תמונות הבוקר מאתמול היו קשות לעיכול. חסימות הכבישים נענו באלימות משטרתית שנלקחה מזירות אחרות לגמרי. רימוני הלם הושלכו בכינון ישיר לתוך פרצופים של מפגינים; ילד שכבר פונה הצידה שכב על המדרכה ללא שום יכולת להוות איום, ומצא את עצמו עם מגף של שוטר דרוך על ראשו. וכל זה קרה כשמפקדים בכירים לא רק מעלימים עין, אלא משתתפים באירוע. אפילו שהכל מתועד מכל זווית אפשרית, והמצלמה הייתה אמורה לשמש כשכפ"צ לאזרח - השוטרים ממשיכים להשתולל.
אפשר להתווכח עד מחר אם חסימת כביש היא כלי מחאה לגיטימי, אבל ברגע ששוטר דורך על ראש של ילד מנוטרל או תולש לאזרח את המכנסיים - הוויכוח תפל לעומת הפשע.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שוב ושוב מתפרסמים תיעודים של מפגינים חרדים נגררים כשהם מושפלים ומכנסיהם קרועים. השוטר התורן במח"ש בוודאי יסביר בעיניים מצופות תמימות שהוא בסך הכל סחב את המפגין והבד נקרע בטעות. מעניין שדווקא אתמול נרשמה מגפה ארצית של מכנסיים קרועים במגזר. אולי כדאי לחברות הטקסטיל לעשות ריקול המוני, ולבדוק את פס הייצור כמו במחית הפירות של פרינוב, או שאולי הפגם הוא במי שמושך בבד בידיעה שאין תג מחיר למעשיו.
מהאולפנים לאספלט: ההסתה שהפכה לפקודת מבצע
איך שוטר מגיע למצב שהוא תולש לאזרח בגדים או זורק לו רימון לפנים? התהליך לא מתחיל ברחוב, הוא מתחיל באולפנים. כשמציירים את החרדי כ"פרזיט", "משתמט" או "סחטן", השוטר בשטח מקבל אישור סמוי שהאדם מולו הוא תת-אדם. המדים הכחולים בסך הכל מתרגמים את האלימות המילולית של התקשורת הכללית לאלימות פיזית על האספלט.
אשליית "הם לא משלנו" וסוף עידן ה"מה יפית"
הבעיה המרכזית היא תגובת המיינסטרים החרדי. רובנו מסתכלים על הסרטונים וממלמלים: "הם קנאים, הם פועלים בניגוד להוראת הרבנים שלנו, זו הבעיה שלהם". זו אשליה מסוכנת.
כאן אנחנו חייבים ללמוד מהציונות הדתית. המיינסטרים הסרוג ממש לא מסכים עם דרכם של נערי הגבעות הקיצוניים, ובכל זאת, כשהם נעצרים או נפגעים - הארגונים שלהם נלחמים עליהם בחירוף נפש במערכת המשפט. למה? כי הם מבינים שברגע שזכויות מופרות בקצה, זה יפגוש בסוף את כולם. גם אצלנו, האלה המשטרתית עיוורת צבעים. היא מזהה רק "צבע שחור". הזלזול שמופעל כלפי מפגינים מהפלג או ממאה שערים מחלחל ישירות למפגש של כל חרדי עם שוטר ברחוב או בבדיקת רישיונות.
לשחק "מה יפית" לא יעזור כאן. להצטדק ולהסביר שאנחנו "לא כמוהם" לא ישמור עלינו מפני הברוטליות המשטרתית. הגיע הזמן גם להבין שלצעוק "אפליה" ו"אפרטהייד" זו אולי פריקת תסכול נהדרת, אבל זו בטח לא תוכנית עבודה.
המודל: מעסקנות מגננה לסוללת עורכי דין
עד היום, שיטת הפעולה החרדית התבססה על ה"עסקן". כשבחור נעצר, העסקן התורן מתייצב בתחנה ב-2:00 בלילה כדי לשחרר אותו ולמנוע רישום פלילי. זו עבודת קודש, אבל זו מגננה טהורה. לשוטר לא אכפת שהעצור שוחרר, זה לא עולה לו שקל.
כדי לשנות את המשוואה אנחנו חייבים להעתיק את המודל האזרחי של הציונות הדתית, שהקימה עמותות כמו "חוננו" ו"רגבים", או את זה של ארגוני קפלן כמו "התנועה לאיכות השלטון". המשטרה היום מפחדת מהם הרבה יותר מפעם. הציבור החרדי חייב להקים עמותות שיעמידו סוללות של עורכי דין שייצגו את המפגינים בחינם. ברגע שמפגין חוסם כביש ויודע שמחכים לו חמישה עורכי דין מחוץ לתחנה עוד לפני שהניידת מגיעה - והשוטר יודע שאם הוא יעקם למפגין הזה יד, הוא יחטוף תביעה אישית בבוקר - מאזן האימה משתנה לחלוטין.
נשק יום הדין: שמים את הטאבו בצד ופוגעים בשוטר בכיס
צריך לשים את הטאבו האידיאולוגי בצד. הולכים לבתי המשפט החילוניים ולבג"ץ לא מתוך אמונה שיש שם צדק, אלא משום שזה כלי הנשק הרלוונטי והיעיל ביותר במערכה הזו. המטרה היא אסטרטגיית התשה אגרסיבית: להציף את המערכת המשפטית בתביעות נזיקין אישיות נגד שוטרים.
נכון, מערכת המשפט לעיתים קרובות נגדנו, והרבה תביעות יידחו. אבל גם בסטטיסטיקה של 80/20 אנחנו מנצחים. ה-20% שיתקבלו יעשו את העבודה. שוטר אולי לא פוחד מסרטון שרץ ברשת, אבל הוא רועד מפחד כשנוגעים לו בפנסיה, בקידום ובחשבון הבנק הפרטי. עצם הגרירה של שוטר לבית משפט, יחד עם פרסום העונשים והקנסות שיוטלו עליו (גם אם זה יקרה באחוזים קטנים), יחלחלו עמוק לשטח וישתקו את האלימות המשטרתית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ההגנה על גופו וכבודו של הציבור החרדי לא יכולה להישאר תלויה בחסדיו של עסקן מקומי או בזעקות שבר על קיפוח. מול מערכת ממוסדת ודורסנית, צריך להפעיל כוח אזרחי נגדי וקר רוח. ביום שבו שוטר יבין שהמכה שהוא נתן למפגין תעלה לו בחופשה המשפחתית או בקידום לדרגת רב-פקד - המגפיים יפסיקו לדרוך על ראשים של ילדים. הגיע הזמן להפסיק לבכות על המכנסיים הקרועים שלנו, ולהתחיל לדאוג שהם ירוקנו לשוטרים האלימים את הכיסים.
0 תגובות