פרק א': אם נשאל אדם מצוי, איפה נמצאת אבן השתיה? בין אם יהיה זה מדריך תיירים, היסטוריון, ארכיאולוג, או חוקר תורני, ואפילו תלמיד חכם, התשובה תהיה: 'מתחת לכיפת הסלע'.
זו לא רק תשובה בשיחה, אלא גם מציאות בשטח, רבים עולים להר הבית, בעיקר מהציבור הדת"ל, אולם גם מעטים מהציבור החרדי. על בסיס החישוב של מקום ההיכל, הקובע את אבן השתיה בכיפת הסלע, זה מקום קודש הקודשים, ומכאן קצרה הדרך לדעת היכן חומת העזרה, והיכן מותר לכאורה לעלות אחרי טבילה.
על ההסכמה הרחבה הזו מערער הרב ברק שרגאי בספרו החדש 'נויו של עולם', שיצא בהוצאת צוף, הזכרנו בעבר את טענתו של המחבר בנוגע לפרקי דרבי אליעזר, והיום, בימי האבלות, נגיע לעיקר חידושו המהפכני: כיפת הסלע לא קשורה לאבן השתיה!
האמנם כיפת הסלע?
'כיפת הסלע', זה השם המוכר למבנה הניצב במרכזו של הר הבית, בשם הזה משתמשים כולם, מתחת הכיפה הזו נמצא קצה סלע היסוד של הר הבית, רבים סבורים לפי תומם, כי מובן מאליו שהסלע הזה הוא 'אבן השתיה', ש'ממנו הושתת העולם', וממילא זה הוא מקום קודש הקדשים. האמנם?
עיון במקורות חז"ל והקדמונים, מגלה שהמציאות רחוקה מאד מהקביעה הפשטנית הזו, שהיא נחלתם של רבים.
היכן עמד בית המקדש? התשובה המקובלת בפי רבים, פשוטה מאד: בראש ההר, במקום הכי גבוה בהר.
ובכן, גם זה לא נכון, זה מנוגד למה שכתוב במפורש בדברי חז"ל בכמה וכמה מקומות. בית המקדש לא עמד בראש ההר.
בספרו החדש של הרב ברק שרגאי מתבררת הסוגיה הזו, לראשונה, בצורה ברורה ומאירת עיניים, ראשית כל מבחינה תורנית, בדיוק ובירור דברי חז"ל והראשונים, אך גם מבחינה מחקרית מרתקת. במאמר זה נמצא בעקבות הספר למסע מחכים בעקבות מקומו של בית המקדש ומקומה של אבן השתיה.
בין אבן לסלע
המילה 'סלע', מוזכרת בתורה נביאים וכתובים פעמים רבות מאד, בכל הפעמים, מהראשונה ועד לאחרונה, פירושה הוא 'אבן היסוד של ההר', סלע הוא צוק, בליטה המתנשאת מתוך ההר, כך ב'סלע' שהיכו משה ואהרן (במדבר ב י), כמבואר ברמב"ן ובמפרשים שם.
אבל המילה 'אבן', תמיד פירושה אבן המטלטלת, עשרות פעמים במקרא, אבן היא תמיד דבר המטלטל, אין 'אבן' שפירושה חלק מסלע ההר.
וכך גם בדיוק בלשון המשנה, כך למשל במשנת כלים ו ב: "האבן שהיה שופת עליה ועל התנורף עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופה טמאה, עליה ועל האבן, עליה ועל הסלע, עליה ועל הכותל – טהורה".
הרי המשנה מבדילה כאן בין אבן לסלע, וכפי שביארו המפרשים (רא"ש ורמב"ם), וכתוב בצורה בהירה בפירוש ארטסקול:
"המשנה עוסקת באבן שהונחה בסמוך לתנור וחוברה לקרקע בטיט כדי שהאבן והתנור ישמשו יחד ככירה, לשפות עליהם את הקדירה ולהעלות אש תחתיה. אם נפל שרץ מת לאויר שביניהם, נטמאו האבן והתנור (או הכירה או הכופח) בטומאת אויר. אף על פי שיש כאן חלק אחד שהוא אבן, ולמדנו לעיל (ה, יא) שכירה של אבן אינה מקבלת טומאה, מכל מקום האבן כאן נטמאת, משום שהיא מחוברת לקרקע בטיט".
האבן היא דבר מטלטל המקבל טומאה, והסלע הוא קרקע שאינו מקבל טומאה.
כך גם במשנת פרה, ג ב: "חצרות היו בירושלים בנויות על גבי סלע ותחתיהם חלול", פי' הרע"ב: "״בנויות על גבי הסלע - צור החלמיש שניכר שהיה שם מתחילת ברייתו של עולם".
גם המשנה בשביעית (ג ז) מבדילה בין אבן – שהיא מטלטלת, לסלע – שהוא מחובר: "גרגר של צרורות או גל של אבנים נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ אם יש תחתיהן סלע או קש הרי אלו ינטלו".
כך כשאנחנו עוברים על ששה סדרי משנה, כמו גם בתורה ובנביאים, ישנו הבדל ברור בין 'סלע' לבין 'אבן', סלע הוא ההר עצמו, 'אבן' הוא אבן שנחצבה והיא מטלטלת, ולפעמים היא קבועה בטיט וכדו'.
בין 'סלע' לבין 'אבן' יש נפקא מינות רבות להלכה, כגון לענין קבלת טומאה, זה הוא ההבדל בין מחובר לבין תלוש, או תלוש ולבסוף חיברו, ולכן המשניות תמיד מדקדקות בזה, בדיוק כמו בלשונות המקראות.
אם ניתן היה לבלבל בין המושגים, המשמעות ההלכתית של משניות רבות היתה מטעה, וכך רואים שגם הרמב"ם ורש"י מבדילים תמיד בין סלע לאבן. מחבר הספר בירר את הנושא עם הגאונים הגדולים רבי משה שטרנבוך ורבי אביגדור נבנצאל, ושניהם הסכימו שהחילוק בין סלע לאבן לענייננו הוא ברור.
ומעתה ברור, שפירוש המשנה המפורסמת ביומא: "משניטל הארון, אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים, ושתיה היתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות", הוא 'אבן' – מטלטלת, שנקבעה שם, בימות נביאים הראשונים. ולא סלע האם, ההר עצמו, גוף הר המוריה! כך מורה גם הביטוי 'גבוהה מן הארץ', שפשטותו היא שהאבן היא דבר נפרד מן הארץ.
האבן עדיין קיימת?
ולא זו בלבד, אלא שמתוך דברי המשנה, נראה בעליל כי בחורבן הבית נחרבה גם האבן, שהיתה מטלטלת כאמור: "אבן היתה שם... ושתיה היתה נקראת", נראה כי כיום אין האבן שם.
ואם תימצי לומר, ש'היתה' קאי על 'מימות נביאים הראשונים', הרי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ד א) כותב: "אבן היתה בקודש הקדשים", ומשמיט את 'מימות נביאים הראשונים', ונראה להדיא ש'היתה' שם בלשון עבר. וכמו שכתב על מעלות המנורה: "אבן היתה שם לפני המנורה" (פ"ג הי"א).
וכן כותב במפורש הרד"ק במלכים א ו יט: "שלמה... הניח אבן על פי המקום ההוא, ועל האבן הזו היה הארון מונח". והמבי"ט ב'קרית ספר', מסביר שאבן השתיה היא האבן שיעקב הציב: 'אבן היתה בקה"ק במערבו דכתיב והאבן הזו אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים'.
יתירה מכך, החרבתה של אבן השתיה מוזכרת במפורש בירושלמי, (פסחים ד א): "נשייא דנהיגין דלא למשתייא מן דאב עליל מנהג, שבו פסקה אבן שתיה, מה טעמא 'כי השתות יהרסון'". הרי מזכיר הירושלמי את מנהג הנשים שלא לשתות, משום ש'פסקה אבן שתיה', ומה היתה אותה 'פסיקה'? את זאת נלמד מן הפסוק שצירפו למנהג 'השתות יהרסון', הרי שאבן השתיה נהרסה. וכבפירוש מרן שה"ת הגרח"ק זצוק"ל שם (על פי קרבן העדה): "השתות ייהרסון – אאבן שתיה קאי".
הרי הדברים ברורים באין יכולת לנטות ימין ושמאל.
איך השתרשה טעות כזו? שואל הרב ברק שרגאי, במאמר הבא ננסה להתחקות על יסודותיה.
- ישראל שפירא - היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים 'המקומות הנדירים הקדושים והרטובים', 'עזה מאז ולתמיד', 'המקומות הקדושים בלבנון', ו'סודות המכבים' | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
0 תגובות