הויכוח החריף בינינו החרדים, לאחינו החילונים, נמשך כבר שנים, ומפעם לפעם אחד הצדדים יוצא באמירות חריפות שגורמות לסערה, שמטבעה מעוררת מחשבה, עד שהיא נמוגה. הפעם יש לנו את מאמרו של פרופ' יובל נוח הררי - "האמת החילונית".
במאמר הוא למעשה מתייחס לטענה החריפה של החזון איש שהחילוניות היא "עגלה ריקה", כשהוא מנסה להסביר שגם החילוניות מבוססת על ערכים משלה, והיא למעשה "עגלה מלאה".
מעצם ההתייחסות כיום - לטענת החזון איש מלפני 60 שנה, אנחנו מבינים עד כמה הביקורת של החזון איש היתה נוקבת ומטלטלת. עד היום החילונים מרגישים באמיתותה וצריכים להסביר מהו עולם הערכים שלהם. ומצד שני, גם אנחנו איננו חסיני ביקורת. ומנם כבר התרגלנו לביקורות של שקר והתנגחות, אבל תמיד אפשר גם להתייחס רגע ברצינות לכל ביקורת - לגופו של ענין. במיוחד כשזה נוגע אלינו מאוד בוויכוח ציבורי פנימי המתקיים בדור זה.
הטענה החריפה של הררי היא ש"אם מחר בבוקר ייעלמו כל הישיבות ובתי המדרש, העולם החילוני ימשיך להתנהל ללא כל הפרעה. לעומת זאת, אם מחר בבוקר ייעלמו כל מעבדות המחקר והמוסדות המדעיים, העולם החרדי יקרוס. הרי מה שמגן על תלמידי הישיבות מפני מגיפות זה לא תלמוד תורה אלא חיסונים, ומה שמחזיק בחיים את הרבנים הקשישים זה אולי קצת תפילות – אבל בעיקר הרבה אנטיביוטיקה". עפ"ל.
הויכוח הוא פנימי
אפשר כמובן להתייחס לעצם דבריו ולהוכיח שהמדע ביסודו כלל אינו חילוני, ודווקא מדען נוצרי דתי הוא שאחראי על גילוי האנטיביוטיקה, וכך גם ממציא הפיסטור - לואי פסטר, אבי המחקר הגנטי - גרגור מנדל ועוד רבים, שהרי החילוניות עצמה היא דבר חדש, ואילו המחקר המדעי קיים כבר מאות שנים, כך ששיוך המדע לחילוניות היא סתם "גניבת קרדיט".
אפשר גם להתייחס למדע עצמו שרק מגלה כל הזמן את מורכבות הבריאה ומרחיק בכך את האפשרות להאמין שהכל נוצר במקרה. אפשר גם לדון על מטרות הדת, ושעיקר היהדות היא לא להציל ממגפות. ובכלל, היהדות היא שהמציאה את המחוייבות העמוקה לאמת - עד כדי מסירות נפש כפשוטו.
אבל בדברים הבאים אני לא רוצה להתייחס לעצם הטענות, אלא לדברי הביקורת - שנוגעת אלינו מאוד, בנימי נפשנו. מה באמת יקרה אם מחר בבוקר ייעלמו הישיבות ובתי המדרש? האם העולם ימשיך להתנהל כרגיל? האם נסתדר? ואם עולם המדע ייעלם, האם אכן העולם החרדי יקרוס?
השאלה הזו היא הרי הרבה מעבר לויכוח של התנגחות בין חרדים לחילונים. השאלה הזו היא הוויכוח החם והרותח אצלנו. כשאנחנו רואים את המאורעות בישיבת פוניבז', הרי יש כאלה ששואלים את עצמם "אולי עדיף שהישיבה הזו תעלם מחר בבוקר?".
ומנגד, כשאנשים מקימים ישיבות תיכוניות חרדיות, יש הטוענים כלפיהם שהם הורסים את הדור כי "בלי ישיבות במתכונת הנוכחית, הדור שלנו יקרוס". הוי אומר, שמקימי הישיבות התיכוניות ותומכיהם - שהם חרדים לכל דבר - טוענים שהדור שלנו לא יקרוס, גם אם בחורים לא ילמדו תורה כל היום. אם כן, זהו ויכוח פנימי שלנו, שעלינו לנתח אותו שוב, מה תפקידן של הישיבות עבורנו.
עלינו ללמוד מהעובדות
וכאן עלינו להתבונן בהיסטוריה שלנו, ולשים לב שבכל מקום שהיו ישיבות - עוד מימי סורא ופומבדיתא - החיים היהודיים פרחו, ובכל מקום שלא היו ישיבות, היהדות התנוונה. ובעיני זו צריכה להיות נקודת היסוד שאין עליה ויכוח. וכדברי הררי - להסתמך על העובדות בלבד. שרשרת מסירת התורה לא היתה אף פעם מאב לבן, אלא מרב לתלמיד. וככל שהרב העמיד תלמידים הרבה - והקים ישיבות ללימוד תורה - כך התרחבה שרשרת מסירת התורה, הלימוד בה וקיומה.
וככל שלא התאפשר להקים ישיבות - אזי אמנם נשארו יהודים, אבל היתה זו יהדות חלשה, טכנית, שהלכה ונתנוונה. הלימוד בישיבה הוא עיקר העמדת הקומה היהודית שבאדם, וזה שיקבע את עתידו היהודי.
במהלך ימי הביניים עולם הישיבות בבבל נכחד, ולמעשה גם היהודים נכנסו לתקופת חשיכה, גויות וצרות. ואמנם "לא פסקה ישיבה מישראל" ותמיד היו "ישיבות" גם אם לא כצורתן החדשה, אבל הגזירות השונות די הכחידו אותן והעוצמה היהודית היתה בהתאם, ולכן עם סיום ימי הביניים ותחילת הרנסנס והחשיבה, העולם היהודי היה חלש מאוד מול הרוחות החדשות שהתחילו לנשב באירופה, ואין כל פלא בכך שרוב היהודים נפלו שדודים בקרב, ורוב העם הפך לחילוני. למעשה, ישיבת וולוזין הוקמה כשלא היה כמעט ש"ס שלם אחד בבתי הכנסת ובתי המדרש. ורק בזכותה אין כיום בית כנסת שאין בו כמה ש"סים שלמים במספר הכרכים ובלויים ברמת הדפים.
כך שזה עובד בצורה שונה לחלוטין מדברי הררי, אם הישיבות יעלמו - העולם החרדי יקרוס, ואם המדע יעלם - העולם החרדי אולי יסבול, אך ישרוד.
להעמיד תורה בישראל
אבל דווקא חשיבותן העצומה של הישיבות - הן אלו שמכריחות אותנו לעיין לעומק ולשים לב כיצד הן בונות אותנו, את היהדות שלנו. כי תופעות מסויימות בעולם הישיבות כיום דווקא מאיימות עלינו ועלולות להביא להיפך, שעולם הישיבות חלילה יפרק אותנו.
זה מתחיל בעצם תפקידן של הישיבות להעמיד תורה בישראל. התורה כידוע היא ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, ואילו בישיבות כולן מתרכזים רק בתלמוד בבלי, ולא בכולו אלא במסכתות בודדות, ואף לא במסכתות שלמות אלא בכמה דפים שבהן. זה לחלוטין לא מתאים למטרה המרכזית להעמיד תורה בישראל. לכן צריך לחזור לימי הישיבות הקדומות מימי התנאים - שהיו מחולקות לתחומים שונים, וכל אחד למד ממקום שליבו חפץ.
זה ממשיך בקהל היעד של הישיבות. העמדת תורה פירושו להקים דבר יציב, בחור יהודי שיודע תורה ושמח בתורה. לא כולם מתאימים לצורת הלימוד מבוקר עד ערב, ומה שקורה, אמנם לאחוזים בודדים, הוא שהתורה נהפכת להם לסם המוות חלילה, ובמקום לשמוח בתורה ובמצוות בחורים הופכים לצל של עצמם ובהמשך נפלטים. ולכן חובה להקים ישיבות (ישיבות! לא מכונים/מדרשות/בתי חינוך) שמעמידות תורה גם לאלו שלא מתאים להם ללמוד מבוקר עד ערב.
כי צריך לזכור: הישיבות במהותן צריכות לדאוג דווקא לחלשים בחבורה ולבנות את היהדות שלהם, החזקים יסתדרו בכוחות עצמם. הרב אלישיב הרי לא למד בישיבה.
ומה עם החילונים? אם מחר בבוקר הישיבות ייעלמו - אזי החרדים יהפכו לחילונים, והחילונים כבר יהיו גויים גמורים. אני לא יודע אם זה אכפת לפרופ' הררי, אבל לרוב החילונים שאני מכיר זה אכפת. מאוד.
0 תגובות