פעם אחת נסע הבעל שם טוב הקדוש עם תלמידו למקום רחוק ושומם שאין שם מים, ורק במרחק רב מאוד היה אפשר למצוא מים, ולפתע נתקף התלמיד בצימאון עד כדי סכנת נפשות, ואמר התלמיד: "רבי, צמא אני למים", אך הבעל שם טוב לא הגיב לו כלום והמשיך בדרכו.
לאחר זמן כשהתלמיד ראה את צרתו שאם לא ישתה מיד מים הוא בסכנת מוות ממש, אמר שוב לרבו: "רבי צמא אני מאוד למים, ואם לא אשתה עכשיו תצא נשמתי חלילה", הביט בו הבעל שם טוב ואמר: "האם אתה מאמין שברגע שברא הקדוש ברוך הוא את העולם הוא צפה מראש כל מאורע שיתרחש, והוא ראה גם את צימאונך ברגע זה, ובוודאי כבר הכין לך מים לשתות?".
שתק התלמיד עד שהתיישב בדעתו ואמר לבעל שם טוב: "אני מאמין באמונה שלמה שה' צפה מראש בצרתי והכין לי את ישועתי", אמר לו הבעל שם טוב בא נמשיך קצת ללכת, ולפתע ראו איזה איכר שסוחב שני כדי מים גדולים, נתנו לו איזו פרוטה ונתן לו מים לשתות.
אז שאל הבעל שם טוב את האיכר, "מה קרה שאתה סוחב דליי מים כאן במדבר השומם הזה?" סיפר האיכר לבעל שם טוב: "אדוני הפריץ השתגע ושלח אותי להביא מים ממעיין רחוק, ואיני יודע לצורך מה".
אמר הבעל שם טוב לתלמידו "ראה את השגחתו של הבורא יתברך שברא בשבילך פריץ אחד ונתן לו שיגעון בראש כדי שיהיה לך עכשיו מים".
0 תגובות