחים לאורך ההיסטוריה
אם חסרי החוליות מציעים מנגנונים של התחדשות מולקולרית, בעלי החוליות הימיים הגדולים מציעים שיעור בסבלנות ובקצב חיים איטי להחריד. באוקיינוסים הקרים ביותר בעולם, החיים מתנהלים בהילוך איטי, וזהו המפתח לאריכות ימים בקנה מידה של יונקים ודגים.
הכריש הישנונן הגרינלנדי: תעלומה בת 400 שנה
במשך שנים רבות, הכריש הגרינלנדי (Somniosus microcephalus) נחשב ליצור שולי ומוזר. הוא קיבל את הכינוי "Sleeper Shark" (כריש ישנונן) בשל תנועתו האיטית להחריד - הוא שוחה בקצב של כ-1 קמ"ש, ולעיתים אף פחות מכך. הוא חי במעמקים החשוכים והקפואים של האוקיינוס הארקטי וצפון האטלנטי. המראה שלו אינו מלבב: עורו מחוספס וכהה, עיניו לרוב עכורות ומתות למראה בשל טפיל קרוסטציאני (סרטן זעיר) בשם Ommatokoita elongata הנצמד לקרנית וגורם לעיוורון כמעט מלא. הכריש מסתמך בעיקר על חוש הריח המפותח שלו כדי לאתר פגרים (הוא אוכל נבלות מובהק, בבטנו נמצאו שרידי דוב קוטב, איילים וסוסים), אם כי הוא צד גם טרף חי.
אך בשנת 2016, מחקר פורץ דרך שפורסם בכתב העת היוקרתי Science הפך את הדג המוזר הזה לסנסציה עולמית. החוקר הדני יוליוס נילסן (Julius Nielsen) ועמיתיו ניסו לפתור את חידת גילם. לכרישים אין עצמות אמיתיות (השלד עשוי סחוס) ואין להם אבני אוזן (otoliths) היוצרות טבעות גידול, השיטה הרגילה לתיארוך דגים.
הפתרון של נילסן היה מבריק ומבוסס על רפואה משפטית: תיארוך פחמן-14 של עדשת העין.
גרעין עדשת העין של הכריש נוצר עוד כשהיה עובר ברחם אימו. חלבונים אלו הם 'אינרטיים מטבולית' - הם לא מתחלפים ולא משתנים לאורך כל חיי הכריש. הם כמו "קפסולת זמן" מהרגע שבו הכריש נולד.
כדי לתארך אותם, החוקרים השתמשו ב"פעימת הפצצה" (Bomb Pulse). הניסויים הגרעיניים באטמוספירה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 שחררו כמות עצומה של פחמן-14 רדיואקטיבי לאטמוספירה, שנספג באוקיינוסים. כל יצור שנולד אחרי 1960 נושא את החותמת הזו ברקמותיו.
החוקרים מצאו שרוב הכרישים שבדקו (כולל ענקים באורך 5 מטרים) לא הראו את חותמת הפצצה, משמע הם נולדו הרבה לפני 1960.
באמצעות מודל מתמטי מורכב, הממצאים היו בלתי נתפסים : כריש נקבה באורך 5.02 מטרים הוערכה בגיל של בין 120 ל-400 שנה. משמעות הדבר היא שהיא ככל הנראה בת כ-400 שנה. הנתון המדהים עוד יותר: הכרישים הללו מגיעים לבגרות רק בגיל 150 שנה בערך (כשהן באורך של כ-4 מטרים). נקבת כריש צריכה לשרוד מאה וחמישים שנה של סכנות באוקיינוס לפני שהיא יכולה להעמיד צאצא ראשון - רק תארו לעצמכם כמה שנים הסבתא צריכה לחכות לנכד!
אם ההערכה הגבוהה יותר נכונה, כרישים ששוחים היום במים יכלו להיוולד בזמן מסעותיו של כריסטופר קולומבוס, או להבדיל, בזמן בו המהר"ל הנהיג את קהילת פראג ביד רמה. הם היו "צעירים" בזמן מלחמת העצמאות של ארה"ב, ו"בוגרים" בזמן המהפכה התעשייתית.
החוויה של צלילה עם הכרישים הללו מתוארת כמיסטית. צוללנים מעטים שזכו לכך מתארים "זומבים של המעמקים", יצורים שזזים כל כך לאט עד שהם נראים כמרחפים בחלל, אדישים לחלוטין לקיומם של בני האדם סביבם.
הלוויתן הגרינלנדי: הצלצל שסיפר סיפור
לא רק כרישים שולטים בצפון. הלוויתן הגרינלנדי הקרוי גם בלנה גרינלנדית (Balaena mysticetus) הוא היונק בעל תוחלת החיים הארוכה ביותר, היכולה להגיע ל-200 שנים ויותר. לוויתנים אלו חיים חיים שלווים באוקיינוס הארקטי, כשהם למחייתם מסננים פלנקטון באמצעות מזיפות ענק.
ההוכחה המוחשית ביותר לאריכות ימיהם הגיעה בשנת 2007 בצורה דרמטית. ציידים אינואיטים באלסקה, המורשים לצוד לוויתנים למחייתם (ציד מסורתי), צדו לוויתן גרינלנדי גדול. כשניתחו את גופו, המסור החשמלי פגע במשהו קשה בתוך שכבת השומן (blubber) העבה. הם שלפו משם חפץ מתכתי חלוד בצורת גליל.
החפץ נשלח למוזיאון הציד בניו-בדפורד, מסצ'וסטס, שהייתה בירת ציד הלוויתנים העולמית במאה ה-19. ההיסטוריונים זיהו את החפץ מיד: זה היה חלק מ"צלצל נפיץ" (Exploding Lance) שיוצר בניו-בדפורד ורשם פטנט בשנת 1879. סוג זה של נשק היה בשימוש רק בין השנים 1885 ל-1895.
המשמעות מצמררת ומדהימה כאחד: הלוויתן הזה נורה על ידי ציידי לוויתנים ויקטוריאנים בשלהי המאה ה-19 כשכבר אז היה גדול ספיק בשביל לעורר את תשומת לב הציידים. הצלצל חדר לגופו, אך לא התפוצץ כראוי או פגע באזור לא קריטי. הלוויתן הצליח להימלט, ההירפא, ונשא את רסיס המתכת בגופו במשך כל המאה ה-20. הוא שרד את עידן הציד התעשייתי שכמעט הכחיד את מינו, את המלחמה הקרה שבה צוללות גרעיניות שייטו תחתיו, ולבסוף ניצוד ב-2007.
גילו של הלוויתן הוערך ב-115 עד 130 שנים לפחות בעת מותו, אך מחקרים גנטיים (שעון מתילציה) וניתוח חומצות אמינו בעיניים של לוויתנים אחרים מצביעים על גילאים של עד 211 שנים.
כיצד יונק ענק, עם טריליוני תאים, נמנע ממחלות כדוגמת סרטן במשך 200 שנה? זהו "פרדוקס פטו" (Peto's Paradox). לוויתנים גרינלנדים פיתחו מנגנונים גנטיים ייחודיים לתיקון DNA ומספר רב של עותקים של גנים מדכאי סרטן (Tumor Suppressor Genes), המאפשרים להם לגדול לממדים עצומים ולחיות מאות שנים ללא המחלות המאפיינות יונקים אחרים.
ענקי היבשה והאיים - צבים שנולדו באימפריות אחרות
על היבשה, קצב החיים מהיר יותר, וכוח הכבידה גובה את מחירו. ובכל זאת, באיים מבודדים, התפתחו זוחלים שהצליחו לפצח את הקוד גם כאן.
ג'ונתן הצב: הג'נטלמן של סנט הלנה
באי הגעשי הקטן והמבודד סנט הלנה שבדרום האוקיינוס האטלנטי (המוכר בעיקר כמקום גלותו ומותו של נפוליאון בונפרטה), חי הסלבריטאי המבוגר ביותר בעולם: ג'ונתן, צב ענק מאיי סיישל (Aldabrachelys gigantea hololissa).
ג'ונתן הוא בעל החיים היבשתי המבוגר ביותר החי כיום, והצב המבוגר ביותר שתועד אי פעם. הוא בקע, על פי ההערכות השמרניות ביותר, בסביבות שנת 1832. הוא הובא לסנט הלנה ב-1882 כמתנה למושל, כשהוא כבר "בוגר לגמרי", מה שמרמז שהיה בן 50 לפחות בעת הגעתו.
הביוגרפיה של ג'ונתן שזורה בהיסטוריה של האימפריה הבריטית. הוא חי במדשאות של "בית המטעים" (Plantation House), מעונו הרשמי של המושל, וראה לא פחות מ-31 מושלים מתחלפים. הראיה החזקה ביותר לגילו היא תמונה שהתגלתה באוסף תמונות ממלחמת הבורים, המתוארכת לשנת 1886 בקירוב. בתמונה נראה ג'ונתן (בגודלו המלא) משוטט בגנים לצד אסיר מלחמה בורי וסוהר, עדות חיה להיסטוריה הקולוניאלית.
נכון להיום (2026), ג'ונתן הוא בן כ-193 שנים. מצבו הבריאותי מרתק: הוא עיוור כמעט לחלוטין בשל קטרקט ואיבד את חוש הריח, מה שמקשה עליו למצוא מזון. אולם, השמיעה שלו מצוינת והתיאבון שלו בריא. הווטרינר האישי שלו, ד"ר ג'ו הולינס, מאכיל אותו ידנית מדי שבוע בפירות וירקות איכותיים (בננות, כרוב, גזר) כדי להבטיח שהוא מקבל תזונה מספקת. למרות גילו, ג'ונתן עדיין פעיל ואף עדיין מסוגל להביא צאצאים לעולם.
אדוואיטה וטו'אי מלילה: אגדות מלכותיות
ג'ונתן ירש את התואר משני ענקים אחרים:
1. טו'אי מלילה (Tu'i Malila): צבה שניתנה למלך טונגה על ידי מגלה הארצות המפורסם קפטן ג'יימס קוק בשנת 1777. היא חיה כבת בית בארמון המלוכה בטונגה, שרדה שריפה שגרמה לה לעיוורון, ומתה בשנת 1966 בגיל מוערך של 188 שנים. גופתה המשומרת מוצגת במוזיאון המלכותי בטונגה.
2. אדוואיטה (Adwaita): צב אלדברה ענק שחי בגן החיות בקולקטה, הודו. האגדה מספרת שהוא היה אחד מארבעת הצבים של רוברט קלייב ("קלייב מהודו"), הגנרל הבריטי שביסס את שלטון החברה המזרח-הודית הבריטית במאה ה-18 לאחר קרב פלסי (1757). אדוואיטה מת ב-2006 כתוצאה מזיהום בכבד. אם הסיפור על קלייב נכון, הוא היה בן כ-255 שנים במותו. הוא היה עד אילם לכל ההיסטוריה המודרנית של הודו: מהשלטון הקולוניאלי, דרך המרד הגדול, תנועת העצמאות של גנדי, ועד להפיכתה של הודו למעצמה גרעינית וטכנולוגית. השם "אדוואיטה" בסנסקריט משמעו "יחיד במינו" (או "אי-דואליות"), שם הולם ליצור כה חריג.
הפלאים הקטנים ומנגנוני ההגנה
לא חייבים להיות ענקיים או לחיות במים קפואים כדי להאריך חיים. לפעמים הסוד נמצא דווקא במחילות מתחת לאדמה או בשמיים הפתוחים.
וויזדום האלבטרוס: האם הגדולה של האוקיינוס
בשמיים, השיאנית הבלתי מעורערת היא Wisdom (חוכמה), נקבת אלבטרוס לייסיאן (Phoebastria immutabilis). סיפורה הוא נס סטטיסטי. היא סומנה בטבעת זיהוי (מספר Z333) לראשונה בשנת 1956 במקום בשם אטול מידוויי (Midway Atoll) באוקיינוס השקט, על ידי הביולוג האגדי צ'נדלר רובינס. כבר אז היא הייתה בוגרת ומקננת, מה שאומר שהיא בקעה בסביבות 1951 לכל המאוחר. רובינס עצמו נפטר ב-2017 בגיל 98, אך הציפור שסימן המשיכה לחיות אחריו.
נכון לעונת הקינון 2025/2026, וויזדום היא בת כ-74 או 75. בניגוד לרוב העופות המזדקנים ומפסיקים להתרבות, וויזדום עדיין מטילה ביצים ומגדלת גוזלים! היא גידלה בהצלחה למעלה מ-30 עד 36 גוזלים במהלך חייה. אלבטרוסים הם עופות מונוגמיים לרוב, אך וויזדום האריכה חיים מעבר לבני הזוג שלה. בן זוגה המפורסם אף הוא Akeakamai נעלם ב-2021, וב-2024, למרות גילה המופלג, היא נצפתה ב'פרק ב' יחד עם בן זוג חדש וצעיר יותר (מסומן EX25).
הסיפור של וויזדום מדהים במיוחד לאור האיומים שהיא שרדה: צונאמי ששטף את האי ב-2011, מיליוני טונות של פלסטיק באוקיינוס שהורגים אלבטרוסים רבים, וסכנת הדיג בקרסים ארוכים (longline fishing). היא טסה במהלך חייה מרחק המקביל למספר טיסות לירח וחזרה. היא הפכה לסמל עולמי לתקווה ולחשיבות של שמירת טבע ימית.
החולד העירום: המכרסם שלא ידע סרטן
החולד העירום (Heterocephalus glaber) הוא יצור שקשה לאהוב במבט ראשון. הוא נראה כמו נקניקייה מקומטת וורדרדה עם שיניים בולטות, חי במושבות דמויות מושבות הנמלים במחילות במזרח אפריקה. יש מלכה אחת שמתרבה, וכל השאר הם פועלים וחיילים. אך מבחינה ביולוגית, זהו יצור-על. בעוד שעכבר רגיל חי שנתיים-שלוש, חולד עירום יכול לחיות למעלה מ-37 שנה. זה שקול לאדם שיחיה 600 שנה.
אך הנתון המדהים באמת הוא הבריאות שלהם. חולדים עירומים כמעט ואינם מראים סימני הזדקנות (הם נשארים פעילים, עצמותיהם לא נחלשות, והם מתרבים עד יום מותם), והם עמידים כמעט לחלוטין לסרטן. החוקרים ורה גורבונובה ואנדריי סלואנוב מאוניברסיטת רוצ'סטר גילו את המנגנונים המרכזיים:
- חומצה היאלורונית במשקל מולקולרי גבוה (HMM-HA): התאים שלהם מפרישים סוג מיוחד וצמיגי של סוכר הממלא את המרווחים בין התאים. החומר הזה משמש כ"מגן", מונע מהתאים להצטופף ולהפוך לגידולים, וגם תורם לגמישות העור שלהם.
- דיוק בייצור חלבונים: הריבוזומים (בתי החרושת לחלבונים) שלהם מדויקים בהרבה משל עכברים, מה שמונע הצטברות של "זבל" תאי.
- מטבוליזם מותאם: הם יכולים לשרוד דקות ארוכות ללא חמצן כלל (עד 18 דקות!), על ידי מעבר למטבוליזם מבוסס פרוקטוז (כמו צמחים), מה שמגן על הרקמות שלהם מנזק איסכמי ומפחית נזקי חמצון.
הזווית הישראלית - סיפורים מהבית
גם בישראל, גני החיות המקומיים מספקים הצצה מרגשת לעולם של בעלי חיים המזדקנים בכבוד, לעיתים הרבה מעבר לתוחלת חייהם בטבע, בזכות טיפול רפואי ותזונה מבוקרת.
ורדה ויוסי: הפילים של הספארי ברמת גן
הספארי ברמת גן מחזיק באחת מאוכלוסיות הפילים המרשימות בעולם, וסיפורי הזיקנה שם הם אנושיים ומרגשים להפליא.
ורדה, הפילה האסיאתית, הייתה במשך שנים רבות המטריארכית (האם הגדולה) והסבתא של העדר. היא הגיעה לספארי מגן החיות הישן של תל אביב (במקום בו עומד היום "גן העיר") עם פתיחתו בשנות ה-70. היא נפטרה בשנת 2024 בגיל המופלג של 66 שנים. בטבע, פילים אסיאתים חיים לרוב עד גיל 45-50.
הסיפור של מותה המחיש את האינטליגנציה הרגשית העצומה של הפילים. בבוקר מותה, המטפלים שמעו זעקות שבר מחצר הפילים. הם רצו למקום ומצאו את ורדה שרועה על הקרקע (פיל זקן שנופל לרוב אינו מצליח לקום). סביבה עמדו ארבעה פילים אחרים, שניסו בעדינות ובייאוש לעזור לה לקום בעזרת החדקים שלהם, דוחפים ותומכים. המטפלים נאלצו לקבל את ההחלטה הקשה להרדים אותה כדי למנוע סבל, והעדר נפרד ממנה בטקס של אבל שכלל נגיעות אחרונות ושקט, שהשאיר את הצוות דומע.
דייר מפורסם אחר הוא יוסי, פיל סוואנה אפריקני שנולד בספארי ב-1974. יוסי הוא תופעת טבע: הוא מתנשא לגובה של 3.8 מטרים ושוקל כ-7 טון, מה שהפך אותו לפיל הגדול ביותר בגני חיות בעולם. אימו של יוסי, בהאטי, עדיין חיה בספארי והיא בת כ-60, ונחשבת לאחת הפילות האפריקניות המבוגרות ביותר באירופה. אריכות הימים של משפחת הפילים בספארי מעידה על איכות הטיפול, אך גם מציבה אתגרים גריאטריים ייחודיים (טיפולי שיניים, בעיות מפרקים) שהצוות מתמודד איתם יום יום.
גן החיות התנ"כי: שימור היסטוריה
בירושלים, גן החיות התנ"כי ע"ש משפחת טיש משלב כידוע לכל מי שביקר שם, ואין מי שלא, בין שימור מינים לבין סיפורי המקרא. הגן, שנוסד במקור ב-1940 על ידי פרופ' אהרון שולוב, עבר גלגולים רבים עד למשכנו הנוכחי במלחה.
אנקדוטה משעשעת הקשורה לרגישות התרבותית ולבעלי חיים בגן נוגעת לפקארי (Peccary). זוהי חיה דרום-אמריקאית שנראית חיצונית כמו חזיר בר קטן, אך היא שייכת למשפחה ביולוגית שונה (Tayassuidae) ואינה חזיר כלל. בירושלים, עיר בעלת אוכלוסייה דתית גדולה כשלדתות המרכזיות שבה - היהדות ולהבדיל האיסלאם - החזיר נאסר באכילה, הצגת "חזיר" היוותה בעיה תדמיתית שלא לומר הלכתית, שכן במשניות (ב"ק ז ז) נכתב " אין מגדלין חזירים בכל מקום". הפתרון היצירתי של הנהלת הגן היה להציב שלט בולט בארבע שפות המכריז: "זהו אינו חזיר!" ובא לציון גואל.
הגן מתמקד בשימור מינים מקומיים שנכחדו או נמצאים בסכנה, כמו היחמור הפרסי והנשר המקראי. הנשרים בגן מגיעים לעיתים לגילאים מופלגים (מעל 30-40 שנה), ומסמלים את המאמץ להשיב את "מלכי השמיים" לנוף הישראלי, כפי שהיו בימי קדם.
סיכום ומסקנות - מה אנו לומדים מהזקנים?
המסע אל עולמם של בעלי החיים המבוגרים ביותר משאיר אותנו עם תחושת ענווה. היצורים הללו מלמדים אותנו שהזדקנות אינה דבר אחיד לכולם. ישנן דרכים רבות "לחיות".
אך מעבר לביולוגיה, יש כאן מסר של שימור. בעלי החיים העתיקים הללו הם הזיכרון החי של כדור הארץ. הם שרדו את כל מה שהטבע העביר אותם במשך שנות החיים הרבות שלהם, אך הם חסרי אונים מול הטכנולוגיה האנושית המודרנית. רשת דייג אחת יכולה למחוק אלמוג שראה את הפירמידות נבנות וזיהום פלסטיק הורג אלבטרוסית ששרדה שבעה עשורים של סופות. לכן עלינו לתת את הדעת ולשמור את הסביבה נקייה וככל שניתן.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ההגנה על "זקני השבט" של עולם החי היא חובה מוסרית. הם מזכירים לנו שאנו רק אורחים לרגע בעולם עתיק ומורכב המלא מחכמת הבורא בכל פרט ופרט, ושעלינו לנהוג בו בכבוד הראוי למי ששרד הרבה לפנינו, ואולי ישרוד גם הרבה אחרינו. וכלשון שאמר הקב"ה לאדם הראשון ומופיעה במדרש (קהלת רבה ז יג) "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".
0 תגובות