הקאמבק: הרב בלומנטל חוזר, מכה בללום

חשבתי לעצמי, עד כמה מסוגל להדרדר אדם, שאינו מבחין בין טוב לרע.

האם עלה בדעתו של אדם די כל שהוא להתפאר בזה שלא נסע בשבת האחרונה? האם יעלה על דעתו של איש לשבח את עצמו ש-"לא שדד שום בנק"?

לעולם לא.

אז מה גורם לו, לללום, להשתבח בזה שלא סיפר ולא הפיץ את השמועות המרושעות על המנהל היקר בעמנואל? וכי היתה סיבה כל שהיא להפיץ ולספר? האם מי שהלך לערכאות ברגל גאווה יכול להתפאר בזה שלא סיפר לשון הרע בפומבי?

אין זאת אלא, זחיחותו, אותה זחיחות זגרמה לו להלחם בכל הממסד למרות שהיה ברור שגם אם ינצח הוא אישית ינזק, היא הזחיחות שעומדת וגורמת לו להתפאר ולהלל את עצמו בלי לחשוב רגע אחד.

●

מעשה שהיה כך היה:

שמואל, מספר לשון הרע ידוע, החליט לחזור בתשובה.

יום אחד פגש את חברו, יעקב. רצה מאד לספר לו את הסיפור ששמע על יהושע, אבל מה לעשות, זה לשון הרע גמור.

בלית ברירה אמר לו כך: שמע נא ידידי, האם שמעת כבר על מה שקרה אצל יהושע? על איך שהוא התנהג כשקרה הדבר הזה? ושמעת על מה שאמרו עליו אחר כך, ש"זה ממש לא מתאים לו"? אפילו אשתו אמרה משהו שאני לא יכול לומר כי זה לשון הרע.

מקרה קלאסי של טפשות המשמשת בערבוביא עם רשעות-צדקות.

●

עוד אמר אותו הללום במאמרו, ואני מצטט:

"ויתירה מכך גם מה שפורסם עדיין איננו כל המידע שהיה מצוי בידינו אז-כהיום, והדברים קשים וחמורים ביותר".

●

ולמה שתק הללום ולא אמר דבר?

כה אמר ללום "העבירו פה אחד את ההחלטה בנושא לוועדת הרבנים בראשותו של מורינו הגאון הגדול הרב יעקב יוסף שליט"א שדנה בנושא בכובד ראש והבהירה שאין לעשות שימוש בנושא בפרהסיה".

אתם מבינים? לא איסור לשון הרע, לא הפחד שמא המנהל היקר זכאי וחלילה להרוס לו את חייו, לו ולמשפחתו.

הסיבה היא אחרת: לא לעשות שימוש ב"נושא" בפרהסיא.

●

שבת שלום לכם, ידידי.