שלום, קוראים לי אשר, אני בן 45 וזכיתי להיות רב'ה לכיתה ח' באחד החיידרים בארץ הקודש.
בדרך כלל, כמו בכל חיידר, הגלגל מסתובב: ילדים עולים כיתה, כולם יחד כגוש אחד. אבל יש פעמים שפתאום נכנס ילד חדש, "פנים חדשות" שלא היו שם בשנה שעברה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני רב'ה מסוג מסוים - אני מקבל כל אחד באשר הוא. לא מעניין אותי היכן הוא היה, מה העבר שלו או איזה "תיק" הוא סוחב. יותר מזה, אני ממש מעדיף שעמיתי לעבודה, הרב'ה של כיתה ז', לא ישתף אותי בכל תחילת שנת לימודים על "הילדים המאתגרים" שהולכים לנחות אצלי בכיתה.
הסיבה שאני לא רוצה לשמוע על אף אחד כלום היא פשוטה:
הגעתי למסקנה שזה פשוט הורס. זה יכול להרוס לי את התדמית הנקייה של הילד עוד לפני שפתחתי את הגמרא הראשונה איתו. ידעתי גם ידעתי שכל רב'ה והסיפור שלו - איך הוא קיבל את הילד, כמה "כימיה" הייתה ביניהם, ועד כמה הוא לקח אותו 'אישית' מדי.
לכן, אני מתעקש: אל תספרו לי כלום. אני רוצה להכיר את הילד ולהתחבר אליו לפי "הראש שלי", בנקיות. כך אני מצליח להשיג קשר אמיתי עם התלמיד, קשר שאני בונה איתו במו ידיי, ולא קשר שמישהו אחר "בישל" והכין לי מראש.
יום אחד, המנהל קרא לי למשרד.
הוא שיתף אותי שאחרי החגים מגיע לכיתה שלי ילד בשם אברהם פלג. "במקור הוא מאיטליה", הוא אמר, "צריך כאן המון סבלנות. לא סתם בחרתי שהוא יהיה דווקא בכיתה שלך, ח'2", הוא הוסיף בנימה דרמטית.
"אבל יש עוד משהו חשוב שאני חייב לספר לך", המשיך המנהל, והעצים את הדרמה שכבר כך בקעה מהקול שלו. "הילד הזה הוא ילד 'גר'. כשהיה בן חמש ועלה לארץ, הוריו התגיירו כאן עם כל ילדיהם".
יום הלימודים הגיע.
עמדתי בפתח הכיתה וראיתי אותו - ילד חדש עם תיק על הגב. "שלום, ברוך הבא. מה שמך?", שאלתי עם החיוך הכי רחב שלי. "אברהם, אברהם פלג", הוא ענה בביישנות, אבל במבטא ישראלי כמעט מושלם. "אברהם פלג, ברוך הבא לכיתה שלנו!", אמרתי בשמחה, וכיוונתי אותו למקומו.
התלמידים קיבלו אותו בסבר פנים יפות, ומהר מאוד היה ניתן לראות שמדובר בילד חכם, שנון ומאוד חברותי.
לאחר חודש, אברהם כבר הרגיש "יותר מדי טוב". הוא הרשה לעצמו לדבר באמצע השיעור, ולהתנהג איך שבא לו. אני הבנתי בתוך תוכי שזה המון בגללי - הרי אני נתתי לו מההתחלה הרגשה כל כך טובה וחמימה, שהוא פשוט הרשה לעצמו לנהוג כרצונו.
אבל הייתי סבלני אליו באופן חריג. נתתי לו זמן ותמיד באתי לקראתו. עד לשיפור המשמעותי שהוא עבר, והפך לילד ממושמע שהכבוד שרכשתי לו, קידם אותו ברמה גבוהה.
בטח אתם שואלים את עצמכם: למה? למה הרב'ה אשר היה כל כך מרעיף עליו אהבה וסובלנות גם כשזה היה קשה?
הכל בזכות הגמרא במסכת כתובות (דף י"א):
"אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין... דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו". יחד עם זאת, כשהוא מגיע לגיל 13, צריך לומר לו, שיש לו את האפשרות "למחות" על הגירות ובכך לבטל את יהדותו. יוצא שהגירות אינה חלה לחלוטין עד שיגדל ולא ימחה.
בזכות הגמרא הזו, בכל פעם שאברהם לא התנהג כשורה, רעדתי בתוכי.
חששתי להעיר לו בצורה קשה. הפחד הגדול היה שבגללי, בגלל איזו נזיפה לא במקום, הוא "ימחה" בגיל 13 על הגירות ויחליט לחזור להיות גוי. הייתי מתמלא בסבלנות אינסופית ומתנהג בהכלה גמורה, רק כדי שחלילה לא אהיה שותף להחלטה שלו לעזוב הכל. וברוך ה', זכיתי באיפוק הזה, שמי יודע - אולי בזכותו הוא המשיך ביהדותו בשמחה ועלה לישיבה קטנה אחרי גיל בר המצווה שלו.
אבל שימו לב מה קרה לי מאז... המחשבה הזו לא הרפתה ממני.
חשבתי לעצמי: "אשר, למה אתה נוהג כך רק כלפי אברהם פלג? מדוע אתה לא לוקח בחשבון את שאר הילדים? נכון, הם אינם "גרים" רשמית, אבל האם הם לא יכולים "למחות" בגללך ולבחור בדרך אחרת?". פתאום נכנסה בי רוח נכונה. הבנתי שאני הרב'ה שלהם, ואני אחראי לקשר שלהם עם היהדות בעתיד. גם אם אינם גרים ואינם יכולים למחות מדין "גר קטן", הם בהחלט יכולים למחות מדין "יהודי קטן" - ילד שמישהו גרם לו חלילה להחליט שזה לא בשבילו.
בזכות אברהם השתנה לי כל הראש בחינוך. שאלתי את עצמי: למה אני צריך לחכות לילד 'גר' כדי לשמור עליו שלא יבחר בדרך הגויים? למה אני כל כך בטוח שהנשמות הטהורות שנמצאות תחתיי לא יעשו את אותו הדבר אם לא אהיה סבלני אליהן?
הבנתי שלפעמים אנחנו צריכים איזו גמרא מעניינת כדי להתעורר. קחו למשל את מצוות "ואהבתם את הגר". התורה מזהירה אותנו על כך. אבל רגע, הרי התורה אומרת גם "ואהבת לרעך כמוך". אז למה יש לנו טבע כזה ליהנות ממצוות אהבת הגר יותר מאהבת ישראל רגילה? התשובה היא: הנרמול. כשאנו עסוקים במשהו קבוע ויומיומי, זה הופך לכללי מדי, וההתלהבות דועכת. אבל כשזה "גר" - זה מיוחד, זה פרויקט.
מאז, לקחתי את זה לחיים: אני לא מחכה ל"מקרה מיוחד" כדי להיות סבלני. אני בא לקראת כל ילד בכיתה, כי אני יודע שבסוף, כל "מחאה" או התנגדות שהוא יפתח בעתיד, קשורה ישירות אליי ולצורה שבה קיבלתי אותו.
גם אנו כהורים חייבים לדעת: הילד שלנו מכיר את הרוחניות שלו דרכנו. אם נפעיל לחץ, אם כל בקשה תהיה בכפייה, בצעקה או בקול מאיים – הוא יפתח נוגדנים ליהדות. ככל שנאהיב עליו את המצוות, הוא ייהנה לעשותן. התפקיד שלנו הוא פשוט לא לעשות טעויות, ולא להפריע לילדים שלנו לאהוב את היהדות. כך נזכה לילדים שמחים שאוהבים את השם, ולא כאלו שנכנעים רק מתוך פחד.
אז מה אנו כהורים יכולים לעשות עבור זה כשאנו רוצים להעיר על רוחניות ילדינו?
- זכרו את "המחאה השקטה" – לפני שאתם מגיבים בכעס או בכפייה על נושא רוחני, חשבו על העתיד. המטרה היא לא ציות רגע של פחד, אלא בניית קשר חיובי עם היהדות. זכרו שצעקות עלולות ליצור אצל הילד "מחאה" פנימית וריחוק מהערכים שאתם מנסים להטמיע בו.
- העניקו "דף חלק" בכל יום – אל תתנו לטעויות העבר או לסטיגמות של אחרים לנהל את הקשר שלכם עם הילד. תנו לו להרגיש שאתם רואים אותו בנקיות, לפי "הראש שלכם", בלי משקעים. ילד שמרגיש שמאמינים בו מחדש, ירצה להתחבר אליכם באמת.
- אל תפריעו לקשר – התפקיד המרכזי שלכם הוא "לא לעשות טעויות". הילד נולד עם נשמה וחיבור טבעי ליהדות, המשימה שלכם היא פשוט לא להפריע לו לאהוב אותה. ככל שתפחיתו לחץ וכפייה, כך תפנו מקום לאהבה הטבעית שלו לצמוח מתוך שמחה ובחירה.
- סמכותיות מתוך בהירות – קשר נכון אינו ויתור. היו ברורים, סמכותיים, ובמידת הצורך גם תקיפים. ילד זקוק לגבולות יציבים כדי להרגיש בטוח. כשהגבול מגיע מתוך אחריות ורוגע, ולא מתוך איבוד שליטה, הוא בונה את הילד ולא יוצר התנגדות.
- באופן כללי חשוב לומר: אל תפחדו מהטון, פחדו מהניתוק - כמו שצעקה על ילד שרץ לכביש לא מרחיקה אותו אלא מבהירה לו ששומרים עליו, כך גם בחינוך: צעקה מקרית או רגע של איבוד סבלנות לא יהרסו את הקשר. הילד מתרחק מהערכים רק כשהוא מרגיש ניתוק רגשי מתמשך. אם הבסיס הוא אהבה, הוא ידע לספוג גם את הרגעים הפחות נעימים. הילד מבין שאתם אנושיים, ולומד בזכות זה על עצמו, שניתן לכעוס ועדיין לאהוב. הריחוק לא מגיע מטון גבוה, אלא רק כשחסר בסיס קבוע של אהבה.
0 תגובות