כל אסון וכל פטירה ומוות של כל אדם ויצור בטרם עת הוא קורע לב וטרגדי, אבל יש אסונות שמזעזעים בכפליים. הערב (שני) זועקות הכותרות על "אסון בין הזמנים: הבחור מאיר שער ז"ל נהרג בהתהפכות רייזר בשטח פתוח סמוך ליישוב נווה ארז". האסון מזעזע על הפרח הצעיר שנקטף באיבו, אך במקרה הזה האסון והכאב הוא כפול.
רק בשבוע שעבר, ליל ט"ו באב זכה מאיר ז"ל להיכנס בברית האירוסין עם בחירת ליבו. כחתן לחתן (להבדיל בין חיים לחיים) אני מבין את עוצמת ההתרסקות מהאוירה וההתרגשות של האירוסין - אל תהומות הכאב.
כחתן בעצמי, אני מבין את מה שהתנפץ הערב בלבבות רבים. תקופת אירוסין באה לרוב אחרי תקופה מורכבת של שידוכים, הצעות ופגישות - עליות ומורדות. עד שברוך השם ובלב הולם, החתן והכלה החליטו להקים יחד בית נאמן לשכינה. השמחה מרקיעה שחקים.
משפחות החתן והכלה שמחות ומאושרות, אך החתן והכלה בעננים. הטלפונים מתפוצצים מהאיחולים והברכות של החברים והמכרים. כולם רוצים להשתתף בשמחתם, ומיום ליום השמחה גוברת - עד לחתונה בעזרת השם.
למחרת הווארט כבר מתחילים לתכנן תוכניות: מתי האירוסין והחתונה, מחפשים אולמות ותזמורות, פרחים ושמלות, לצד קניות מרובות, מתנות ושבתות. האווירה מחושמלת משמחה - אבל הערב מגיעה ההודעה הדרמטית.
איך, למען השם, קוברים חתן טרי? איך מבשרים לכלה טרייה שחתנה נהרג? איך למעשה קוברים בית חדש שבקושי הוקם, שתיל צעיר שבקושי הצליח לשלוח שורשים? ואיך מנחמים משפחות מכאב שכזה?
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ אִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ וְהוֹשִׁיעֵנוּ
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים
0 תגובות