מותו של הנער יוסף אייזנטל זכרו לברכה הותיר אחריו גל של זעזוע ציבורי. אך לצד הכאב והזעם, התרחש תהליך נוסף, שקט ומסוכן לא פחות: הפצה נרחבת של תיעודים קשים ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת.
בראיון מיוחד ל״כיכר FM״, התייחס ד"ר בן עמית, מומחה בפסיכיאטריה והמנהל הרפואי הפסיכיאטרי של סטלה ישראל, לשאלה שמעטים עוצרים לשאול: למה אנחנו בכלל רוצים לראות ולשתף מראות כאלה, ומה זה עושה לנו בדרך.
הדחף לשתף: יצר הישרדותי עם מחיר נפשי
לדברי ד״ר בן עמית, הנטייה לשתף תכנים קשים אינה מקרית. היא נובעת משילוב של מנגנונים נפשיים עמוקים: יצר הישרדותי שמבקש להזהיר את הסביבה, צורך רגשי לא לשאת את הזוועה לבד, ומשיכה אנושית לתכנים קיצוניים.
״כשאדם נחשף למראה טראומטי, יש בו דחף לשתף את ‘השבט’״, הסביר. ״זה מנגנון עתיק של הישרדות. אבל העובדה שהדחף טבעי לא הופכת אותו לבטוח״.
לדבריו, הזוועה עצמה מייצרת גם ריגוש, לא משום שאנשים רעים, אלא משום שהנפש נמשכת לקצוות. בדיוק כפי שאנשים צופים בסרטי אימה, כך הם נמשכים גם למציאות האלימה, אף שהמחיר הנפשי כבד בהרבה.
כפיית החזרה: למה אנחנו חוזרים לצפות במה שמכאיב לנו
ד״ר בן עמית קשר את התופעה למושג הפסיכואנליטי של פרויד – ״כפיית החזרה״. ״פרויד שאל למה אנחנו חולמים חלומות רעים, אם התת-מודע יכול לבחור לתת לנו רק חלומות טובים״, הסביר. ״התשובה היא שאנחנו חוזרים לרע כדי לנסות לשלוט בו, להתכונן אליו, לאמן את עצמנו מול איום״.
אלא שבמציאות המודרנית, שבה כל זוועה זמינה בלחיצת כפתור, המנגנון הזה יוצא משליטה. החשיפה החוזרת אינה מחסנת – היא שוחקת.
מה זה עושה לנפש
לדברי ד״ר בן עמית, צפייה בתכנים כאלה עלולה להכניס את האדם לספקטרום טראומטי, גם אם לא חווה את האירוע בעצמו. ״זה מעורר מתח, חרדה, ופוגע בתחושת הביטחון הבסיסית בעולם״, אמר. ״הידיעה שדברים כאלה קיימים, והעובדה שאתה רואה אותם שוב ושוב, מערערת את התחושה שיהיה בסדר״.
התוצאה, לדבריו, יכולה להיות שינוי עמוק בתפיסת המציאות: דכדוך, חרדה, ולעיתים גם שינוי בסולם הערכים ובתחושת המשמעות. ״אדם שנחשף לטראומה – גם דרך מסך – לא יוצא אותו אדם״.
ילדים, מבוגרים והסכנה שבחיקוי
כשנשאל על ההשפעה על ילדים ובני נוער, ד״ר בן עמית היה חד וברור. ״אצל ילדים המציאות מתשטשת מהר יותר. החשיפה משפיעה עליהם הרבה יותר, ולעיתים גם על המעבר לביצוע בפועל״.
אך הוא הדגיש שהסכנה אינה מוגבלת לילדים בלבד. גם אצל מבוגרים, במיוחד כאלה שמלכתחילה סובלים מקשיים נפשיים, החשיפה יכולה לשמש כגושפנקה תודעתית לאלימות. ״אנחנו רואים גלים של חיקוי – בתוקפנות וגם באובדנות – אחרי אירועים אלימים מתוקשרים״.
אחריות ציבורית ולא רק פרטית
בשלב הזה עבר הדיון מהנפש הפרטית לאחריות הציבורית. לדברי ד״ר בן עמית, כאשר אנשים פרטיים, ובוודאי גופי תקשורת, מפיצים תכנים כאלה ללא סינון, הם עלולים לא רק להזיק לצופים אלא גם לפגוע באחרים.
״כמי שמחזיקים בכוח מדיה, האחריות היא עצומה״, אמר. ״לא כל דבר שקרה צריך להיראות. לא כל אמת חייבת להגיע עם תמונה״.
איך מתמודדים עם הדחף לצפות
לבסוף, הציע ד״ר בן עמית כלים פשוטים אך לא קלים. השלב הראשון הוא מודעות: להבין שצפייה בזוועות מזיקה לנפש, בדיוק כמו מזון מזיק לגוף. השלב השני הוא חינוך – של עצמנו ושל הילדים - להציב גבול מודע.
״אם חווית בעבר שצפייה כזו פגעה בך, מותר וצריך לבחור לא לצפות שוב״, אמר. ״זו לא חולשה, זו אחריות״.
0 תגובות