
בדרך לכולל, כשההסעה שועטת בדרכה לבית המדרש, בעוד אני בולע במהירות את הכריך של הבוקר, ליד החלון אברך מאזין ל"קו חדשות" ואז, בלי התרעה, הידיעה מתפוצצת באוזנינו: גדולי ישראל הורו לפרוש מהקואליציה.
דממה. מישהו שואל "מה נרוויח?", אך התשובה לא מאחרת לבוא – לא במילים, אלא בתחושת בטן עמוקה לא מרוויחים – מצייתים. זו הדרך. כך חונכנו.
אבל עם כל הכבוד להכרעות – הלב כואב. התחושה ברחוב ובין ספסלי בית המדרש – מיאוס. מיאוס שקט, כמעט בלתי נשמע, שמחלחל עמוק. לא מתוך מרד – אלא מתוך כאב. תחושת רדיפה מתמשכת, שחודרת לכל פינה.
היועצים המשפטיים הם לא רק גורם מקצועי – הם הפכו בעיני לומדי התורה, לכלי של מערכת שבאה "לחנך" אותנו מחדש.
הסנקציות? לא שברו אותנו, לא קם אחד מהספסל, להפך השורות הצטופפו, אלו שכבר חשבו לצאת ולהשתלב, חזרו ונעמדו תחת האלונקה, לא זו העת.
הפגיעה במעונות, הייתה ועודנה הקשה מכולם, זו פגיעה בלב. נשים מסורות שעובדות מסביב לשעון כדי שבעליהן יוכל להמשיך ולחבוש את ספסלי בית המדרש, נאלצות לבחור בין פרנסה ללימוד תורה.
יש שוויתרו על הפרנסה, אחרות שולחות למעונות בלתי מפוקחים, רק כדי לא לוותר על לימוד התורה – "תורה זו אורה".
ואז, שוב מגיע קול האמונה. הדגל מתנוסס גבוה: "מי לה' אלי"!
אין זו סיסמה. זו קריאת קודש. זו הכרעה של דור. דווקא כשנראה שאין פתרון, שאין תקווה – אנחנו שבים למקורות, שואבים כוח. לא נרתעים, לא מתפזרים – אלא אוספים את הנשמה. דווקא עכשיו.
נכון, אנחנו עייפים. אבל לא מובסים. מאוכזבים – אך לא מיואשים. בפנים, האור בוער. ואולי בגלל זה דווקא עכשיו הפרישה מהקואליציה היא לא צעד טקטי, אלא אמירה - אנחנו לא חלק מהמשחק. לא בכל מחיר.
ובבוא היום, כשניגש אל הקלפי, נעמוד מול אמת אחת: "ועשית ככל אשר יורוך" לא מה שירוויח, לא מה שיקדם – אלא מה שנכון.
כי עם כל הכאב, עם כל המיאוס – אנחנו יודעים דבר אחד - התורה היא חיינו. ועל זה לא מתפשרים. לא היום. ולא לעולם.
0 תגובות