השוטר התעקש לתת לי דו"ח למרות שעברתי ב"כתום" - וזה לא נגמר בזה | סיפור מטלטל

אני שלום, (30) נשוי לרחלי (26), אבא לשלושה ילדים מתוקים שלא נותנים לי לישון, אבל גורמים לי לחייך כל בוקר.

תנו לי לקחת אתכם שבע שנים אחורה.

מוצאי שבת, חם, קיץ לוהט.

היום שבו פריז רעדה ועלתה באש | צרפת, 7 באוקטובר 2029

ישראל גראדווהל|15:55

הסוד שקבור במזרח השומרון, הכפר הערבי שננטש ובריכת מים חדשה | סיור מצולם

ישראל שפירא|15:55

אני מתניע את הרכב מבית חמי בבני־ברק לכיוון ירושלים. עכשיו, כל ירושלמי יגיד לכם: לצאת מבני־ברק בקיץ – זה כמו לברוח מחדר דביק עם מזגן מקולקל. איזה אושר, איזה שחרור, רק המחשבה שאתה מתקרב לירושלים כבר מרוממת אותך.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

אבל יש את הרמזור ההוא, ביציאה מהעיר. אני רואה את הירוק מהבהב, אני נותן גז, חוצה באור כתום. ופתאום – פלאש. לא של צלם אירועים, זה היה פנס של שוטר.

עכשיו, דמיינו: הילדים עייפים, יושבים מאחור ומרוחים כמו סוכרייה שנפלה על שטיח. אני בעצמי מזיע מהיסוד, כל מה שאני רוצה להרגיש את האוויר הירושלמי. ובדיוק אז, שוטר עוצר אותי.

רציתי להגיד לשוטר: "תן ​​דו"ח, רק תשחרר אותנו לדרך. זה העונש הכי קטן לתת לי עכשיו".

השוטר התקרב לחלון. "רישיונות בבקשה". אני נותן.

הוא חוזר אחרי דקה ושואל:

אתה יודע מה עשית?

כן.

מה?

עברתי על כתום.

לא, אדום מלא.

סליחה, כבודו, כתום.

אדום! ואתה מסכן את הילדים שלך.

אבל זה היה כתום, אני בטוח.

זה היה אדום ואתה חסר אחריות

ככה, בלי רחמים, קיבלתי הרצאה באמצע הצומת. ואז הגיע גזר הדין: "אתה תקבל עכשיו דו"ח של 1,500 שקל ו-10 נקודות" הוא אמר ב'הנאה'. "אדוני השוטר, אם באמת הייתי עובר באדום – הייתי אוכל את זה. אבל עברתי בכתום. זה חבל". ניסיתי.

אבל לא היה עם מי לדבר. הוא חזר לניידת להכין דו"ח. אני מנסה לפנות לשוטר השני, אולי קצת רחמים. ואז אני מגלה – מתנדב. הוא אומר לי: "עזוב, אם הוא אומר שעברת באדום, אז עברת".

וואו, תודה על התמיכה.

אני מחכה, מתבשל במיץ של עצמי. השוטר חוזר, אומר לי: "יש לך מה לומר?", אמרתי: "כן, שלא עברתי באדום". הוא רושם. ואז זורק משפט שהדהד לי בראש עוד הרבה זמן: "אתה עוד תודה לי על זה. תשלם כמו גבר, לא כמו ילד".

למחרת אני מתקשר למשטרה, לבקש להישפט. המוקדנית בודקת את מספר הדו"ח ואומרת: "אין כזה דו"ח במערכת". אמרתי: "מה זאת אומרת? יש לי אותו ביד!". היא עונה: "מה, אתה מחפש דו"ח בכוח? כנראה השוטר עשה לך קטע".

לשמוע מילים כאלה מהמשטרה, זה באמת קטע.

ניסיתי שוב באותו שבוע – אין דו"ח. כאילו התאדה. הרגשתי בעננים: 1,500 שקל ועשר נקודות? נמחקו! הלכתי ברחוב עם חיוך של לוטו.

ואז נפל לי האסימון. השוטר הזה לא באמת רצה להרוס לי את השבת. הוא רצה לחנך. קצת להפחיד אותי, לגרום לי להיות זהיר יותר. לחשוב על החיים שלי, על המשפחה שלי. לא כל עצירה היא עונש - לפעמים היא הצלה במסווה. אני באמת צריך להודות לו.

ואז – הגיע אלול.

חברים, תקשיבו טוב. מה שקרה לי עם השוטר זה לא רק סיפור עם סוף מצחיק. זה משל אחד לאחד לתקופה הזאת.

אנחנו לקראת יום דין אבל אנחנו מתכוננים ליום הזה מתוך רחמים גדולים מאת הקב"ה. כן, זה יכול להיות מלחיץ, אבל אפשר גם אחרת. לחשוב על הרחמים הגדולים של ה' יתבר', על ההזדמנויות פז שהוא נותן לנו בכל פעם מחדש.

כי תכל'ס – החיים הם כמו נהיגה בצומת. לפעמים אתה בטוח שעברת בכתום, מישהו אומר לך "אדום". ואז אתה מתווכח, מתרגז. אבל בסוף – המטרה היא לא להעניש. אלא להציל אותך, להחזיר אותך למסלול. כי חיים בלי עצירות נראים קלים יותר, אבל בעצירה אחת – אתה יכול לחשב מסלול מחדש.

כשחשבתי על זה, נזכרתי בפיגוע הנורא השבוע בצומת רמות. אנשים יצאו בבוקר ליום רגיל. ולא שבו. זה הכניס לי ללב את הידיעה שכל דקה היא מתנה של הזדמנות לשנות, הרי הכל נגזר מראש השנה שעבר, אבל אנחנו מקבלים הזדמנות – בכל יום מחדש – לבחור איך אנחנו נוהגים, ובימים הללו, ימים של קירבה, ימים בהם "המלך בשדה", על אחת כמה וכמה, שאין שמחה גדולה מזו.