האברך החליט להחמיר בהלכה וכמעט הרג את אשתו | סיפור מטלטל

>> למגזין המלא - לחצו כאן

הסיפור שלי קרה לפני 17 שנה בערך, הייתי אז אברך צעיר השוקד על תלמודו בכולל הלכה בעיר. תמיד אהבתי את לימוד ההלכה והייתי משקיע את כל כוחי בנושא, ומקפיד תמיד להיות זהיר בהלכה ובפרט בהלכות שבת בהן אני נפגש בכל שבוע מחדש. הייתי כמו לוליין ההולך על חבל, ומתחבר יותר לחומרות ומיעוט סיכונים הלכתיים.

עד אותה שבת.

אחרי ההתבטאות של בכירים בקואליציה ושר האוצר נגד החרדים - זו הנקמה

חנני ברייטקופף|14:58

זה קרה כשהייתי אצל הורי הי"ו. רעייתי תחי' הייתה בחודש הרביעי להריונה. לפתע היא הרגישה כאבים עזים, אלו לא היו כאבים שגרתיים של אישה הרה, אלא כאבים משתקים.

בעוד כולנו מנסים להרגיע אותה, ולנסות להבין את הסיטואציה, קרה דבר נורא:

רעייתי ילדה בבית הורי, עובר בחודש רביעי.

אחסוך מכם את המראות ואת האנדרלמוסיה שהיו שם באותם רגעים, רעייתי ההמומה והחיוורת, מנסה לעכל את המצב, וכולם יחד איתה.

לאחר דקות בודדות, בחרתי ב'נוהל פיזור אירוע'. מבחינתי רעייתי ילדה, האירוע הסתיים, גם אם רעייתי עדיין הייתה אחרי אירוע לא פשוט. אבל אז אמי תחי' הציעה שאסיע את רעייתי לבית חולים, או שאזמין אמבולנס.

כאחד שעסק בהלכה באותם ימים, לא ראיתי צורך לחלל עליה את השבת. במידה מסוימת הייתי רגוע, והבנתי שאין זה בגדר פיקוח נפש.

בני הבית הפצירו בי, הם טענו שאישה אחרי לידה גם אם זה בחודש רביעי, חייבת להיות בבית חולים. אבל אני עדיין נשארתי בדעתי ולא הסכמתי חלילה לחלל את השבת במצב הקיים. זכרתי שיולדת היא: "כחולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה את השבת לכל מה שצריכה" (שו"ע סי' של סי א') וכרגע רעייתי אינה בגדר יולדת עליה דיבר השו"ע.

ואז נכנסה לבית הוריי אחת השכנות, אישה מבוגרת בגיל העמידה, שהחלה לצעוק לעברי שאני חייב להתניע את הרכב ולדהור לעבר בית החולים הסמוך.

עם כל הדרמה והלחץ שהיא יצרה שם, לא הסכמתי בשום אופן לכך. "עם כל הכבוד את לא עוסקת בהלכה", אמרתי בתקיפות. "לא מחללים שבת במצב הנתון, נקודה", הוספתי בהחלטיות.

השכנה לא וויתרה, היא לא עזבה אותי, "תשמע לי מה אני אומרת לך, אני קצת יותר מבוגרת ממך, היא חייבת להיות בבית חולים עכשיו. אם היא חשובה לך באמת, אתה חייב לעשות את זה", אמרה בכעס.

אני, שעדיין הבנתי שמבחינה הלכתית אסור לעשות זאת, הצעתי לה: "אם את רוצה תנהגי את ואני הצטרף אלייך, אבל שאני אנהג? לא בא בחשבון", קבעתי נחרצות.

אכן, השכנה הדואגת התניעה את הרכב, ונסעה במהירות לבית החולים. בינתיים שמתי לב שמצבה של רעייתי היה לא טוב, היא החלה להרגיש סחרחורות וחולשה תקפה אותה. אני עדיין הבנתי בזמן הזה, שאלו תחושות טבעיות אחרי טראומה שכזו, ושידרתי רגיעה ואופטימיות.

בדיוק כשהרכב עצר בכניסת בית החולים, פסעתי בזריזות לעבר חדר המיון להביא כיסא גלגלים. כשחזרתי, חשכו עיניי.

רעייתי התמוטטה על הארץ כשהיא מחוסרת הכרה. צוות הרופאים שהיה בסמוך למקום רץ בזריזות, והחל לבצע בה פעולות החייאה.

השתתקתי.

לחץ וחרדה החלו לתקוף אותי, כשאני רואה את רעייתי מוטלת על הארץ ללא תזוזה. הלחץ רק הלך והתגבר, הרגשתי שעולמי חרב.

בחסדי ה' יתברך, לאחר מאמצי אנשי הרפואה רעייתי התעוררה, והובהלה במהירות לתוך בית החולים, ונבלעה באחד התאים בחדר מיון נשים. צוות רופאים נרחב ערך לה בדיקות מקיפות, ואני רק רוצה לבכות על חוסר האחריות בה נהגתי.

שעתיים אחרי...

ניגש אליי מנהל חדר המיון, הוא היה רציני לְמִשְׁעִי. "יש לך מזל גדול אדוני, אתה הצלת את אשתך ממוות", אמר לי בנחרצות. "אלו היו כמה שניות עד שהשִלְיָה הייתה עולה למעלה, ויכולה לגרום לסיבוך רב מערכתי. אז, כבר היינו צריכים לדבר על משהו אחר".

זו הייתה סטירת הלחי הכואבת ביותר בחיי. אני? האברך שעוסק בשערים המצוינים בהלכה, כמעט הרגתי את רעייתי תחי' בשם ההלכה עליה אני משקיעה כל כך את כל כוחי?!

הבנתי מאז שיש בהלכה כמה חלקים, יש את חלק הידיעה בהלכה, ויש את חלק ההלכה בפן המציאותי. הרגשתי איזה 'מר הלכה' כזה, שכבר בנוי ויודע איך לנהוג בכל רגע נתון, אבל מיד הבנתי שאני חייב לרדת הקבצה ולחשב מסלול מחדש.