הלילה בירושלים: במסגרת מגעים קדחתניים למניעת פיזור הכנסת, הושגו הסכמות בין הליכוד לבין הסיעות החרדיות בנוגע לחוק הגיוס. בין הסיכומים: החלת סנקציות אישיות ומיידיות על חרדים שלא יתייצבו לשירות — שלילת רישיון נהיגה, עיכוב יציאה מהארץ, הגבלות כלכליות וערעור זכויות אזרח בסיסיות. מנגד, ההצבעה על חוק לפיזור הכנסת נדחתה.
נדמה שמדובר בהישג טקטי – אך כשבוחנים את עומק ההחלטה, עולות שאלות עמוקות בהרבה:
האם המדינה רוצה באמת לוחמים — או ציות אידיאולוגי? והאם חופש הדת נגמר כשאתה חרדי?
מדינה יהודית ודמוקרטית – או דמוקרטית רק כשזה נוח?
הדמוקרטיה, אומרים לנו, פירושה שוויון. אבל מי שמסביר מהו השוויון – היא המדינה.
היא זו שקובעת מי הוא האזרח הראוי, ומי "ניצל את המערכת".
ובמקרה הזה – מדינה ששואפת לדמוקרטיה, לא רק שאינה מגינה על החרדי, אלא קובעת שדתו פסולה אם אינה נכנעת לדרישותיה.
מול אדם שחי על פי עקרונות בני מאות שנים, אומרת הדמוקרטיה המודרנית:
"או שתתגייס, או שתהיה פחות אזרח".
וזו כבר לא דמוקרטיה – אלא דיקטטורה של אתוס אחד, של זהות אחת, של תפיסה אחת של "הטוב המשותף".
ומה באמת חשוב יותר – שוויון או חופש?
הדיון העמוק כאן הוא לא "חרדים בצבא – כן או לא", אלא:
כששני ערכים דמוקרטיים מתנגשים – מה גובר?
מצד אחד, שוויון בנטל – עיקרון יסוד של שותפות אזרחית.
מצד שני, חופש הדת והמצפון – זכות בסיסית של כל אדם, אולי היסוד שעליו נבנתה הדמוקרטיה המערבית כולה.
אילו היה מדובר בפסיביות או ברשלנות, אפשר היה לטעון להפליה.
אבל החרדי לא משתמט – הוא פועל מתוך עמדה מוסרית עמוקה.
הוא רואה בלימוד תורה לא רק תכלית, אלא שליחות.
ובו בזמן – הוא יודע היטב: כניסה למסגרת צבאית משמעה ויתור על הריבונות האישית-דתית שלו.
על ההלכה, על הרב, על אורח החיים.
שלושה טיעונים למה חרדי לא יכול להישאר חרדי בצה"ל
סמכות כפולה – לא תיתכן
הצבא מבוסס על פקודות, ההלכה על סמכות תורנית.
במקרה של התנגשות – מה יכריע? חייל חרדי בצומת בלתי אפשרי.
תכנים, אווירה וחינוך ערכי
הצבא אינו נייטרלי. הוא מעצב, מחנך, מעביר מסרים – רבים מהם במובהק חילוניים.
גם במסגרות “מותאמות” – הסביבה עצמה משפיעה עמוקות.
ההיסטוריה מלמדת – ההבטחות לא מחזיקות
הבטיחו סביבה תורנית – הגיעו ערבים מעורבים.
הבטיחו תפריט מהודר – קיבלו פשרות.
הבטיחו אי-שיבוץ בליל שבת – קיבלו משמרת.
זו אינה "אי-אמון" – זו פשוט הכרה במציאות שבה החילוניות היא הדפוס הבלעדי.
אז מה באמת המדינה רוצה?
אם אכן מדובר בצורך ביטחוני – מדוע יש עשרות אלפי משתמטים חילונים שאין לגביהם סנקציות דומות?
מדוע הוויכוח הציבורי כמעט ואינו נוגע אליהם?
כי זו אינה שאלה ביטחונית – אלא שאלה זהותית.
הציבור החרדי משדר לחברה הישראלית חילופין:
"אני לא חלק מהחלום הציוני המקורי – יש לי חלום אחר."
וכשזה קורה – מתעוררת המדינה במלוא זעמה.
כי זהו איום לא על ביטחונה – אלא על הגדרתה העצמית.
ומה עם הכאב של מי שמשרת?
אי אפשר להתכחש לכאב הזה.
צעירים שמוסרים את שנותיהם, חייהם ולעיתים אף בריאותם — מסתכלים על מי שלא התגייס ושואלים:
"למה אני, והוא לא?"
הכאב הזה אמיתי.
והוא מתעצם במיוחד כשהוא בא מכיוון הציונות הדתית, שאומרת לחרדי:
"אני שומר מצוות – ואני משרת. למה אתה לא?"
והתשובה הכואבת היא – כי שפת הדת שונה.
לא כל מי ששומר שבת רואה את המדינה כמושג דתי. הציוני הדתי רואה בצה"ל קודש, הגיוס - שליחות. החרדי רואה בצה"ל מערכת גשמית – ולא זירה רוחנית.
מעבר לכך, כל תפיסת העולם שונה – שאלת היחס למדינה, לחולין, לציונות, לגאולה – נובעת מאידיאולוגיה עמוקה ומובנית היטב, שלא ניתן לפרק אותה לשיקולי נוחות או תועלת. אין כאן המקום להרחיב, (נכתב על כך כאן בהרחבה), אך די לומר שזו אינה החלטה פרטית של כל נער, אלא המשכיות של עמדה קולקטיבית שעומדת על שורשים של אמונה, ריבונות רוחנית וחיים בתוך עולם הלכה.
ויש את הטענה הפשוטה, הישירה, הנוקבת – זו שלא מתעסקת בטיעונים ולא באידיאולוגיה: "אנשים פה מתים. אני משרת, אני מקריב, המדינה על סף הישרדות, ואתה מדבר איתי על תפיסות עולם? אף אחד לא שאל אותי אם אני רעב או אם אני מסכים, פשוט שלחו אותי – ואני שם. אז למה אתה לא?"
את הטענה הזו קשה לשמוע – וקשה עוד יותר לענות עליה. כי היא צודקת. לא רק טכנית, אלא רגשית. היא יושבת על תחושת צדק פנימית, עמוקה, שמובנת לכל אדם שגדל על ברכי הערכים של שוויון בנטל והקרבה למען הכלל.
אבל דווקא מתוך הכאב הזה אפשר אולי להתחיל להבין את האחר. את המפגש בין הרצון "להיות שווה בנתינה", לבין המאבק הפנימי של מי שמרגיש שלא מדובר כאן רק בעוד החלטה קשה, אלא בפיקוח נפש רוחני – לא פחות.
הרי גם אותו חייל כואב, אם יידרש להכין תרופה שיודע שתשמש אויב להרוג אזרחים ישראלים, לא יעשה זאת. יהיו גבולות שגם אצלו ייחשבו "קו אדום". כך גם אצל החרדי – רק שהקו עובר במקום אחר. לא ממקום של נוחות או השתמטות, אלא מתוך מפגש בין ציווי עמוק לבין מדינה שדורשת ממנו לשים בצד את נקודת הזהות הבסיסית ביותר שלו.
זו ליבת ההתנגשות: בין השוויון – ובין הדמוקרטיה. כי שוויון אמיתי פירושו יחס שווה לכל פרט, גם כשהוא שונה. ודמוקרטיה אמיתית נמדדת דווקא ביכולתה להכיל גם את מי שמערער על הקונצנזוס, גם את מי שלא רוצה להיבלע אל תוך המדינה, אלא לחיות בה – בלי להיאבד.
ולכן, השאלה איננה רק "למה אתה לא מתגייס", אלא גם – "האם אתה מוכן לקבל שמישהו אחר לא יוכל להתגייס, גם אם זה יכאב לך מאוד, כדי שאתה תמשיך לחיות במדינה חופשית באמת?"
דמוקרטיה נמדדת בדיוק כאן
אם יש מקום שבו דמוקרטיה נבחנת — זה ביכולת שלה להכיל שונות קיצונית.
האם אתה מוכן לתת זכויות שוות גם למי שלא חי לפי הקוד שלך?
האם אתה סובלני רק למי שחושב כמוך?
כאשר מיעוט – מתוך אמונה כנה – אינו שותף בצבא, המדינה יכולה: לכעוס, להפעיל לחץ ציבורי, אך לא לפגוע בזכויותיו כעונש.
סיום: לא על החרדי לבדו
הדיון על גיוס חרדים הוא קריאת מבחן לחברה כולה.
השאלה איננה “כמה חרדים יתגייסו”, אלא “האם המדינה מוכנה להעניק חופש אמיתי גם למי שלא מהדהד את החלום שלה?”
אם כן – היא דמוקרטית.
אם לא – זו רק דמוקרטיה של סיסמאות.
0 תגובות