מי שחושב שבני ברק תמיד הייתה מה שהיא היום - טועה. זו אחת המסקנות המפתיעות שעולות מספרו החדש של ד"ר מנחם קרן-קַרץ, "בני ברק: ממושבה דתית לבירת החברה החרדית הישראלית".
ב'כיכר השבת' אנחנו מכירים את קרן-קַרץ היטב - ארחנו אותו בפאנלים וציטטנו את ספריו הרבים. הוא כתב את הביוגרפיה האקדמאית על הרבי מסאטמר, ספר על תולדות האורתודוקסיה ההונגרית, ועשרות מאמרים מחקריים. במקביל הוא מפיק פודקאסטים על החברה החרדית ומראיין בהם אורחים מתחומים שונים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הממצא שמפתיע את קרן-קַרץ עצמו יותר מכל הוא עד כמה התפיסות שלנו היום משפיעות על הדרך שבה אנחנו מדמיינים את העבר. "כל אדם שאני מספר לו שבני ברק הפכה לעיר חרדית רק לפני כמה עשורים מנסה מיד להסביר לי איפה טעיתי ולהוכיח לי שבני ברק הייתה מאז ומעולם חרדית", הוא אומר. אבל העובדות מדברות בעד עצמן.
מייסד העיר, יצחק גרשטנקורן, היה בעל חזות חרדית ותלמיד חכם בפני עצמו - אבל הוא היה איש המזרחי. ולא רק זה: דברים שקרן-קַרץ חשב שהם ייחודיים לזיכרונות הפרטיים שלו מבני ברק, כמו שירות חרדים בצה"ל, ריבוי חרדים עובדים, והיחס החיובי למדינה ולצה"ל, התבררו בדיעבד כתופעות היסטוריות נפוצות וכלליות. וממצא אחד שהפתיע אותו במיוחד: בבני ברק פעלו שתי קבוצות כדורגל. כן, כדורגל! אחת דתית 'אליצור בני ברק', ואחת חילונית 'הפועל בני ברק'.
פשקווילים על אזכרה לז'בוטינסקי
בעמוד 83 בספר מתואר אירוע שהיה מאד יוצא דופן לאותם ימים: בשנת ת"ש (1940) נערכה בבני ברק אזכרה לזכר זאב ז'בוטינסקי, ומיד הופצו בעיר פשקווילים חריפים בנוסח "נבלה נעשתה בישראל".
קרן-קַרץ, שמכיר היטב גם את ההיסטוריה של ירושלים החרדית ואת פעילות נטורי קרתא שם, מדגיש: האירוע בבני ברק היה יוצא דופן לחלוטין. זו לא הייתה הנורמה. ולראיה, ראשי בני ברק החליפו את שמה של הדרך העיקרית שהובילה מתל אביב אליה שנקראה בתחילה על שמו של חיים ויצמן, לדרך ז'בוטינסקי, וכך הוא נקרא עד היום.
לאורך הספר הוא מציין עוד דוגמאות של מחאות נוספות שהן בגדר היוצא מן הכלל המעיד על הכלל - לא על הכלל עצמו.
קרן-קַרץ לא הסתפק בארכיונים. במקביל לאיסוף החומרים הכתובים ניהל שיחות עם עשרות חרדים - רובם מנהיגי ציבור, פוליטיקאים ורבנים, ומיעוטם אנשים מן השורה, לרבות כמה נשים, מכל הספקטרום הדתי והחרדי. אותן שיחות לא רשמיות, שבהן כל אחד דיבר מהרהורי ליבו, שימשו כנקודות אחיזה במציאות ההיסטורית כפי שנתפסה על ידי אנשי המקום. בין המרואיינים נמנה גם כותב שורות אלו, שקרן-קַרץ מודה לו בהקדמת הספר.
המיתוסים שממציאים היסטוריה
אחת הבעיות המרכזיות בתפיסת ההיסטוריה החרדית, אומר קרן-קַרץ, היא אימוץ מיתוסים והחשבתם כאמת היסטורית. בספרות המחקר קוראים לזה "מסורות מומצאות". הדוגמה הבולטת ביותר: תמונות נשים בעיתונות החרדית. פעם זה היה מקובל לחלוטין בכל הזרמים ובכל המדינות. היום זה נחשב אצל רבים כאיסור מאז מתן תורה בהר סיני.
ויש עוד מיתוסים שקרן-קַרץ מונה: "הסבא של כל החילונים היה שומר מצוות", "החרדים תמיד סירבו ללמוד לימודי ליבה", "כל הבנים למדו בישיבות". כל טענה שמערערת על מסורות כאלו, הוא אומר, נדחית מיד בק"ן טעמים ולעיתים הטוען עצמו מוצג כאויב החרדים. זו בדיוק הסיבה שעבודתו של ההיסטוריון קשה כל כך: לא רק לגלות עובדות, אלא להתמודד עם ההתנגדות שמגיעה בעקבותיהן.
למרות זאת הוא מציין כי מאות חרדים עוקבים אחר העמוד האישי שלו שבו הוא מפרסם את מאמריו, וכי ספרו 'הקנאי' על הרבי מסאטמר שראה אור לפני כמה שנים עדיין נמצא על מדפיה של רשת ספרים חרדים ידועה.
גם ההיסטוריון עצמו לא חסין מביקורת
כשהועלתי בפניו הטענה שהוא קושר בקשר סיבתי בין התחזקות ישיבת מיר לבין המחלוקת בפוניבז' בשנים האחרונות וששתי הישיבות בכלל פונות לקהלים שונים ואינן מתחרות זו בזו, השיב קרן-קַרץ בכנות: "אני מקבל את הביקורת. יכול להיות שהתחזקות מיר וחברון אינה קשורה למחלוקת בפוניבז' אלא נובעת מסיבות אחרות. קשה לשפוט את סולם היוקרה של מוסדות ותיקים ומכובדים, בפרט כשהם משרתים ציבורים שונים".
להגנתו הוסיף שמדובר בפרקי הסיכום של הספר, שם ניסה להצביע על מגמות כלליות שעדיין אין מספיק פרספקטיבה היסטורית להעריך אותן. גם זה, אגב, חלק ממה שמייחד את הספר הזה: קרן-קַרץ לא מתיימר לדעת הכל.
יחס החרדים מדינה
אחד הדברים שקשה לקורא החרדי של היום לעכל הוא התמונה שמצייר קרן-קַרץ בספרו על יחסם של החרדים למדינה בשנותיה הראשונות. בעמוד 215 הוא מביא קטע מעיתון 'המודיע' משנת תשי"א (1951) שבו יום העצמאות מתואר כיום שגם הציבור החרדי שותף לשמחתו, תוך אזכור המחיר הכבד ששילמו הציבור החרדי במלחמה. לקורא חרדי בן זמננו הדברים נשמעים כמעט בלתי נתפסים. כיצד זה ייתכן?
התשובה של קרן-קַרץ פשוטה: החברה החרדית משתנה. ומשתנה הרבה יותר ממה שהיא מוכנה להודות לעצמה. אין חולק על העובדה שבתקופת קום המדינה השתתפו חרדים רבים בלחימה - הן במחתרות והן בצה"ל. דבר זה לא הפריע להם להפוך אחר כך לבעלי השפעה רבה בציבור החרדי.
כך לגבי הרב יצחק מאיר, שהיה סגן הרב הצבאי הראשי ועמד אחר כך בראש החינוך העצמאי וכיהן כראש עיריית בני ברק, הרב אברהם רביץ שהיה חבר בלח"י ושירת אחר כך בצה"ל ולימים כיהן כחבר הכנסת מטעם דגל התורה (!), ויצחק נחשוני - לימים מחשובי העיתונאים ועורכי העיתונות החרדית.
אחרי קום המדינה, כשהציבור שבו היו אנשים רבים מסוג זה ראו את ההישגים שלה - הקמת הקריות החסידיות, תמיכה במוסדות חינוך חרדיים, קליטת ניצולי שואה, הגדלת מספר לומדי התורה, חש הציבור החרדי שותף לדרך. הוא התגאה באמת ובתמים בהצלחותיה של המדינה היהודית הראשונה. "העובדה שכיום הישגים יוצאי דופן אלו נתפסים כמובנים מאליהם, ואף מעוררים ביקורת - הן בציבור החרדי והן בציבור הכלל-יהודי, היא מצערת מאד", אומר קרן-קַרץ.
מרן הרב כהנמן
אחת הטענות בספר נוגעת ל"רב מפוניבז'", ראש הישיבה הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, מייסדה של ישיבת פוניבז' . קרן-קַרץ סבור שלאחר פטירתו לא זכה הרב כהנמן לכבוד הראוי לו, לא בעיני רוב הציבור החרדי ולא בעיני חוקרי תולדות היהדות החרדית. "הרב כהנמן 'הקריב' את עצמו, כתלמיד חכם, כראש ישיבה, וכמחבר ספרים, לטובת שיקום עולם התורה החרב", הוא כותב. את המשימה הזו אי אפשר היה להגשים בדרכים רוחניות בלבד. היא דרשה פעילות פוליטית, יזמות חברתית וכלכלית - וכל זאת באווירה ציבורית שעל רקע הפגנות נטורי קרתא לא אהדה, בלשון המעטה, את החברה החרדית.
ועם זאת, קרן-קַרץ סבור שהרב כהנמן, כמו רבים מבני דורו, חש הכרת טוב אמיתית למנהיגי המדינה שסייעו להתפתחות החברה החרדית ומוסדות התורה, למרות שהם עצמם לא היו בני תורה. וזו לא הייתה פוליטיקה בלבד. זו הייתה תחושת תודה אמיתית. ולכן, למשל, הישיבה בראשותו אירחה לא אחת משלחות של חיילים וקצינים שבאו לבקר ולהתרשם מן הנעשה בה.
ביקורי הנשיא - סמל או משהו יותר עמוק?
בעמוד 125 מופיע צילום של ראש העיר גרשטנקורן לצד הרב אברהם יצחק הכהן קוק. ובמקביל ידוע שהרב מפוניבז' הזמין את נשיא המדינה יצחק בן-צבי לחנוכת הישיבה. יש היסטוריונים הרואים באירועים כאלה הוכחה לכך שהחרדים של אז היו פתוחים יותר כלפי הממסד הציוני.
אני מציין בפני קרן-קַרץ שגם בדורות האחרונים ראינו ביקורים של הנשיא ריבלין במוסדות חינוך חרדיים, וביקורו של הנשיא הרצוג אצל ראש ישיבת פוניבז' לפני ארבע שנים. אז מה ההבדל? ההבדל לפי קרן קרץ הוא שבתקופה הראשונה אלו לא היו אירועים סמליים בלבד, הם שיקפו סנטימנט פרו-ציוני ברור שניתן לזהותו גם בעיתונות החרדית של אותם ימים. לא כמאורע חריג, אלא כאווירה כללית.
מה כתב החזון איש על הפגנות הקנאים?
בעמוד 161 מביא קרן-קַרץ מכתב חריף בשם החזון איש נגד הפגנות. שאלה טבעית עולה: האם החזון איש התנגד להפגנות באופן עקרוני? קרן-קַרץ מסביר שהפער בין הזרם החרדי המרכזי לבין ציבור הקנאים שהתרכז בירושלים, נגע בדיוק בשאלה הזו: מה תפקידה של החברה החרדית במדינה יהודית חילונית. הקנאים ראו במחאה ערך עליון, מנהיגי הזרם המרכזי חשבו אחרת לגמרי - תפקידו העיקרי של הציבור החרדי הוא לשקם את עולם הישיבות שחרב ולהשקיע את מרצו בלימוד תורה. מחאה, מנקודת ראותם, היא ביטול תורה מובהק.
השימוש במחאה נשמר רק למקרים קיצוניים ביותר, כמו ההפגנה הגדולה שארגן הרב פרוש נגד הבריכה המעורבת בירושלים. התנגדותם של רבני בני ברק, ובראשם החזון איש, הרב כהנמן והרבי מוויז'ניץ, להשתתפות במחאות הייתה משמעותית יותר מזו של ראשי הישיבות בירושלים, שאותגרו בידי הנהגת העדה החרדית שטענו כלפיהם שיחסם להפרות הדת היה פשרני מדי.
כיצד הכל השתנה?
צריך להכיר רקע היסטורי חשוב. לאחר מלחמת העולם הראשונה וראשית תקופת המנדט התרחש דבר בלתי צפוי: למרות שהציבור ההונגרי היה מיעוט קטן בישוב הישן, ולמרות שבמשך עשרות שנים כל מנהיגי הישוב הישן היו רבנים ליטאים - פתאום התייצב רב הונגרי, הרב זוננפלד, בראש המחנה. לא רק זה, הוא הנהיג בישוב הישן כולו את מדיניות ההתבדלות ההונגרית, שהציבה חומה בין יהודים "כשרים" לבין יהודים "רגילים". זו הייתה נורמה שלא הייתה מקובלת כלל במרחב הרוסי-פולני.
כך נוצר פער בין הקו של הרב זוננפלד, שהנהיג את סניף אגו"י בארץ ישראל, לבין הקו של אגו"י העולמי שהיה מתון ופרגמטי יותר. לאחר פטירתו של הרב זוננפלד מינתה אגו"י את הרב דושינסקי שנחשב מתון יותר. ועל רקע האנטישמיות הגוברת באירופה והמתיחות מול הציבור הערבי בעקבות פרעות תרפ"ט והמרד הערבי, חלה התקרבות משמעותית בין ההנהגה החרדית לבין ההנהגה הכלל-יהודית. לא הייתה התקרבות אידאולוגית מוצהרת, אבל "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", והיחס הכולל של החרדים לשכניהם הלא-חרדים השתנה.
ויש עוד נקודה שקרן-קַרץ מדגיש: בתקופה זו רוב הציבור החרדי לא גר בירושלים. הם גרו בערים מעורבות, תל אביב, חיפה ופתח תקווה. הקשר עם יהודים לא-חרדים היה ישיר, יומיומי, ובלתי אמצעי. זה לבדו מסביר הרבה.
הרב שך נגד אגודת ישראל
שאלתי את קרן-קַרץ על סיפור המסופר במשפחת כהן, מחוגו של הגר"ח גריינמן זצ"ל: הגאון רבי יצחק כהן זצ"ל שובץ במקום התשיעי ברשימת אגודת ישראל באחת ממערכות הבחירות הסוערות בבני ברק, בתקופה שבה מרן הרב שך הורה שלא להצביע אגודת ישראל. לפי אותה מסורת משפחתית, הגר"ח גריינמן הורה להצביע לאגודת ישראל ואף העמיד נציג אישי מטעמו. לאחר שאגודת ישראל זכתה בתשעה מנדטים, נדרש רבי יצחק כהן להתפטר מתפקידו מיד לאחר הבחירות בלחץ גורמים בכירים מאגודת ישראל.
תשובתו הייתה מפורטת. הרב שך, הוא מסביר, היה מתנגד חריף של תנועת פא"י. על רקע הקמת הרשימה המשותפת של אגו"י ופא"י לכנסת בשנת 1973 הוא אף פרש ממועצת גדולי התורה. בשנת 1977 הוחלט שהמפלגות ירוצו בנפרד והרב שך חזר למועצה. אבל לקראת הבחירות המוניציפליות בשנת 1978 בבני ברק, בביתו של הרב שך הוחלט להקים רשימה חרדית משותפת שבראשה יעמוד איש פא"י שמואל וינברג. על רקע תמיכתו של הרב גריינמן ברשימה החרדית המאוחדת תקף הרב שך בחריפות הן את הגר"ח גריינמן, והן את נציגו במועצה, הרב יצחק כהן, שלמעשה נבחר מטעם הרשימה הספרדית. את שאלת פרישתו של הרב כהן לאחר בחירתו, קרן-קַרץ לא חקר לעומק.
האם צנזר קרן-קַרץ בספריו על בני ברק וסאטמר?
בספרו הקודם על רבי יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמר זי"ע, קרן-קַרץ החליט שלא לפרסם מידע היסטורי שבעיני הקורא – החרדי במקרים מסוימים והלא-חרדי במקרים אחרים, היה יכול להתפרש כזלזול בזכרו של הרבי הקדוש. האם נקט באותה מדיניות גם כאן בספרו על בני ברק?
כן, אומר קרן-קַרץ. כיוון שהוא רואה בציבור החרדי קהל יעד מרכזי, גם בספר זה התחשב בהבדלים שבין הדרך שבה תופס הקורא החרדי את ההתרחשויות בעולמו לבין הפרשנות שנותן להן הקורא הלא-חרדי ובמיוחד העיתונות הישראלית. הוא נקט בלשון רכה בכל הקשור למחלוקות הקשות בין גדולי ישראל, ובמיוחד אלו שבהן היה מעורב הרב שך. ובד בבד נמנע מביטויים חריפים שבהם משתמש הציבור הישראלי כדי לבקר את התנהלות הציבור החרדי, בנושאים כמו מיעוט לימודי חול לבנים, ההסתמכות על מנגנוני תמיכה ממשלתיים, ניצול הכוח הפוליטי למיצוי הטבות כלכליות ואי הגיוס לצה"ל.
בסופו של דבר, מה המסר שקרן-קַרץ רוצה שהקורא החרדי ייקח מהספר? הוא אומר זאת בפשטות: "החברה שאתה משתייך אליה היא דינמית ומשתנה במהירות ובאופנים משמעותיים יותר מכפי שאתה מדמיין לעצמך". זו לא ביקורת זו עובדה היסטורית. והעובדה הזו לבדה, שדברים שנחשבים כיום לנצחיים ובלתי משתנים, השתנו בדיוק מול עינינו בתוך דור אחד או שניים, היא אולי הדבר החשוב ביותר שהספר הזה מלמד.
ישיבת סלבודקה - פרט שלא ידעתם
פרט מפתיע נוסף עולה מהספר: בשנת תש"ו (1946) הקים רבי אייזיק שר בבני ברק את ישיבת סלבודקה ולא בירושלים רק בגלל החלטה של החזון איש. הוא הכריע שאין להקימה בירושלים. מה עמד מאחורי זה?
סיפר המעשה הוא כזה. לאחר בריחה של ישיבת חברון מעירה בעקבות פרעות תרפ"ט, הציע יצחק גרשטנקורן להעבירה לבני ברק. אולם ראשי הישיבה העדיפו להקימה בירושלים שבה הייתה קהילה חרדית גדולה ומבוססת יותר. חרף הביקורת של קנאי העיר על תלמידיה המשכילים, מגולחי הזקן ועטויי הבלורית, התפתחה הישיבה במהירות ורכשה לה שם. כאשר הגיע הרב אייזיק שר לאחר השואה ורצה לייסד בארץ ישראל את ישיבת סלבודקה, התנגדו ראשי ישיבת חברון בטענה שמקורה של ישיבת חברון עצמה היא בסלבודקה ולכן אין מקום לשתי ישיבות הנוקטות באותה שיטה חינוכית שתתחרינה זו בזו. הצדדים פנו לחזון איש שקיבל את טענת ראשי ישיבת חברון ואסר על ישיבת סלבודקה להתחרות בה.
בעקבות הדחיה, החליט הרב שר להקים את ישיבתו בבני ברק. אז פנו ראשי ישיבת בית יוסף נוברהדוק, ופוניבז' של הרב כהנמן אל החזון איש בטענה דומה ודרשו שלא תוקם ישיבת מוסר נוספת בבני ברק. במקרה זה דחה החזון איש את טענתם, וישיבת סלבודקא הוקמה בבני ברק. החזון איש לא נימק את החלטתו, אבל אפשר לשער שכבר אז הרחיק ראות והבין כי לישיבה זו, שהקמת המבנה המפואר שלה מומנה באמצעות בוגריה בארצות הברית, יש סיכוי רב יותר לשרוד ולהשפיע מאשר לישיבת בית יוסף שאכן נסגרה כמה שנים אחר כך ובמקומה קמה ישיבת בית מתתיהו. וכל השאר היסטוריה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הספר "בני ברק: ממושבה דתית לבירת החברה החרדית הישראלית" של ד"ר מנחם קרן-קַרץ יצא בהוצאת יד בן צבי, תשפ"ו.
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות