לפני כמעט מאה שנה, כשלאון טרוצקי בנה את הצבא האדום, הוא עמד בפני דילמה. הצבא הצארי – צבאה של רוסיה הקיסרית שקדמה למהפכה – היה מלא בקצינים מקצועיים: אנשים שהוכשרו באסטרטגיה צבאית, ידעו לפקד על יחידות גדולות, וצברו ניסיון קרבי של ממש. הידע הזה היה הכרחי לבולשביקים, כי בלעדיו לא היה להם סיכוי אמיתי לנצח במלחמת האזרחים שפרצה סביבם.
הבעיה הייתה שאותם קצינים לא היו קומוניסטים. הם שירתו את הצאר במשך שנים, במסגרת המשטר הישן שהמהפכה עצמה קמה כדי להפיל. עכשיו, כשהבולשביקים היו זקוקים בדיוק לאותם אנשים כדי לנהל את המלחמה, לא הייתה שום דרך לדעת בוודאות אם קצין כזה נאמן באמת למהפכה, או שמא ינסה לחבל בה, לערוק לצד השני, או פשוט לא לבצע פקודות כראוי ברגע המכריע.
טרוצקי לא ויתר על המומחיות. הוא המשיך להעסיק את הקצינים, כי בלעדיהם לא היה צבא. אבל כדי לפתור את בעיית הנאמנות, הוא בנה מבנה כפול: לצד כל מפקד צבאי מקצועי ישב "קומיסר פוליטי", בעל דרגה שווה לזו של המפקד, שתפקידו לשמור על המשמעת ועל הקו. בשלבים המוקדמים, שום פקודה לא יכלה לצאת לפועל בלי חתימת המפקד והקומיסר גם יחד. טרוצקי עצמו תיאר את הרעיון במשפט שנחרט בהיסטוריה: "לקחנו מומחה צבאי ושמנו לימינו ולשמאלו קומיסר".
שישים ואחת שנה אחריו, ב-1979, עמד האייתוללה רוחאללה חומייני בפני דילמה דומה במהותה. המהפכה האסלאמית רצתה לשלב שני יסודות: מוסדות רפובליקניים – נשיא נבחר, פרלמנט נבחר – כדי שהמשטר ייראה כמייצג את רצון העם, לצד ודאות שאותם נבחרי ציבור לא יסטו מעיקרון המהפכה שהמדינה כולה נועדה לשרת. חומייני הסביר את ההיגיון בפשטות: מכיוון שהעם בוטח באנשי הדת ורוצה בהנחייתם, ראוי שהסמכות הדתית העליונה תפקח על עבודת הנשיא, כדי לוודא שלא יטעה או יסטה מהדרך.
גפני נפרד מהכנסת, אבל לא מ׳דגל׳: ״אמשיך לכהן כיו״ר התנועה״
הפתרון המוסדי היה רשת של "נציגי המנהיג העליון" – אנשי דת שממונים אישית על ידי המנהיג, ומוצבים כמעט בכל מוסד מדינתי ובכל מחוז. עיתונאים מערביים קראו לזה "קומיסר פוליטי".
בני ברק תשפ"ו
לכאורה ראשי דגל התורה עמדו מול אותה דילמה בדיוק (כמובן, מבלי לערוך חלילה שום השוואה בין האישים שהוזכרו לגדולי ישראל). במאמר המערכת ב'יתד נאמן' נכתב: "זקוקים אנו גם לניסיון המצטבר בידיעת הפרטים הדקים ביותר בסבך הפרלמנטרי" – כלומר, אי אפשר לנהל את המלחמה על חוק הגיוס בלי אנשי מקצוע שיודעים איך עובדת ועדה, איך מנסחים סעיף בחוק, ואיך סוגרים דילים עם מפלגות אחרות.
מצד שני, ישנו חשש וכך התברר שבין אנשי המקצוע האלה יש כאלה שנאמנותם להנהגה הרוחנית איננה מובטחת: "כאשר נודע להם על דבר הבדיקה, פצחו בהסתה תקשורתית ועבודת מטה יח"צ".
הפתרון: "כל אחד משלוחי הציבור של 'דגל התורה' יצטרך לקבל את אישור ועדת הרבנים של התנועה על מינוי כל עוזר ועוזר לגופו". לקחנו מומחה פרלמנטרי, ושמנו לימינו ולשמאלו ועדת רבנים.
אפשר לטעון שאין כאן שום חידוש. הדגל של דגל התורה שנציגיה נאמנים באופן מוחלט לגדולי ישראל. זה נכון, ובדיוק בגלל זה נדגיש שהפיקוח קיים כבר ארבעים שנה ברמת הח"כ. מה שנוסף עכשיו הוא ירידה קומה אחת למטה – אל האיש שמנהל את היומן, מנסח את התגובה ומדבר עם העיתונאים.
ההבדל בין בני ברק לברית המועצות וטהרן
אצל טרוצקי ואצל חומייני, הקומיסר הוצמד לקצין שהחזיק בסמכות והקומיסר דאג שהוא לא יסטה. בדגל התורה הסדר הפוך: המפקדים הוותיקים גפני ומקלב אלה שהעיתון עצמו מעיד עליהם ש"האמון בהם הוא מוחלט ללא סייג", נשלחו הביתה "באצילות הרוח ובציות מוחלט לדעת תורה", והקומיסרים החדשים הוצבו לצד היורשים.
0 תגובות