פגשתי לפני כמה זמן מנתח מח מהבכירים בישראל, רופא שמקדיש את כל חייו להצלת חיים, הוא ואביו וילדיו מקדישים חלק ניכר ומרכזי מחייהם למען ישראל. פגשתי אדם נואש, אבוד, חסר תקווה, ומלא בזעם ביחס לקהילה שאליה אני משתייך. הוא מרגיש שהבית שלו, יחד עם החלום הציוני, הולך ונרמס. הוא היה מוצף כאב.
אבל כשישבנו יחד ודיברנו, רגע הקסם קרה, ובסוף גם התחבקנו.
בזמן הקמת מדינת ישראל התאחדו מנהיגים יהודים מכל הקשת הפוליטית כדי להכריז על הקמת מדינת ישראל. למרות השוני ביניהם, הם הכירו בחשיבותה של מולדת בטוחה ובטוחה לעם היהודי.
הם מביטים בנו הם מאוכזבים שנטשנו את הגישה האחראית שלהם.
לכל אחד מאיתנו הזכות להיות שונה. השוני, אינו דבר רע, אלא אולי מקור הברכה. המחלוקת מאפשרת יצירה, סקרנות, ומלמדת על עומק ועל אכפתיות.
אברהם אבינו התמקח עם הקדוש ברוך הוא בעניין סדום, הוא הפנה את מבטו השמימה והשמיע את המילים הנועזות ביותר בתורה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!",
מילים של ויכוח, מילים של אכפתיות. ואת זה האלוקים חיפש.
הדמוגרפיה לא משקרת. המציאות היא שאנחנו החברה החרדית הולכים ותופסים מקום עד שאולי ביום מן הימים אנחנו עשויים להיות כאן רוב. המציאות שבה מדינה מצליחה ומשגשגת תופקד בידי שומרי תורה ומצוות הוא אירוע דרמטי בתולדות העם, ומי שהכי מפחד מהיום הזה זה אנחנו, אנחנו עוד צריכים ללמוד את המלאכה, אין לנו מושג איך מנהלים את המדינה הזאת, אין לכך תקדים במקורות שלנו. אנחנו עוד צריכים ללמוד את מלאכת האחריות.
המציאות הזו מאיימת על החברה הישראלית. התחושה שיש קהילה גדולה שאינה שותפה באופן ראוי בחובות של החברה הוא דבר מתיש, מחליש, ומתסכל.
האדם החרדי עם סל הערכים שלו, מלא בחשדנות. הוא חושש מהשפעה חיצונית שתחליש את האחיזה במסורת ההלכתית, במחוייבות ובמסירות לתורה ולערכיה, הוא חי בתודעת סכנה מחד, ושליחות של שיקום עולם התורה שנחרב בשואה.
אך למרות התודעה הזו, ואולי גם בזכותה, לא היתה תקופה פוריה יותר לחברה החרדית מעולם. בחסות המדינה הוקמו כאן ישיבות, בתי כנסת, קהילות, מרכזי תורה ושירותי דת תוססים.
חלקים משמעותיים בחברה הכללית לא מוכנים לשאת את העול הכלכלי על גביהם. הם מותשים. הפערים ההולכים ומעמיקים בשוויון בנטל, בהעדר תרומה לכלכלה, בשותפות באחריות הכללית, פערים שבחלקם נובעים מערכים מנוגדים ושונים, והמצוקה הולכת ומתרחבת.
פרימת הקשר היא איום על החוסן הלאומי, זה מאיים על הקיום שלנו כאן ופוגע בטוב המשותף לכולנו.
נראה שהגענו לקו פרשת המים. הרטוריקה של "עגלות ריקות ומלאות" כבר לא רלוונטית. כי זה ויכוח קולני של חירשים שלא מוליד שום פתרון.
יש היום עשרות אלפי חרדים, המביטים על המציאות מתוך אחריות, נחושים לדבר ולמצוא את האינטרסים המשותפים של כלל האזרחים במדינת ישראל.
זו בשורה מרחיקה לכת. יש היום חרדים שמכירים בחשיבות של הידברות. הזהות החרדית שלהם לא מבוססת על "מה לא" ועל דרך השלילה, אלא על "מה כן", הזהות שלהם נשענת על חיוב, יש בהם רגש עמוק של הכרת הטוב, והם יודעים שפריוולגית המיעוט הסתיימה.
כעת יש עידן חדש של קבוצות שכל אחת מהן הופכת להיות מיעוט, אנחנו לקראת מדינת המיעוטים. וככזו חייבים לשבת יחד ולנסח אמנה משותפת שמבוססת על כבוד, על אחווה, ועל ברית אחים.
אין אמנה בלי פשרות. אין אדם שלא מתפשר.
גם הקנאי הצועק ברחובות, ונוטש את בית המדרש, מוותר על הערך המרכזי שלו, על לימוד תורה, כדי להשמיע את קולו ברשות הרבים.
כחרדי שרואה בזהות היהודית שלי תנאי מכריע לקיומי כאן בארץ, אני חש במבוכה גדולה. אני משתוקק לחזור לרגע 2000 שנה אחורה לבית מדרשו של הלל, כאשר הגיע הגוי וביקש את התורה על רגל אחת אמר לו הלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. אנחנו שואפים למדינה יהודית, יהודית שבין השאר ואולי בעיקר לא עושה "מעשה שנוא" לאדם אחר. 36 פעם מוזכר בתורה "גר", כדי להדגיש את חשיבות היחס הרחום אליו, על אחת כמה וכמה היחס לאחיך, זאת צריכה להיות אהבה טהורה אהבה ללא תנאי.
צו השעה, להכריז על הפסקה מיידית של המלחמות הפנימיות שמרסקות את ישראל. אני קורא כאזרח מן השורה לנשיא לפעול בכל הכח להביא להסכמות שרוב העם, מימין ושמאל, שמרנים וליברלים, יקומו לבוקר חדש ויכריזו בגאווה: התפשרנו! כדי שנוכל לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית למען ישראל מאוחדת יותר וחזקה יותר.
- הרב מנחם בומבך ראש המדרשה החסידית ביתר עלית ממובילי מיזם "קריאת הסכמה"
0 תגובות