לפני אלפיים מאה ותשעים שנה, בשנת ג' אלפים תקצ"ו, התרחש נס חנוכה – ניצחון שבו מסר הקב"ה בידי עם ישראל את צבאות יוון, אשר ביקשו להדיח את העם מחיי התורה והמצוות.
מול האימפריה היוונית, ששלטה ללא עוררין, קמה קבוצה קטנה של יהודים יראי שמים, הנאמנים לשמירת התורה והמצוות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
המכבים יצאו לקרב עם כוחות דלים וצבא מדולדל, נגד מערכת צבאית עצומה של חיילים, קצינים ומפקדים.
הדגש המכריע בסיפור המרד הוא המטרה הפנימית של הלוחמים: הם ידעו מראש כי לפי כל תחזית הגיונית, סיכויי ההצלחה שואפים לאפס.
על פי הפרשנות המוכרת, מטרתם העיקרית של המכבים לא הייתה רק לנצח – כי אם להילחם! לא להיכנע לניסיון טשטוש זהות, אלא להמשיך לשאת בגאווה את מורשת היהדות העתיקה. הלחימה עצמה הייתה הצהרה רוחנית, ובכך השיגו המכבים את הניצחון האמיתי.
הקרבות וזרעי הממלכה
קרבות המכבים היו סדרה של שמונה עימותים, שהתחוללו במשך מספר שנים בין יהודה המכבי ואנשיו לבין כוחות הממלכה הסלאוקית:שישה מתוך שמונת הקרבות הסתיימו בניצחון מוחץ למכבים.
הכישלון: רק שני קרבות מתוך שמונה שהיו קרבות חזיתיים בשטח פתוח, הסתיימו בניצחון הסלאוקים.
בקרב האחרון נהרג יהודה, והמרד ירד למחתרת והפך ללוחמת גרילה. על אף הכישלון הזמני, יונתן אחיו של יהודה, הצליח למנף את המרד להקמת אוטונומיה מנהלתית תחת חסות האימפריה, שהפכה בסופו של דבר לגרעין להקמת ממלכת החשמונאים.
קשרים דיפלומטיים של החשמונאים עם האימפריה היוונית
"מעטים יודעים, אך החשמונאים לא רק נלחמו ביוונים. הם גם עשו איתם עסקים וניהלו קשרים דיפלומטיים הדוקים", זהו המסר המפתיע העולה ממחקר פורץ דרך של ד"ר אורי אמיתי מאוניברסיטת חיפה, המערער על היסודות המוכרים של מכבים-נגד-יוונים.
ד"ר אמיתי מציע זווית חדשה על בני משפחת מתתיהו, ומגלה כי בניגוד לדימוי הלוחמני המוחלט, החשמונאים היו למעשה פרגמטים ודיפלומטים הרבה יותר ממה שחשבנו.
ליבת המחקר נשענת על אחד המקורות הקדומים ביותר למרד – ספר מקבים א'. ספר חיצוני זה, שנכתב כשניים-שלושה דורות בלבד לאחר מרד החשמונאים, מתאר חילופי מכתבים בין יונתן בן מתתיהו לבין שלטונות העיר ספרטה.
במסגרת חילופי המכתבים הדיפלומטיים, יונתן אף מצטט מכתב קדום יותר, שנשלח מאַרֵאוּס מלך ספרטה אל הכהן הגדול חוניו. הפרט המדהים במכתב זה הוא הטענה כי הספרטנים, כמו היהודים, הינם צאצאי זרעו של אברהם.
ד"ר אמיתי מאוניברסיטת חיפה, קובע כי בניגוד למחשבה שמדובר בזיוף היסטורי, המכתבים ככל הנראה אמיתיים, ואף מבוססים על קשר דיפלומטי פעיל שהיה קיים באותה התקופה בין שני העמים.
ראיה מפתיעה מבית המקדש
הממצאים המשכנעים ביותר, לדברי ד"ר אמיתי, נוגעים לפולחן: לא במקרה מזכיר יונתן כי בחגים ובמועדים טובים, בזמן הקרבת הקורבנות בבית המקדש, ציינו היהודים את הקשר הטוב עם ספרטה.
"לא סביר שזייפן או בדאי היה ממציא פרט שכזה", הוא מסביר, "כי זו היתה המציאות שהייתה מוכרת לבני תקופתו, בה יחסים דיפלומטיים בין עמים ומדינות זכו לביטוי שוטף בפולחן".
החוקר מוסיף ומציין כי ראשיתה של מערכת היחסים עם ספרטה נוצרה כבר במאה השלישית לפני הספירה, ואולי הייתה ניסיון לגייס שׂכירי-חרב יהודים למלחמה. קשר זה נמשך בימי החשמונאים, כפי שמוזכר בספר "מקבים", והיה לו זכר אפילו בימי הורדוס.
הלקח הנצחי: חשיבות ההכרה הבינלאומית
ד"ר אמיתי מדגיש כי לאחר מותו של יהודה המכבי, כשהחשמונאים נמלטו להרים ושבו בהנהגת יונתן ושמעון, הדיפלומטיה הפכה למנוע קריטי: "אחרי מות יונתן הפסיק שמעון לשלם מיסים לממלכה הסלאוקית, וחיבר טקסט שמזכיר לי מאוד את מגילת העצמאות."
"כאשר מעיינים בטקסט הזה", הוא מסכם, "מבינים שבניגוד לחלק מהמדינאים כיום, המכבים הבינו היטב עד כמה חשובה ההכרה הבינלאומית. אז היה מדובר ברומא וספרטה, כיום מדובר באומות המאוחדות, אבל העיקרון נותר זהה".
המחקר של ד"ר אמיתי על קשרי החשמונאים עם ספרטה מאיר זווית פוליטית מפתיעה, אך בתוך יהודה עצמה, המאבק היה חברתי ותרבותי הרבה יותר ממלחמה צבאית נגד יוון הרחוקה. חנוכה, בהקשרו הפנימי, היה מאבק דמים על זהות לאומית.
היסוד המרכזי של הקונפליקט היה ההתייוונות – תהליך שבו חלקים גדלים והולכים מהחברה היהודית אימצו לעצמם מאפיינים הלניסטיים. תהליך זה לא היה אחיד, אלא אפיין בעיקר את המעמדות הגבוהים של ירושלים:
סממנים חיצוניים: אימוץ שמות יווניים והשימוש בשפה ההלניסטית כשפת העילית.
טיפוח הגוף והאינדיבידואליזם: קיום אורח חיים הלניסטי שכלל לימוד במוסדות חינוך המעודדים את טיפוח הגוף וחשיפתו, עריכת מסיבות ודגש על יופי חיצוני.
תפיסת עולם: שינוי תפיסתי, שבו ה"אני" האישי תפס את מקום הכלל – תפיסה אינדיבידואלית שאמרה כי האדם צריך לדאוג רק לעצמו ולמשפחתו, ולא לסביבה או לקהילה.
הקשר הישיר לשלטון – ועלות הפאר
הסיבה לכך שתהליך זה אפיין את המעמדות הגבוהים הייתה כפולה. מעמדות אלה (ראשי הכהונה, סוחרים ואצולה) היו אלה שעמדו בקשר ישיר עם השלטון ההלניסטי וכך נחשפו באופן טבעי לתרבות היוונית.
הם קיימו אורח חיים הלניסטי. הגימנסיונים, הפילוסופיה והפנאי – דרש בזבוז כסף רב. רוב העם לא יכול היה להרשות לעצמו להיות חלק מהתרבות ההלניסטית המפוארת, ואילו העשירים יכלו לאמץ את הפאר הזה לעצמם.
כך הפכה ההתייוונות לא רק למאבק רעיוני, אלא גם למלחמת מעמדות סוערת, שבה הרוב העני והשמרני חש שהאליטה בגדה במסורת ובערכי הקהילה.
הקרב שמעולם לא הסתיים
אחרי שבית חשמונאי הצליח להכריע את היוונים בשדה הקרב, חזרה והתעוררה המלחמה האמיתית: מלחמת התרבות. הניצחון הצבאי היה רק יריית פתיחה לעימות רוחני ארוך שנים, שבו נאלצו היהודים לעמוד על נפשם מול האוקיינוס ההלניסטי האדיר ששטף את כל התרבויות בעולם העתיק.
הכוח של התרבות היוונית לא נבע רק מכיבושים, אלא מעוצמתה הפנימית: שיטות מחקר מדעיות משוכללות, אסטרטגיה צבאית מבריקה, סדרי משטר יעילים ואמנות, פיסול ואדריכלות שהרשימו כל אדם. יצירה אנושית זו השפיעה לרוחב ולעומק, ולכן התפשטה בעוצמה רבה כל כך, עד שגם מאות שנים אחר כך, כאשר רומא הפכה לכוח הפוליטי החזק בעולם, התרבות היוונית עדיין שלטה בכיפה.
הבגידה הרוחנית – טרגדיית צאצאי מתתיהו
הטרגדיה ההיסטורית הגדולה מכולן התרחשה דווקא בתוך בית חשמונאי עצמו. נכדיו וניניו של מתתיהו, אשר מסר את נפשו על המלחמה בהתייוונות, נמשכו בעצמם אחר קסם ההלניזם.
דוגמה בולטת לכך הוא ינאי המלך (אלכסנדר ינאי). הוא אמנם לחם להרחבת גבולות ישראל מבחינה לאומית, אך מבחינה דתית-תרבותית הוא פנה עורף למורשת. ינאי, ששימש גם בכהונה גדולה, נהג באורחות חייו כמתייוון, תמך בזרם הצדוקי ונלחם בחכמי ישראל שומרי המסורת.
הנפילה והקללה ההיסטורית
ההידרדרות המוסרית והתרבותית בתוך השושלת הפכה אותה לפגיעה מבחוץ. לבסוף, עבדי החשמונאים, ובראשם הורדוס, גברו על בני המשפחה. הורדוס הצליח להכרית את זרעם ולמלוך במקומם.
סופה של השושלת היה כה עגום וסופי, עד שאמרו חז"ל (בבא בתרא ג, ב): "כל האומר מבית חשמונאי אני, או שהוא עבד או שהוא רמאי". זו הייתה הקללה ההיסטורית שסימנה את סופה של השושלת שהצילה את ישראל מבחינה צבאית, אך לא הצליחה לשמור על טוהרתה הרוחנית מול פיתויי התרבות העולמית.
בימים ההם בזמן הזה
העימות התרבותי העצום המתחולל בימינו, בין הציבור החרדי המבוסס על שלטון ההלכה ובית המדרש לבין הדרישה לגייס כמה שיותר חרדים (במסווה של נשיאה בנטל והשתלבות בתרבות הישראלית), דומה באופן מפתיע לעימות שהיה במאתיים השנים האחרונות לבניין בית המקדש השני
באותה תקופה, קיבלו היהודים את הלשון היוונית והפכו אותה לשפתם המדוברת והספרותית במקום הארמית. משכילי היהודים השתעשעו בסיפרותה ואף תרגמו את התורה ליוונית. לצד ההתקרבות הרוחנית של המשכילים, הלכו גם ההמונים ונתייוונו מתוך תוקף הצרכים הכלכליים והחיים לצד התרבות השלטת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בשורה התחתונה: הקידמה המחשבתית והתרבות החדשה שביקשו היוונים לאכוף על היהודים הייתה הקשר הישיר לגזירות הרוחניות שהוטלו עליהם, אשר נועדו "להשכיחם תורתך" ולמנוע מהם את המצוות הקיומיות. מצוות אלו היוו את העוגן והסמל למורשת היהודית העתיקה, שבזה לשלטון הכוח ולפיתוח הגוף – סמלי ההלניזם. ההקבלה המוצעת היא כי הדרישה לשלב את החרדים בצבא ובחברה היא, במהותה, ניסיון לכפות "תרבות חדשה" המאיימת על שלטון ההלכה והמסורת.
*קיום המחקר וציטוטים מרכזיים פורסמו גם באתר Yent תודה לד"ר אמיתי על ההרחבה
0 תגובות