בימים אלו הרוחות סוערות סביב חוק הגיוס. בני הציונות הדתית איבדו יקרים וקדושים רבים במלחמה הקשה הזו. אבות וראשי משפחות הותירו אחריהם יתומים רכים ורבים. הכאב קשה מנשוא. מתוך הכאב והצער העמוק שקשה עד בלתי אפשרי לתפוס ומתוך תחושת צדק מובנת, רבים מהם פונים לציבור החרדי במטרה לשכנע אותם להתגייס ולשאת בנטל. חלק מהדוברים מדברים מדם ליבם לאחר שהקריבו את היקר להם.
החרדים כואבים - באמת. כל מי שנמצא ברחוב החרדי יודע שיש כאב וצער עמוק על כל אחד שנופל. אך זה לא מה שיגרום להם להתגייס. הסירוב להתגייס לא נובע מניתוק, קהות חושים או מתכונה מולדת של פרזיטיות (הציבור החרדי ידוע בהתגייסות בחסד). היעדר ההתגייסות נובע מהתפיסה החרדית והאמונה השורשית ולכן פנייה כזו או אחרת כנראה לא תביא להתגייסות. כמו בכל ויכוח או מחלוקת רק הבנת המניע של בן אדם יכול לעזור כדי להביא אותו לצד השני.
האם היהדות וקיום המצוות היא מחויבות קולקטיבית או פרטנית? מחלוקת הראי"ה קוק עם גדו"י החרדים
כדי להבין את חוסר ההבנה ההדדית בנושא חוק הגיוס ושלל נושאים, ננסה לעמוד על ההבדלים בין התפיסה החרדית לתפיסתה של הציונות הדתית. המחלוקת העמוקה בין הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) לבין גדו"י החרדים התמקדה בשאלה מהותית: מהי זהותו של היהודי ומהי משמעות הקיום היהודי בעולם המודרני?
הראי"ה קוק, כנציג של הציונות הדתית, ראה ביהודי ישות קולקטיבית, חלק מאומה המתחדשת בארץ ישראל. הוא האמין כי התורה היא אור לכל האומות וכי עם ישראל נועד להביא את האור הזה לעולם. לכן, תמך בחיבור בין תורה לעבודה, בין לימוד תורה להתיישבות ובנייה ארצית. הוא ראה בתחיית העם היהודי בארץ ישראל כמימוש של נבואות התנ"ך וכצעד הכרחי לקראת גאולה שלמה. הוא הרבה לדבר על הקולקטיב היהודי ועל החשיבות של דאגה רוחנית בין יהודים. מתוך מבט זה בני הציונות הדתית גם התערבו בין החילונים מתוך תחושת שליחות שבכך שהם ישפיעו על חילונים להרבות בקיום מצוות, הם מגשימים את העשייה הרוחנית שלהם כקולקטיב. הראי"ה גם תמך בהקמת מדינה יהודית.
מנגד, גדו"י החרדים התמקדו ביהודי כפרט המתמסר לחיי תורה ומצוות. הם ראו בהקמת מדינה יהודית כניסיון להקדים את הגאולה, דבר שעלול להביא לסכנות רוחניות. גדולי ישראל התנגדו לשילוב בין תורה לעבודה, והדגישו את הצורך בהתבדלות מהחברה החילונית. לדוגמא, החפץ חיים אמר שהציונות היא סכנה גדולה ליהדות, שכן היא מובילה לחילון ולנישול מהתורה. ר' חיים עוזר גרודזנסקי אמר: שההתיישבות בארץ ישראל היא דבר חשוב, אך עלינו לעשות זאת מתוך מסגרת התורה ומתוך שמירה על קדושתה. כלומר, שאסור שישוב הארץ יהיה על חשבון מצוות התורה.
כלומר, הסיבה שחרדים לא מתגייסים לצבא היא האמונה כי אני מצווה לעשות הכל כדי לשמור על הרוחניות שלי הפרטית וזה תפקידי בעולם. אין שום דבר שיצדיק סיכון לעבור על תורת ה' ומצוותיו (וזה עוד לפני שאנו נכנסים לסוגיה של תורתו אומנותו).
יודגש כי המחלוקת בין החרדים לציונות הדתית היא הרבה יותר מורכבת ומקיפה - וכאן ניסיתי להביאה על קצה המזלג.
היעדר היכולת של היחיד לשמור על אמונתו במסגרת הצבא
כיום, המצב בצבא הוא שכל ההנחיות וקבלת ההחלטות אינן ע"פ חוקי התורה והמצוות. זה מתבטא בכל תחום ועניין החל מהוראות פתיחה באש, תערובת נשים וגברים, עדויות על קושי בהשגת אוכל כשר, ועוד ועוד. הבטחות חוזרות ונשנות מצד הצבא בנושאים שונים הקשורים בדת, התגלו ככוזבות. כולנו מתעדכנים בחדשות מדי פעם ושומעים גם עדויות ממתגייסים דתיים וחרדים שהצבא לא עמד בהבטחותיו, שחייל נענש על כך שיצא משירת נשים, שאסרו עליו לגדל זקן, ועוד.
גם אם החרדים יתגייסו בהמוניהם לצבא ויהיה מסגרות מותאמות לחרדים (מה שאין היום), עלול להיווצר מצב בו החרדים נתונים לחסדי הצבא שמבחינתו כבר הביא את החרדים, אך לו אין שום מחויבות ואינטרס מול הציבור החרדי ואין לו צורך להתחשב באמנותיו של הציבור החרדי. לא יהיה לצעיר החרדי כמעט יכולת שליטה על חייו הרוחניים. הוא יהיה נתון לגחמותיו של המפקד שיום אחד מחליט להתחשב באמונתו וביום אחר קצת פחות... בג"ץ יוכל להתערב בכל נושא רוחני ולחייב חיילים לנהוג שלא על פי דרך התורה והמצוות. התפיסה החרדית אומרת שאסור לפרט למכור את הרוחניות שלו והוא צריך דבר ראשון לדאוג לרוחניות שלו. כל השאר טפל - וזה רצון הבורא.
הסכנה ע"פ התפיסה החרדית טמונה במספר היבטים
אמונה כזהות: עבור אדם חרדי, האמונה היא חלק בלתי נפרד מהזהות האישית. היא מעצבת את כל היבטי חייו, ממה שאוכל ועד איך הוא מתלבש. לכן, כאשר הוא מרגיש שהשירות הצבאי עלול לפגוע באמונתו, הוא חווה זאת כהתקפה ישירה על הזהות שלו.
פחד מאיבוד שליטה: הצבא הוא מוסד עם סדר יום נוקשה ותפיסה עולמית שונה מזו של העולם החרדי. אדם חרדי חושש שאם יתגייס, הוא יאבד את השליטה על חייו וייאלץ להתפשר על עקרונותיו הדתיים. במיוחד שהוא כפוף למפקדים וללא יכולת לסרב להוראות בצבא.
חשש מהשפעה חברתית שלילית: בסביבת הצבא, אדם חרדי עלול להיחשף להשקפות עולם שונות מהשקפותיו, וללחץ חברתי להתנהג באופן שאינו עולה בקנה אחד עם אמונתו.
חשיבות הקהילה: הקהילה החרדית מספקת לאדם החרדי תמיכה חברתית, רוחנית וזהותית. אם הוא יתגייס, הוא ייאבד את תחושת השייכות, לא יהיה מחויב חברתית וממילא עלול לעזוב את הדת.
המצב בו בציונות הדתית, (שדוגל בהתערבות עם החילונית), מדווח על אחוזי נשירה גבוהים בהרבה מהמגזר החרדי, רק מחזק את התפיסה החרדית שהתערבות עם החילונים, במיוחד בצבא שבו אתה כפוף להנחיות של מפקדים חילונים וחווה כור היתוך, לדבריהם, מסכן את רוחניותו של הפרט.
"וחי בהם" - גם בזמנים קשים יהודים מסרו את הנפש לחיות חיי תורה ומצוות
החרדים שמרו על יסודות אמונתם במצבים הרבה יותר קשים. יהודים עלו על המוקד בכל הדורות כדי לא לחיות חיים שנוגדים את אמונתם. מסעות הצלב הוכיחו שיהודים רבים מסרו נפשם על קידוש השם וכך זה היה בכל הדורות. הציווי "וחי בהם…" - לחלל שבת בשביל פיקוח נפש והלכות דומות נוגעות לרעיון של שמירה על החיים כדי להמשיך חיים של שמירת מצוות ולא כדי לחיות חיי חילוניות.
זאת ההשקפה התורנית היא לא תשתנה בכל מחיר. כן - גם כשיש כאב עצום על הנופלים וגם כשהציונות הדתית שמדברת בסגנון של 'של נעליך' וכו' (סמוטריץ), עם כל הכאב שקיים והוא באמת קיים. זה לא ישנה את אורחות חיי החרדים והמאמינים באמת לא יחושו נחותים. זוהי אמונה - משהו שצועדים על פיו וכל אחד צועד על פי השקפת עולמו: הן - הציונות הדתית ששולחת את טובי בניה, יהודים יראי שמיים, שומרי תורה ומצוות להגן על ארץ ישראל, והן החרדים שגדולי ישראל אסרו עליהם להתגייס בשל הסכנה הרוחנית.
ייתכן שכשהחרדים יהיו הרוב בארץ ויהיה להם את היכולת לשלוט בצבא ובהלך הרוח בצבא (דבר שכמובן מטריף את מחשבותיהם של רבים בישראל שאינם דתיים, שעד עצם היום הזה עושים את המירב כדי שדתיים לא יהיו בדרג מקבלי ההחלטות), גדו"י יורו לבחורים להתגייס ולהגן על עם ישראל. ייתכן שגם אז יחלקו את המחנה ללומדי תורה וללוחמים כפי שניתן לראות בימי דוד המלך וכנראה שבכל מצב ידונו מהי מלחמת מצווה. ובל מקרה הצבא ינוהל ע"פ דעת תורה צרופה.
עד שזה יקרה כנראה שלא יצליחו לגייס חרדים. וזה כואב, קשה ומורכב וצורב עוד יותר כשברקע יש נופלים רבים מהציונות הדתית, אבל הוויכוח הוא בגופי תורה ממש ולא כפי שרבים מנסים להציג זאת. לא מדובר בהחלטה אישית של אדם כזה או אחר אם ללכת לצבא או לא. כל חרדי הולך אחרי הוראת רבו ואם גדו"י יורו לעשות כך, כל הציבור יצא להתגייס בלי להשתפן. בכל הדורות החרדים הלכו אחרי הוראת רבם (ולא הורו לרבנים מה לעשות - כפי שיש כאלה המציעים לעשות) וכך גם בדורנו. הוויכוח הוא לא בין אדם לאדם אלא ויכוח בהשקפת עולם.
בתפילה שלא נדע עוד צער ולא יהיה עוד שוד ושבר בישראל ושנזכה בקרוב ממש לביאת משיח צדקנו ויבנה בית מקדשנו!
0 תגובות