ערב בחירות, והתפאורה מוכרת להפליא. השחקנים הראשיים כבר על הבמה, מחדדים את הסכינים הרטוריות שלהם, והמטרה, כרגיל, צבועה בשחור. אנחנו רגילים שבכל סבב פוליטי יש מי שמסמן את הראש החרדי ככרטיס הכניסה שלו לקונצנזוס הישראלי. כשנפתלי בנט עושה את זה, זה כמעט טבעי; זהו המותג שלו, "הישראלי החדש" שמנסה לקרוץ למרכז-שמאל על חשבון המגזר החרדי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אבל הפעם, משהו עמוק ויצרי יותר קורה מתחת לפני השטח. הפעם, האש מגיעה דווקא מתוך הבית הסמוך. כשבצלאל סמוטריץ' - מי שאמור להיות השותף הטבעי, השכן לספסל שומרי המצוות - פועל באופן אקטיבי נגד הציבור החרדי, מעכב תקציבים, מקדם חוקים עוינים ומבין שזהו המטבע העובר לסוחר כדי לקושש עוד כמה קולות בקלפי, אנחנו חייבים לעצור ולשאול: איפה באמת נמצא הסנטימנט?
זה כבר לא ויכוח פוליטי קר על משאבים. זו שנאה. וכדי להבין אותה, צריך לפרק את המנגנון הפסיכולוגי המורכב ביותר של החברה הישראלית: מתח השבטיות של הקרובים-רחוקים.
המלכודת הפסיכולוגית של השכן הקרוב
בסוציולוגיה קוראים לזה "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים". הכלל פשוט: ככל ששתי קבוצות קרובות יותר זו לזו, כך המתח ביניהן עמוק ומיוסר יותר. הציבור החילוני הרחוק לא באמת מעסיק את נפשם של אנשי הציונות הדתית ביום-יום הרוחני שלהם; אנחנו כן.
הציונות הדתית נושאת עמה פצע פתוח, תסכול מובנה על כך שלמרות כל מאמציה, היא לא הצליחה לייצר את אותה יחידת גאווה פנימית, בלתי ניתנת לערעור, בנושא של אדיקות ושמירת מצוות. הם מרגישים שהחרדים מתנשאים עליהם. ולמען האמת? הם צודקים. יש כאן התנשאות, והיא מבוססת על מציאות.
כדי להקהות את העוקץ הזה, בציונות הדתית אוהבים לשלוף את טענת המחץ הקבועה שלהם: הם מנופפים באותו אחוז של "חרדים מודרניים", אלו המשתלבים בשוק התעסוקה או באקדמיה, מתפשרים רוחנית על כמעט כל צעד ושעל, ועדיין אוחזים את החבל משני קצותיו - נהנים ממנעמי המודרנה מחד, ומאי-הגיוס מאידך. הם אוהבים להדהד את הסיסמה השקרית לפיה "רוב החרדים בכלל לא לומדים".
אוסיף כאן הבהרה, לא של התנצלות: מי שמכיר את העולם החרדי מבפנים יודע שמדובר בסילוף מוחלט. נכון, יש קבוצה כזו בתוכנו, בדיוק כפי שיש קבוצה מכובדת של לומדי תורה רציניים ושוקדים בקרב הציונות הדתית. אלא שכשמנתחים חברה, הולכים אל הממוצע, אל המנוע המרכזי והשאיפה הקולקטיבית, ולא אל מקרי הקצה. המערכת החרדית, כמכלול, מחוילת כולה סביב האידיאל של טהרת התורה; המערכת הדתית-לאומית, כמכלול, בנויה על פשרה מובנית מול ערכי המערב והרצון לשילוב.
בתוך תוכם, בני הציונות הדתית יודעים שכשמסתכלים על הכלל, האמת ההלכתית הצרופה, נטולת המורכבויות המייפות, נמצאת בצד החרדי.
היכן צומחת דעת תורה אמיתית?
חז"ל לימדונו במשנה באבות: "אלף נכנסים למקרא... ואחד יוצא להוראה". היכן נמצאים האלף הללו? היכן צומחת תשתית הפסיקה הרחבה והעמוקה ביותר? הציבור הדתי-לאומי בעצמו נשען, ברגעים המכריעים של פסיקת ההלכה וברמת העומק התורני, על עולם התורה והפסיקה החרדי. הגאווה המגזרית שלהם נסדקת מול עולם הישיבות, והסדק הזה מוליד תסכול.
אין זה ויכוח חדש. עמדתו של ה'חפץ חיים' זצ"ל כלפי תנועת המזרחי והציונות הדתית של ימיו הייתה תקיפה וחד-משמעית. הוא לא ראה בה תנועה פוליטית גרידה, אלא סכנה חינוכית ורוחנית עמוקה. לשיטתו, עצם הפיכת הלאומיות לערך מרכזי באה בהכרח על חשבון המחויבות הטוטאלית והבלעדית לתורה ולמצוות, וסופה להוביל לנטישתן.
כשמנסים להנדס לנו "דעת תורה" שתכשיר את כור ההיתוך הצבאי, ראוי לפתוח את דבריו של רבי משה פיינשטיין זצ"ל. בהקדמה שכתב בכתב ידו לספרו "אגרות משה" (חלק ה', יורה דעה חלק ד'), הוא מגדיר את המושג דעת תורה, מזה דעת תורה? דעה שבנויה רק מתורה ולא מהשפעות אחרות כלל. אדם שבהכרח עסק רק בתורה, כי אם קיבל דעות ממקומות שונים, דעתו היא לא דעת תורה צרופה ומוחלטת. הפסיקות חייבות להיות נקיות לחלוטין מכל שמץ של אינטרס. מי שמביע עמדה מדעות שהם לא מהתורה ישירות אלא מאנשים ללא דעת תורה, בהכרח שדעתו היא לא דעת תורה צרופה. דעת תורה אמיתית נובעת אך ורק מתוך לימוד תורה טהור לשמה וביטול מוחלט של הרצון האישי לרצון השם.
מתוך כך עולה התמיהה הזועקת: לא ייתכן שאנשים שנמצאים בתוך מערכת צה"לית, הכפופים לקו המחשבה של הקצונה הבכירה ומושפעים ממנה, יטיפו לנו מהי "דעת תורה" ולמה זו "מצווה" להתגייס. יכול להיות שלטענתם הגיוס הוא ערך אזרחי שוויוני, הכרחי או ראוי מנקודת מבטם הלאומית; אבל שלא יבלבלו אותנו ויטענו שזוהי מצווה דתית צרופה, ושלא יצפו מאיתנו לשאוב את ההשקפה הרוחנית שלנו ממי שדעתו נגועה במערכת זרה.
הכאב על הנופלים לא פותר את הוויכוח ההשקפתי
מתוך הניסיון הזה להכתיב השקפה, מטיחים בנו אנשי הציונות הדתית מילים קשות ומיוסרות. "מנותקים", הם קוראים לנו. "איך ייתכן שגם אחרי טבח שמחת תורה לא התגייסתם?". גם על המילים שנכתבות כאן שורות אלו, יהיו בקרב הציבור הדתי-לאומי מי שיגידו בזעזוע: "איזה ניתוק".
נאמר זאת בצורה הברורה והכואבת ביותר: אי אפשר לכתוב על היחסים הללו בלי להביע צער עמוק על הנופלים הרבים והיקרים מקרב בני הציונות הדתית. הדם שנשפך במלחמה הזו הוא דם אחינו, והשבר הוא שבר של כולנו. המשפחות השכולות ראויות לכל טיפה של כבוד, הערצה ותנחומים ממעמקי הלב של כל יהודי.
במקום שבו מבעבע כאב כה עמוק, שום הסבר רציונלי לא יצליח. ברגש מדברים ברגש, ואת המנגנון הפסיכולוגי הזה זיהו מזמן אדריכלי קמפיינים מהמחנה שמנגד. גורמים פוליטיים שכל מטרתם היא פירוק הממשלה, זיהו בכישרון ובציניות את נקודת התורפה המדממת ביותר של הציונות הדתית - השכול - ולחצו עליה בכל הכוח. זהו קמפיין מתוזמן, מאורגן וגאוני, שנועד להפנות את כל תסכולי המלחמה אל הראש החרדי, ובכך לסדוק את הגוש הפוליטי.
והם הצליחו. הם הצליחו לא משום שהם המציאו את חומרי הבעירה, אלא משום שהם מצאו קרקע בשלה ותסכול ותיק, ופשוט שפכו עליהם דלק יצרי. אין זה אומר, כמובן, שהציבור החרדי צריך להמשיך ולבטל את האינטרסים שלו ואת כבודם של לומדי התורה לטובת שמירה עיוורת על הגוש הפוליטי; אבל זה כן מחייב אותנו להבין את גודל האירוע.
קדושת השכול אינה פותרת את הדיון ההיסטורי והמהותי בינינו. ההנהגה החרדית, מאז קום המדינה ועד היום, לא קיבלה את ההחלטה שלא להתגייס בגלל שיש סיכון ליפול בקרב. הציבור החרדי אינו פחדן. האיסור אינו נובע מהחשש למות הגוף, אלא מהחשש למות הנפש. כפי שכתוב: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"
ישנה תחושה קשה שבפולמוס הציבורי הנוכחי, יש מי שמשתמש בשכול המקודש כדי "לנצח" בוויכוח אידיאולוגי שאינו קשור אליו. הדיון המהותי הוא על הדרך הרוחנית, והשכול, עם כל הכאב הנורא שבו, אינו מהווה תשובה לשאלות הנוקבות שיש לציבור החרדי על עצם היכולת וההיתר ההלכתי להיכנס למערכת שמטרתה המוצהרת היא חילון וטשטוש זהות.
כשיהודי מתפלל בכל בוקר "שתצילנו היום ובכל יום מאדם רע, מחבר רע ומשכן רע" - המילים הללו אינן מאבדות מתוקפן בבסיס צבאי. המציאות מוכיחה שהסביבה הצבאית היא מנוע אדיר לטשטוש זהות. הניסיון ההיסטורי מלמד שהתפיסה האומרת "חינכת את הילד טוב בבית - הוא יחזיק מעמד בכל מקום" פשוט לא הוכיחה את עצמה בקלחת הצבאית. אנחנו אומרים בכל יום: "אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". ורבי יוחנן בגמרא הזהיר: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". המלחמה החרדית במודרניות ובשילוב הלא-מבוקר היא מלחמה על הנפש, והיא בנפשנו.
המאבק הזה אינו ייחודי לצבא - הוא מלווה את הציבור החרדי בכל מרחב בחיים. ההנהגה הרוחנית והרבנים מנהלים מלחמה עיקשת ויומיומית בפגעי הטכנולוגיה ובסכנות שוק העבודה. גם כשאדם נאלץ לצאת לפרנסתו, הרבנים תמיד יכוונו, יפתחו מסגרות מותאמות ויובילו אותו לעבוד אך ורק במקומות בעלי רמת סיכון רוחני נמוכה ככל הניתן.
אין כאן רוע, התבדלות לשמה או רצון שיהיה רע; יש כאן מערכת שלמה, אחראית ומודעת, שנלחמת לספק לאדם חומות מגן והגנה מפני מודרניות שהוכיחה את עצמה שוב ושוב כמזיקה וכמחריבה מבחינה רוחנית.
יש גם הבדל תהומי בין צבא לשוק התעסוקה שחשוב לחדד: בשוק התעסוקה יש לאדם את האוטונומיה לבחור את סביבתו ולשוב לביתו בסוף היום. בצבא, לעומת זאת, הוא נמסר לחזקתה הטוטאלית של מערכת היררכית שערכיה והווייתה הפוכים לחלוטין לערכיו - שם הוא עשוי להיענש כשלא סר למרות מפקדיו, ואינו יכול פשוט לקום ולעזוב כשזה לא תואם את השקפתו.
וזו אינה תיאוריה או חשש על הנייר; מי שעוקב אחר החדשות שומע על כך שוב ושוב - על חיילים שנדחקים לפינה, נשפטים ונענשים בפועל רק משום שסירבו להתפשר על עקרונותיהם ההלכתיים מול תכתיבי המערכת.
הקווים האדומים והצביעות הפוליטית
ההוכחה הטובה ביותר לצדקת הדרך החרדית מגיעה דווקא מהרגעים שבהם לציונות הדתית נשברים הכלים. כשהשירות הצבאי פוגע בקווים האדומים שלהם - למשל, סביב סוגיית שירות נשים או שילוב מגדרי ביחידות השריון - פתאום נשמעים קולות אחרים. פתאום רבנים בולטים במגזר מורים לתלמידיהם: "אל תתגייסו ליחידות הללו".
ומה יקרה מחר, אם בהוראת בג"ץ כל היחידות בצבא יהפכו למעורבות לחלוטין, ללא שום התחשבות ברגשות דתיים? הרי גם אז הרבנים שלהם יורו לא ללכת. באותו הרגע, הם יהיו בדיוק כמו החרדים. ההבדל היחיד הוא שהיום הם חיים בהכחשה קולקטיבית לגבי הבעיות הרוחניות שכבר קיימות בשטח. הוויכוח האמיתי בינינו אינו על ה"נשיאה בנטל", אלא על השקפה קיומית: איפה עוברים האיסורים בתורה שאתה מוכן לוותר עליהם בשביל ערך השייכות והציניות?
המתח הזה מתורגם בסופו של דבר לשדה הפוליטי. האם נציגי הציונות הדתית דאגו אי פעם באמת לאינטרסים החרדיים? התשובה החד-משמעית היא לא. והאמת היא שזה נורמלי לחלוטין - בדיוק כשם שהנציגים החרדים לא אמורים לספק את האינטרסים האידיאולוגיים של הציונות הדתית.
לכן תמוהה הקבוצה החרדית שבוחרת בהם שוב ושוב. מי שמחליט, מסיבותיו שלו, לתת להם את קולו - יכול לעשות זאת, אך ללא אשליות. צריך לדעת שזו ציונות דתית, אלו ערכיה, וזה הדבר היחיד שהיא תבצר.
הבלבול הפוליטי הזה הוא רק סימפטום לבלבול עמוק ומכאיב בהרבה, המכרסם בשנים האחרונות מבפנים. מדובר באותה קבוצה הולכת וגדלה של חרדים שמסתובבים בתוכנו בתחושת מועקה ואי-נוחות מתמדת. הם חשים מותקפים, כועסים שוב ושוב על ההנהגה החרדית, ומסתובבים בעולם בתחושה מיוסרת ש"בגלל העסקנים, הרבנים והפוליטיקאים שלנו כולם שונאים אותי".
נוצר כאן אבסורד קיומי: הם עצמם הרי לא קמים ומתגייסים, אך הם נושאים על גבם אשמה כבדה וחוסר נעימות מעצמם. המועקה הזו נולדה רק משום שהם לא מכירים את ההיסטוריה, לא מבינים את עומק השורשים של הוויכוח ההשקפתי, ושכחו את ה"למה" המהותי שמחזיק את הדרך שלנו כבר דורות. (גם ברוסיה כעסו עלינו שלא התגייסנו), כשלא מבינים את עומק הפער, קל ליפול למלכודת האשמה והנחיתות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בתוך רעשי הרקע, הנדסת התודעה והבלגן של מערכת הבחירות והמלחמה, הטור הזה לא בא להטיף או לפתור בעיות פוליטיות קטנות. הוא בא לעשות סדר בנפש. הוא פונה אליכם כדי לומר: תפסיקו להתבלבל. הגיעה השעה להסיר את הערפל, להכיר בערך של עצמנו, ולדעת בבהירות מוחלטת מי אנחנו ומי הם.
0 תגובות