פילים, דובים וצי נחשים מעופף: ההיסטוריה הפראית של חיות המלחמה בשדה הקרב

חג החנוכה מעלה בזיכרון הקולקטיבי תמונות של נרות מרצדים, סביבונים, מפגשים משפחתיים מחממי לב וריח טיגון הממלא את הבית. אנו מספרים את סיפורם של המכבים, המעטים מול הרבים, אשר טיהרו את המקדש והדליקו את המנורה. אך בצל הנרטיב הרוחני והלאומי, מסתתר רובד היסטורי אכזרי, פיזי ומבעית, שבו המפגש בין האדם לבין הטבע קיבל תפנית קטלנית. האיום הגדול ביותר שעמד מול יהודה המכבי ואחיו בקרבות המרכזיים - איום שאף עלה לאלעזר החורני מבית חשמונאי בחייו - לא היה רק הצבא היווני המאומן ועטור הניצחונות, אלא מפלצות ענק משוריינות שהרעידו את אדמת יהודה - פילי המלחמה.

פרק ראשון: הענקים של העולם העתיק - פילי המלחמה והמורשת החשמונאית

הנשיא האיראני התוודה בייאוש: "אסונות יורדים עלינו כמו גשם, זה לא נפסק"

אריה רוזן|20:59

הכלה נצפתה עובדת על המחשב באמצע החתונה - ועוררה דיון סוער ברשת

אריה רוזן|19:26

המפגש הטראומטי בבית זכריה

הקרב בבית זכריה (שהתרחש לפי המשוער בסוף שנת סוף ג'תקמ"א, 162 לפני הספירה), מהווה נקודת מפנה בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי בכל הנוגע ללוחמה בבעלי חיים. הצבא הסלווקי, בפיקודו של ליסיאס ובהשראת המלך הצעיר אנטיוכוס, צעד דרומה מאנטיוכיה במטרה ברורה: לדכא את המרד היהודי שצבר תאוצה. המכבים, שהתרגלו ללוחמת גרילה ולניצול יתרונות טופוגרפיים, מצאו עצמם מול מכונה צבאית משומנת שכללה עשרות אלפי רגלים, אלפי פרשים, ומעל לכל - חיל פילים אימתני.

המקורות ההיסטוריים חלוקים לגבי המספר המדויק של הפילים. יוסף בן מתתיהו, הנוטה לעיתים להגזמה דרמטית, נוקב במספר של כ-80 פילים, בעוד ספר מכבים א' מציג מספר צנוע יותר של 32 פילים.

היסטוריונים מודרניים נוטים לקבל את הגרסה של ספר מכבים א' כמדויקת יותר בהקשר זה, שכן החזקת צי של 80 פילים הייתה משימה לוגיסטית כמעט בלתי אפשרית בתנאי השטח של יהודה. אולם, בין אם היו אלו 30 או 80 חיות, האפקט בשדה הקרב היה מכריע. הפילים לא היו רק בהמות משא; הם היו פלטפורמות לחימה ניידות, נושאים על גבם מגדלי עץ ("הוודאות") שבהם ישבו קשתים ומטילי כידונים, בעוד שהפיל עצמו שימש כאילי ניגוח חי, רומס את כל העומד בדרכו.

"דם ענב ומיץ תותים": לוחמה כימית-פסיכולוגית

אחת התעלומות המרתקות ביותר בתיאור קרב בית זכריה נוגעת לאופן שבו הכינו היוונים את הפילים ללחימה. ספר מקבים א' (פרק ו', פסוק ל"ד תרגום כהנא) מספק תיאור ציורי ומטריד: "ואת הפילים הראו דם ענב ותות להעמיד אותם למלחמה". הפסוק הזה הצית את דמיונם של פרשנים והיסטוריונים במשך דורות. הפרשנות הקלאסית גורסת כי הסלווקים השקו את הפילים ביין או במשקאות אלכוהוליים מותססים כדי להכניסם למצב של שכרות ואמוק (מצב המכונה בביולוגיה של הפילים "Musth", אם כי בטבע הוא נגרם משינויים הורמונליים ולא מאלכוהול).

ההיגיון הטקטי ברור: פיל שיכור הוא פיל אגרסיבי יותר, פחות רגיש לכאב, ומפחיד הרבה יותר. אולם, מחקרים מודרניים מטילים ספק בכך שזו הייתה פרקטיקה סטנדרטית או אפילו יעילה. אלכוהול בכמויות גדולות עלול לגרום לפיל להיות לא יציב, ישנוני או בלתי נשלט לחלוטין - סיכון עצום לצבא המפעיל אותו בתוך מערך צפוף של חיילים.

חוקרים מסוימים מציעים תיאוריה חלופית, לפיה השימוש ב"דם ענב" (מיץ אדום כהה) לא נועד לשתייה אלא לגירוי ויזואלי, או שהתיאור בספר מכבים הוא אמצעי ספרותי שנועד להעצים את המפלצתיות והברבריות של האויב הסלווקי, ובכך להאדיר את גבורת המכבים שעמדו מול "מפלצות שיכורות מדם". כך או כך, התיאור משקף את ההבנה העתיקה שלחיות יש פוטנציאל הרסני שניתן למניפולציה כימית.

הקרבתו של אלעזר החורני: מיתוס ומציאות

שיאו של הקרב, והרגע שנצרב בתודעה היהודית לדורות, הוא מעשהו של אלעזר החורני, אחיו של יהודה המכבי. אלעזר זיהה פיל אחד שהיה גדול מהאחרים ועוטה שריון מלכותי, והסיק בטעות כי המלך אנטיוכוס עצמו רוכב עליו. בהחלטה של שבריר שנייה, ששילבה אומץ לב עילאי עם חוסר ברירה טקטי, הוא פרץ אל מתחת לבטן הפיל - האזור הרך והפגיע ביותר שאינו מוגן בשריון העור העבה והנוקשה - ודקר אותו.

התוצאה הייתה טראגית והרואית כאחד: הפיל העצום קרס תחתיו ומחץ את אלעזר למוות בו במקום. אף שאלעזר הצליח להרוג את "הטנק" הסלווקי, הקרבתו לא שינתה את תוצאות המערכה. המערך היהודי, שהיה נחות מבחינה מספרית וציוד, נשבר תחת הלחץ המשולב של הפלנקס והפילים. הניצחון הסלווקי בבית זכריה פתח את הדרך למצור על ירושלים. אולם, בראייה היסטורית רחבה, הקרב הפך לסמל של התנגדות. הוא המחיש כי גם מול הטכנולוגיה המפחידה ביותר של התקופה, רוח האדם יכולה לעמוד, גם אם במחיר כבד מנשוא.

מירוץ החימוש הפלי: הודים מול אפריקאים

כדי להבין את העוצמה של הפילים בבית זכריה, עלינו להביט רחבה יותר על העולם ההלניסטי. בתקופה זו התקיים "מירוץ חימוש" ביולוגי בין המעצמות. הסלווקים, ששלטו בשטחים נרחבים במזרח, נהנו מגישה לנתיבי הסחר עם הודו, משם ייבאו את הפיל האסייתי (Elephas maximus). פילים אלו היו גדולים, חזקים וניתנים לאילוף יחסי. לעומתם, יריביהם התלמיים במצרים, שנותקו מנתיבי הסחר המזרחיים, נאלצו לפנות דרומה, אל עבר נוביה ואתיופיה (אריתריאה של היום), ולצוד פילים אפריקאים.7

כאן טמון פרט זואולוגי קריטי: הפילים האפריקאים של העת העתיקה לא היו בהכרח פילי הסוואנה העצומים שאנו מכירים כיום, אלא ככל הנראה תת-מין קטן יותר המכונה "פיל יער" (Loxodonta cyclotis) או אוכלוסייה נכחדת של פילים צפון-אפריקאים. הפער הזה בגודל ובכוח בא לידי ביטוי דרמטי בקרב רפיח (217 לפנה"ס), שקדם למרד החשמונאים. ההיסטוריון פוליביוס מתאר כיצד הפילים האפריקאים של תלמי נתקפו אימה מעוצמתם, גודלם וריחם של הפילים ההודים של אנטיוכוס השלישי, וסירבו להילחם.7 עבור הסלווקים, הפיל ההודי היה סמל סטטוס ונשק אסטרטגי שובר-שוויון, מה שהופך את ההתמודדות של המכבים מולם למרשימה עוד יותר.

פרק שני: אש, עשן וצרחות - בעלי חיים כנשק נגד וכאמצעי תבערה

ההיסטוריה מלמדת כי לכל נשק, מתקדם ככל שיהיה, קם בסופו של דבר נשק נגד. הפילים, למרות עורם העבה וכוחם האדיר, היו בעלי נפש רגישה ונטייה לפאניקה. מצביאים יצירתיים לאורך ההיסטוריה ניצלו את החולשות הללו באכזריות, והפכו חיות אחרות לנשק פסיכולוגי ופיזי.

הטקטיקה המלוכלכת מכולן: חזירים בוערים נגד פילים

אחת השיטות הביזאריות והאכזריות ביותר לעצירת פילים פותחה על ידי היוונים והרומאים. הם גילו שלפילים יש פוביה ספציפית: הקול הצווחני והגבוה של חזיר במצוקה. הסופר הרומי קלאודיוס איליאנוס ופליניוס הזקן מתעדים כיצד הרומאים השתמשו בחזירים צורחים כדי להניס את הפילים של פירוס מלך אפירוס בקרב בנבנטום (275 לפנה"ס).

אולם במצור על מגארה (266 לפנה"ס), הטקטיקה הזו הגיעה לשפל מוסרי ושיא מבצעי. המגנים המגארים לא הסתפקו בקולות בלבד. הם מרחו חזירים חיים בזפת נוזלית, הציתו אותם ושילחו אותם לרוץ לעבר שורות הפילים של האויב. המראה של "כדורי האש" החיים, הצווחים באימה בקולם הצווחני והמחריד ורצים באמוק לכל עבר, יצר כאוס מוחלט. הפילים, שרגישים מאוד לאש ולקולות חדים, נכנסו לפאניקה, הסתובבו לאחור ורמסו את כוחותיהם שלהם בניסיון להימלט מהסיוט. בעקבות אירועים אלו, מאמני פילים החלו לגדל את גורי הפילים יחד עם חזרזירים, בניסיון לבצע דה-סנסיטיזציה (הקהיה) ולחסן אותם מפני הפחד - מה שהיה דוגמה מוקדמת לאימון פסיכולוגי של בעלי חיים.

טימור לנג והגמלים הבוערים של דלהי

מאות שנים מאוחר יותר, בשנת 1398, מצא את עצמו הכובש המונגולי-טורקי האכזר, טימור לנג (טימור הצולע), בסיטואציה דומה למכבים. בדרכו לכיבוש דלהי שבהודו, הוא נתקל בצבאו של הסולטן מחמוד ח'אן. הסולטן הציב מולו "חומת מוות" של 120 פילים משוריינים, שחטיהם צופו ברעל קטלני בכדי לוודא שמי שיפגע מהם לא יקום. חייליו של טימור, שהיו רגילים ללוחמת פרשים מהירה בערבות, היו מבועתים.

טימור, שהיה אסטרטג קר וחסר עכבות, הבין שהפתרון טמון בפסיכולוגיה של הפיל. הוא הורה לחייליו לאסוף גמלים, להעמיס על גבם ערימות עצומות של קש, עצים יבשים ושמן. ברגע שהפילים ההודים החלו להסתער, טימור נתן את הפקודה: להצית את המשא שעל הגמלים ולדקור אותם במוטות ברזל כדי להריצם קדימה.

המחזה היה אפוקליפטי. עשרות גמלים בוערים, מייללים מכאב ופחד, דהרו הישר אל עבר הפילים. הפילים ההודים, למרות שריונם והרעל שעל חטיהם, לא יכלו לעמוד מול המראה והריח של האש המתקרבת במהירות. הם שברו את המבנה, נסו לאחור, ורמסו את חיל הרגלים ההודי שליווה אותם. טימור ניצל את הכאוס, השמיד את הצבא ההודי, ובזז את דלהי עד היסוד, משאיר אחריו עיר חרבה והררי גופות.

נקמתה של אולגה: הציפורים הבוערות של קייב

עוד לפני טימור, במאה ה-10, דמות נשית חזקה ואכזרית השתמשה בציפורים כנשק מונחה-מטרה. אולגה מקייב (שהפכה מאוחר יותר לקדושה נוצרייה) יצאה למסע נקמה נגד שבט הדרבליאנים שרצחו את בעלה, איגור. לאחר סדרת מעשי נקמה ברוטאליים (שכללו קבורת שגרירים בחיים ושריפתם בבית מרחץ), היא הטילה מצור על בירתם, איסקורוסטן.

לאחר שנה של מצור ללא הכרעה, אולגה הציעה הצעה שנשמעה נדיבה: היא תסיר את המצור תמורת מס סמלי של שלוש יונים ושלושה דרורים מכל בית בעיר. התושבים המורעבים שמחו על העסקה ומיהרו לספק את הציפורים. אולגה, בערמומיות שטנית, הורתה לחייליה לקשור פיסות בד ספוגות גופרית לרגלי הציפורים. עם רדת הלילה, הבדים הוצתו והציפורים שוחררו.

האינסטינקט הטבעי של היונים והדרורים הוביל אותן חזרה למקום המוכר והבטוח ביותר שהכירו - הקינים שלהן מתחת לגגות העץ, באסמים ובמחסני התבואה של העיר. התוצאה הייתה "הפצצת שטיח" מדויקת להחריד. העיר כולה התלקחה בו-זמנית באלפי מוקדים. התושבים, שלא יכלו לכבות את האש שאחזה בכל פינה, נמלטו החוצה ישר לידי הצבא של אולגה, שטבח בהם ללא רחם. הסיפור, בין אם הוא אמת היסטורית מלאה או אגדה המבוססת על פולקלור סקנדינבי, מדגים את התפיסה של החיה לא רק ככוח פיזי, אלא כ"מנגנון ביות" שניתן לנצל אותו כנגד בעליו.

פרויקט X-Ray: עטלפי התבערה של מלחמת העולם השנייה

הקפיצה למאה ה-20 מוכיחה שהרעיונות הללו לא נעלמו, רק הפכו למדעיים ומתועשים יותר. לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, רופא שיניים אמריקאי בשם ד"ר לייטל אדמס, שהתרשם מביקור במערות קרלסבד בניו-מקסיקו, הגה רעיון: להשתמש בעטלפים כדי להבעיר את ערי יפן, שבנויות ברובן מעץ ונייר.

הפרויקט, שקיבל את השם הסודי "פרויקט X-Ray", היה שאפתני ומורכב. הרעיון היה להצמיד פצצות תבערה זעירות (מבוססות נפאלם) עם מנגנון השהייה לגופם של עטלפים מסוג "אשף מקסיקני" (Mexican free-tailed bat). העטלפים היו אמורים להיות משוחררים ממפציצים בתוך מכלים מיוחדים דמויי פצצה, שנפתחים בגובה נמוך. העטלפים היו מתפזרים ברדיוס של עשרות קילומטרים, מחפשים מסתור בעליות הגג ובמרזבים של הבתים היפניים, ואז - בשעה היעודה - מתלקחים.

הניסויים היו מלאי תקלות אך הוכיחו היתכנות מפחידה. באחד המקרים, עטלפים חמושים ברחו בטעות ושרפו בסיס חיל אוויר אמריקאי שלם בניו-מקסיקו, כולל האנגרים ומכוניתו של גנרל. למרות שהפרויקט הוכיח יעילות פוטנציאלית גבוהה יותר מפצצות רגילות כנגד מטרות תעשייתיות מפוזרות, הוא בוטל לבסוף. הסיבה לא הייתה מוסרית, אלא פרגמטית: פרויקט מתחרה אחר, פרויקט מנהטן (פצצת האטום), התקדם מהר יותר והבטיח סיום דרמטי ומהיר יותר למלחמה. ד"ר אדמס נותר משוכנע עד יומו האחרון שהעטלפים היו יכולים להשיג את אותה תוצאה עם פחות אבדות בנפש מאשר הנשק הגרעיני.

פרק שלישי: הלוחמה הביולוגית של העת העתיקה - זוחלים, חרקים ורעלים

לפני שהאנושות למדה לסנתז גז עצבים או לפתח נגיפים במעבדה, הטבע סיפק את כל כלי הנשק הביולוגיים והכימיים הנדרשים. כל מה שהיה צריך זה כד חרס וקצת יצירתיות.

חניבעל וצי הנחשים המעופף

חניבעל ברקה זכור בעיקר בשל מסע הפילים שלו, אך בשלהי הקריירה שלו, כשהוא פעל כיועץ צבאי למלך פרוסיאס מביתיניה (בטורקיה של היום), הוא המציא מחדש את הלוחמה הימית. בקרב נגד הצי של פרגמון (המלך אאומנס השני), הצי של חניבעל היה בנחיתות מספרית קשה. הפתרון שלו היה מבריק בפשטותו ובאכזריותו: הוא הורה למלחיו לאסוף מאות נחשים ארסיים ולדחוס אותם לתוך כדי חרס.

במהלך הקרב, במקום לנסות לנגח את ספינות האויב או לירות עליהן חצים, הקטפולטות של חניבעל (כלי מצור שנועד לשיגור סלעים) שיגרו את הכדים המרשרשים. המלחים של פרגמון לעגו בתחילה ל"תחמושת השקטה" והמוזרה, אך כשהכדים התנפצו על הסיפונים ומאות נחשים זועמים וארסיים החלו לזחול לכל עבר, הלעג התחלף באימה טהורה. הלוחמה הפיזית הפכה לבלתי אפשרית; אי אפשר להילחם באויב כשאתה נזהר לא לדרוך על צפע. הפאניקה גרמה למלחים לקפוץ לים או להיכנע, וחניבעל רשם ניצחון טקטי מזהיר באמצעות לוחמה פסיכולוגית-ביולוגית.

סקורפיונים נגד לגיונות: המצור על חטרא

במאה השנייה לספירה, הקיסר הרומי ספטימיוס סוורוס, אחד המצביאים המוכשרים של האימפריה, ניסה לכבוש את העיר המבוצרת חטרא (בצפון עיראק של היום). תושבי חטרא, שידעו שלא יוכלו לנצח את הלגיונות הרומאים בקרב פנים אל פנים, הכינו "רימוני רסס" ביולוגיים: כדי חרס מלאים בעקרבים ארסיים חיים.

כשהרומאים ניסו לטפס על החומות או להתקרב לשערים, המגנים המטירו עליהם את הכדים. העקרבים, שהתפזרו עם התנפצות החרס, חדרו מתחת לשריון, לקסדות ולבגדי החיילים. העקיצות היו כואבות להחריד ולעיתים קטלניות, אך האפקט הפסיכולוגי היה גרוע יותר. דמיינו לגיון רומי מסודר ומשמע, מתפרק לכאוס של חיילים הצורחים ומתפשטים בניסיון להסיר מעליהם את העקרבים. לאחר 20 יום של מצור כושל וסבל בלתי נתפס, סוורוס נאלץ לסגת. העקרבים הקטנים הביסו את האימפריה החזקה בעולם.

דבורים ודובים במנהרות תמיסקירה

עיר נוספת שלמדה לנצל את הטבע להגנה הייתה תמיסקירה (Themiscyra). הרומאים, שהיו מומחים בלוחמת מצור (Poliorketika), החלו לחפור מנהרות מתחת לחומות העיר כדי למוטט אותן. המגנים זיהו את החפירה והחליטו להפוך את המנהרות למלכודת מוות. הם חפרו פירים אל תוך המנהרות הרומיות ושחררו פנימה נחילי דבורים זועמות, ולפי מקורות מסוימים (כמו ההיסטוריון אפיאנוס) - גם דובים וחיות פרא אחרות. בחלל הצר, החשוך והקלאוסטרופובי של המנהרה, אי אפשר היה לברוח או להתגונן מפני נחיל דבורים. החפירה ננטשה, והשיטה נרשמה בהיסטוריה כאחד השימושים היצירתיים ביותר בבעלי חיים בלוחמה תת-קרקעית.

פרק רביעי: גיבורים על ארבע ובעלי כנף - מלחמות העולם החדש

במאה ה-20, היחס לבעלי חיים במלחמה עבר שינוי. לצד הניצול הציני, התפתחה תופעה של "אחים לנשק". בעלי חיים הפכו לחלק אינטגרלי מהיחידות הלוחמות, לא רק ככלים אלא כדמויות בעלות אישיות, דרגות וסיפורי גבורה.

וויטק: הדוב שאהב בירה וסחב פגזים

אולי הסיפור המופלא והסוריאליסטי ביותר של מלחמת העולם השנייה הוא סיפורו של וויטק (Wojtek), דוב חום סורי שאומץ כגור יתום על ידי חיילים פולנים באיראן ב-1942. חיילי הקורפוס הפולני השני, שרבים מהם שוחררו מהגולאגים הסובייטיים, ראו בדוב היתום סמל לגורלם שלהם - עקורים ונודדים.

וויטק לא היה סתם חיית מחמד; כדי שיוכל לעלות על ספינות התובלה הבריטיות, הוא גוייס רשמית לצבא הפולני. הוא קיבל מספר אישי, פנקס חוגר, הקצבת מזון, ואפילו דרגה. הוא גדל בין החיילים, למד להצדיע כשהוא עומד על רגליו האחוריות, אהב לשתות בירה מבקבוק (כשהוא לועס את הזכוכית לאחר מכן), וישן איתם באוהלים כדי להתחמם.

רגע השיא של וויטק הגיע בקרב מונטה קסינו האימתני באיטליה (1944). הקרב התנהל בתנאי שטח הרריים קשים ביותר, והלוגיסטיקה הייתה סיוט. וויטק, ששקל אז כ-200 קילוגרם, ראה את חבריו החיילים סוחבים בקושי רב ארגזי תחמושת כבדים לארטילריה. בצעד של חיקוי או הבנה, הוא החל לשאת בעצמו ארגזי פגזים כבדים - שדרשו בדרך כלל ארבעה גברים להרימם - במעלה ההר, תחת אש ארטילרית כבדה, ומבלי להפיל אף אחד מהם. כאות הוקרה, סמל פלוגת האספקה ה-22 שונה לדמות של דוב הנושא פגז בידיו. לאחר המלחמה, וויטק פרש לגן החיות באדינבורו, סקוטלנד. חיילים פולנים גולים נהגו לבקר אותו, מדברים אליו בפולנית וזורקים לו סיגריות, מזכירים לו את הימים שבהם היה חייל חופשי.

סרג'נט סטאבי: הכלב המעוטר ביותר בהיסטוריה

במלחמת העולם הראשונה, כלב משוטט קטן מסוג פיטבול מעורב (או בוסטון טרייר) בשם סטאבי (Stubby) הפך לאגדה אמריקאית. הוא הוברח לצרפת על ידי טוראי רוברט קונרוי והפך לקמע הלא-רשמי של הדיוויזיה ה-26 ("Yankee Division"). אך סטאבי היה רחוק מלהיות רק קישוט.

החושים החדים של סטאבי הפכו אותו למערכת התרעה ביולוגית מתקדמת בשוחות:

1. זיהוי גז: לאחר שנפגע בעצמו בהתקפת גז חרדל קלה, סטאבי למד לזהות את הריח הייחודי של הגז הרבה לפני בני האדם. הוא היה מתרוצץ בין החיילים הישנים, נובח ונושך אותם כדי להעירם שילבשו מסכות גז, ובכך הציל חיים רבים.
2. התרעת ארטילריה: הוא למד לזהות את השריקה הדקה של פגזי ארטילריה גרמניים לפני הנפילה, וסימן לחיילים לתפוס מחסה.
3. לכידת מרגלים: המקרה המפורסם ביותר אירע באזור יער ארגון, שם סטאבי זיהה מרגל גרמני שהסתתר בשיחים. הכלב תקף אותו, נשך אותו באחוריו והחזיק אותו עד שהגיעו הכוחות האמריקאים. על מעשה זה הוא הועלה רשמית לדרגת סמל (Sergeant) - הכלב הראשון בהיסטוריה שקיבל דרגה צבאית קרבית.

סטאבי שרד 17 קרבות, נפצע פעמיים, וזכה לפגוש שלושה נשיאים אמריקאים. גופו המפוחלץ, עטור מדליות ומעיל שתפרו לו נשות צרפת, מוצג עד היום בסמית'סוניאן.

שר אמי (Cher Ami): היונה שהצילה את הגדוד האבוד

באוקטובר 1918, במהלך מתקפת מז-ארגון, "הגדוד האבוד" של האמריקאים (למעשה חלקים מדיוויזיה 77) מצא עצמו במלכודת מוות. הם היו מוקפים בכוחות גרמניים, מנותקים מקווי אספקה, וגרוע מכך - ספגו אש ארטילרית ידידותית קטלנית מכוחות אמריקאים שטעו בקואורדינטות. כל קווי הטלפון נותקו, וכל הרצים נהרגו. התקווה היחידה הייתה יוני דואר.

בזו אחר זו, היונים שוחררו ויוטרו מיד על ידי צלפים ומקלענים גרמנים שידעו בדיוק מה חשיבותן. נותרה רק יונה אחת: שר אמי ("חבר יקר" בצרפתית). היא המריאה לתוך סופה של עופרת. קליע פגע בחזה שלה, אחר עיוור אותה בעין אחת, ורסיס כמעט תלש את רגלה הימנית.

למרות הפציעות המחרידות, שר אמי המשיכה לעוף. היא גמאה 40 קילומטרים ב-25 דקות ונחתה במפקדה, מתבוססת בדם, עם ההודעה המוצמדת לגיד של רגלה המרוסקת: "אנחנו נמצאים לאורך הכביש המקביל ל-276.4. הארטילריה שלכם פוגעת בנו ישירות. למען השם, תפסיקו את האש".

ההפגזה פסקה מיד. כוחות חילוץ נשלחו, ו-194 חיילים ניצלו ממוות בטוח. הרופאים הצבאיים עמלו להציל את חייה של היונה, ואף גילפו לה רגל עץ קטנה. היא זכתה בעיטור "צלב המלחמה" הצרפתי והפכה לגיבורה לאומית בארה"ב.

סם הבלתי-טביע: החתול עם תשע הנשמות (והנאחס הימי)

בעוד שכלבים ויונים ביצעו משימות אקטיביות, סיפורו של "סם הבלתי-טביע" (Unsinkable Sam) הוא סיפור על הישרדות פסיבית וכמעט מיסטית. החתול השחור-לבן התחיל את שירותו בצי הגרמני (Kriegsmarine) על סיפון אוניית המערכה האדירה "ביסמרק". במאי 1941, הביסמרק טובעה בקרב ימי אדיר. מתוך צוות של כ-2,200 איש, רק 118 ניצלו - וביניהם החתול, שנמצא שעות לאחר מכן צף על קרש.

הוא נאסף על ידי המשחתת הבריטית HMS Cossack וקיבל את השם "אוסקר". חמישה חודשים לאחר מכן, ה-Cossack נפגעה מטורפדו וטבעה. אוסקר שרד שוב והובא לחוף בגיברלטר. הכינוי "הבלתי-טביע" החל לדבוק בו. הוא הועבר לנושאת המטוסים המפורסמת HMS Ark Royal. המזל הרע (או הטוב, תלוי את מי שואלים ומתי...) הכה שנית: בנובמבר 1941, גם ה-Ark Royal טורפדה וטבעה. סם נמצא שוב צף על קרש מנוע, מתואר כ"כועס אך ללא פגע". בשלב זה, הצי המלכותי החליט לא לקחת סיכונים נוספים, וסם הועבר לפרישה בטוחה בבית מלחים בבלפסט, שם חי עד 1955, רחוק ככל האפשר מספינות.

יש המפקפקים בסיפורו של סאם בגלל סיבות שונות (בין היתר, תמונות של חתולים שונים המציגות כולן את אותו סאם) וטוענים שזוהי אגדת יורדי ים, אך איך שלא יהיה, זהו סיפור יפה.

פנסי הגחליליות של השוחות וחלזונות לזיהוי גז

סיפור פחות מוכר אך מרתק ממלחמת העולם הראשונה נוגע ליצורים הקטנים ביותר. בחפירות החשוכות והבוציות של החזית המערבית, הדלקת אור מלאכותי (גפרור, נר או עששית) בלילה הייתה משולה להתאבדות - היא משכה מיד אש צלפים.

חיילים בריטים וצרפתים מצאו פתרון ביולוגי גאוני: הם אספו אלפי גחליליות (לרוב מהמין Lampyris noctiluca, המכונות Glow-worms) לתוך צנצנות זכוכית או בקבוקים. האור הביולוגי הקר והחלש שהפיקו החרקים היה חזק דיו כדי לאפשר לקצינים לקרוא מפות מודיעין, ולחיילים לקרוא מכתבים מהבית, אך חלש ומפוזר מכדי להיראות למרחק על ידי האויב. זוהי דוגמה נדירה לטכנולוגיה טבעית שגברה על הטכנולוגיה האנושית בתנאי קיצון. כמו כן, חיילים השתמשו בחלזונות (Slugs) כגלאי גז פרימיטיביים - החלזונות היו רגישים לשינויים בהרכב האוויר והיו "נסגרים" ומכווצים את פתחי הנשימה שלהם בנוכחות גז חרדל, מה ששימש כסימן אזהרה מוקדם.

פרק חמישי: המלחמה הקרה והעידן המודרני - ריגול, מניפולציה וטכנולוגיה

עם כניסת המלחמה הקרה, הפרנויה והטכנולוגיה הובילו לפרויקטים שאפתניים, יקרים ולעיתים הזויים לחלוטין. הניסיון לא היה עוד לנצל כוח פיזי, אלא יכולות קוגניטיביות וחושיות.

אקוסטיק קיטי (Acoustic Kitty): המרגלת היקרה והכושלת

בשנות ה-60, ה-CIA השקיע כ-20 מיליון דולר(!) בניסיון להפוך חתול ביתי למכשיר ציתות נייד ומוסווה. הפרויקט, שכונה "Acoustic Kitty", כלל התערבות כירורגית פולשנית: מיקרופון הושתל בתעלת האוזן של החתול, משדר רדיו הושתל בבסיס הגולגולת, ואנטנה דקה נשזרה לאורך הפרווה בזנב.

המטרה הייתה לאלף את החתול "לטייל" באגביות ליד ספסלים בפארקים שבהם יושבים דיפלומטים סובייטים, ולשדר את שיחותיהם למפעילים. בניסוי המבצעי הראשון, החתול שוחרר ליד שגרירות סובייטית בוושינגטון הבירה. הטרגדיה הייתה מידית: דקות ספורות לאחר השחרור, החתול - שדעתו כנראה הוסחה או שנבהל - נדרס למוות על ידי מונית חולפת. הפרויקט בוטל זמן קצר לאחר מכן, כשה-CIA הגיע למסקנה המתבקשת: חתולים הם אינדיבידואליסטים מדי ואינם ניתנים לאילוף אמין למשימות ריגול מורכבות. מסקנה אליה הגיע רבי יהונתן אייבשיץ כבר שנים רבות קודם לכן בסיפור הנודע...

יונקים ימיים: דולפינים ואריות ים בשירות הצי

בניגוד לכישלון החתולי, תוכנית היונקים הימיים (Marine Mammal Program) של הצי האמריקאי (וגם של הצי הסובייטי) נחשבת להצלחה מבצעית שנמשכת עד ימינו. דולפינים (בעיקר דולפינן מצוי) ואריות ים קליפורניים גויסו למשימות ששום טכנולוגיה לא יכלה לבצע באותה יעילות.

הדולפינים, בעלי סונאר ביולוגי (Echolocation) מושלם, אומנו לאתר מוקשים ימיים בקרקעית הים ובנמלים עכורים - משימה מסוכנת ומורכבת לרובוטים או צוללנים. במלחמת וייטנאם (קמ-ראן ביי) ובמפרץ הפרסי (1987, 2003), דולפינים שמרו על נמלים וספינות מפני צוללני קומנדו של האויב.

סביב התוכנית התפתח מיתוס אורבני עקשן על "תוכנית נטרול שחיינים" (Swimmer Nullification Program), שלפיה דולפינים צוידו במחטים חלולות עם פחמן דו-חמצני דחוס, שנועדו להזריק גז לצוללני אויב ולגרום להם לפיצוץ פנימי ומוות. הצי האמריקאי מכחיש זאת בתוקף וטוען שהדולפינים מאומנים רק לסמן את הצוללן באמצעות הצמדת מצוף, כדי שחיילים אנושיים יתפסו אותו. עם זאת, דיווחים עדכניים (2016-2023) מצביעים על כך שרוסיה רכשה דולפינים חדשים והציבה אותם להגנה על נמל סבסטופול בחצי האי קרים מפני צוללנים אוקראינים, מה שמוכיח שהרעיון עדיין רלוונטי מתמיד.

פרויקט היונה המונחית של סקינר (Project Orcon)

במהלך מלחמת העולם השנייה, לפני עידן המחשבים הממוזערים, הפסיכולוג הביהייביוריסט המפורסם ב.פ. סקינר (B.F. Skinner) הגה רעיון מהפכני להנחיית טילים: יונים. הפרויקט, שנקרא Project Pigeon ואחר כך Project Orcon (Organic Control), הציע להציב שלוש יונים בחרטום של טיל מונחה.

היונים אומנו באמצעות התניות (Operant Conditioning) לנקר בצללית של מטרה (למשל, ספינת אויב) המוקרנת על מסך מולם. הניקורים תורגמו מכנית לתנועות הגה של הטיל. אם הספינה זזה ימינה, היונים ניקרו ימינה כדי "לרדוף" אחריה, והטיל תיקן את מסלולו. הניסויים הראו דיוק מדהים, והיונים היו חסינות לחלוטין לשיבוש אלקטרוני (Jamming) שפגע במערכות הרדאר הראשוניות. למרות ההצלחה הטכנית, הצבא ביטל את הפרויקט ב-1944 ובסופית ב-1953. הסיבה? הגנרלים פשוט לא יכלו לקחת ברצינות רעיון שנשמע כה אבסורדי, והעדיפו לחכות לפיתוח מערכות אלקטרוניות. סקינר נותר מתוסכל מכך ש"אף אחד לא רצה לתת לטיל שלו קרדיט על היותו בעל מוח של ציפור".

מלחמת חיפושית תפוח האדמה: תעמולה ופחד

המלחמה הקרה הולידה גם את השימוש בבעלי חיים ככלי תעמולה פוליטי. בשנות ה-50, מזרח גרמניה וצ'כוסלובקיה סבלו ממכת רעב ומפגיעה קשה ביבולי תפוחי האדמה בשל התפשטות חיפושית קולורדו (Colorado potato beetle). במקום להודות בכישלון החקלאי, המשטרים הקומוניסטיים פתחו בקמפיין תעמולה אדיר המאשים את ה-CIA בפיזור מכוון של החיפושיות ממטוסים מעל שדות הגוש הסובייטי, כסוג של לוחמה ביולוגית-כלכלית.

כרזות הראו חיפושיות קטנות עם סמלי דולר או קסדות אמריקאיות צועדות על אירופה. ילדים גויסו לימי "איסוף חיפושיות" פטריוטיים. בפועל, התפשטות החיפושית הייתה תהליך טבעי שנבע משינויים אקולוגיים ומחסור בחומרי הדברה לאחר המלחמה, אך הסיפור נותר דוגמה קלאסית לאופן שבו חרק קטן יכול להפוך ל"חייל" במלחמה על התודעה.

סיכום: בין אות הגבורה למוסר

דבר ראשון שיש לציין לפני חתימת מסענו, גם אם בחרנו לעשות בבעלי החיים שימוש לצרכינו, לנו כיהודים יש כללי יסוד שעליהם עלינו להקפיד.מצוות כמו הקדמת מזונם של בעלי החיים שברשותינו למזוננו שלנו ולמנוע מהם צער שלא לצורך, וכמובן להוקיר אותם על הטובות שעשו לנו, וכמו שאמרו חז"ל "לא יחרץ כלב לשונו - לפיכך אמרה תורה בטריפה (פ׳ משפטים) לכלב תשליכון אותו, ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה" [מכילתא פ׳ משפטים]. הכל חלק מההכרה בזה שיש לכבד את כל הבריות, ואף שהן חלשות מאיתנו אין בכך מורה היתר לנצל את כוחנו לרעה.

ההיסטוריה של בעלי החיים במלחמה היא מראה מורכבת לאנושות עצמה. היא משקפת את יכולתנו להמצאה ולתושייה, אך גם את נכונותנו להקריב את התמימים ביותר - אלו שאין להם קול, דעה או בחירה - למען המאבקים שלנו.

בבריטניה, ההכרה בתרומתם של בעלי החיים מוסדה באמצעות "מדליית דיקין" (Dickin Medal), הנחשבת ל"צלב ויקטוריה" של החיות. מאז 1943, היא הוענקה ל-32 יונים, 18 כלבים, 3 סוסים וחתול אחד (סיימון) על "גבורה בולטת ומסירות לחובה". בנוסף, "הפרג הסגול" (Purple Poppy) הפך לסמל זיכרון לקורבנות בעלי החיים במלחמה, הנענד לצד הפרג האדום המסורתי.

הסיפור שמתחיל בפילים המאיימים של אנטיוכוס בבית זכריה, שדרסו את אלעזר המכבי, מסתיים ב'חיפושיות התקפה' במאה ה-21. אך הלקח נותר דומה: הטבע הוא כוח אדיר. לעיתים הוא כלי נשק, לעיתים הוא מגן, ולעיתים קרובות, כמו במקרה של וויטק הדוב או סטאבי הכלב, הוא מספק את מה שהמלחמה גוזלת יותר מכל - אנושיות, חום ונחמה בתוך הכאוס. בחנוכה הזה, כשאנו מדליקים את הנרות ומזכירים את הגבורה האנושית, נעלה במחשבתנו גם את הלוחמים הנאמנים, בעלי הפרווה, הנוצות והקשקשים, שהיו שם תמיד בשדה הקרב מבלי לומר מילה וסייעו במהפכות עולם.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

חנוכה שמח.

מקורות:

מחקר מדעי על קרב הפילים שהתחולל במלחמת המכבים אפשר לראות ב: Gerrard, S. R. (2023). Hellenistic war-elephants and the use of alcohol before battle. The Classical Quarterly, 73 (1), 138–152.  

יתר הדברים נלקחו ממקורות שונים, כולל ערכי וויקיפדיה בנושא ועיתונות תקופתית, הסיפורים עצמם קיימים במרחבי הרשת בדרך כלל ביתר הרחבה ממה שהובא פה, וכל המעוניין להעמיק בנושא יוכל לעשות זאת באמצעות חיפוש קצר.