היה יהודי אחד, שהמקצוע שלו היה… גנב.
אבל היה לו כלל אחד שלא שבר מעולם: מיהודי הוא לא גנב.
למרות מעשיו, הייתה לו אמונה פשוטה בבעל שם טוב הקדוש. בכל פעם שהיה מסתבך והרגיש שעוד רגע יתפסו אותו, היה רץ אל הבעל שם טוב ואומר:
“רבי, כבר ראו אותי… עוד מעט יתפסו אותי… בבקשה תברך אותי שלא אֵעָצֵר.”
הבעל שם טוב היה מברך אותו – ובדרך פלא הוא היה ניצל.
כך קרה פעם אחר פעם.
יום אחד הוא הסתבך במיוחד. הוא הרגיש שהפעם כבר אין דרך מילוט, ועוד רגע הוא נכנס לכלא.
הוא רץ כהרגלו אל הבעל שם טוב, אך כשהגיע אמרו לו:
“הבעל שם טוב כבר נפטר מן העולם.”
היהודי נשבר.
לפתע נזכר: תלמידו הגדול של הבעל שם טוב הוא רבי יעקב יוסף מפולנאה. ודאי הוא ימשיך את דרכו של רבו.
הוא רץ אליו, נכנס בבהלה ואמר:
“רבי! עוד מעט תופסים אותי! בבקשה, תברך אותי!”
שאל אותו רבי יעקב יוסף:
“במה אתה עוסק?”
ענה לו:
“אני… גנב.”
כששמע זאת, גער בו ואמר:
“צא מכאן!”
והוציא אותו מביתו.
היהודי יצא שבור ורצוץ.
לא ידע לאן לפנות.
הלך אל ציונו של הבעל שם טוב הקדוש, נפל על הקבר והחל לבכות:
“רבי! בחייך, כמה פעמים הושעת אותי. עכשיו שכבר הסתלקת מן העולם, כשם שהושעת אותי בחייך – כך תושיע אותי גם עכשיו. אני חייב ישועה!”
כך עמד והתפלל שעות ארוכות, עד שנרדם.
בחלומו נגלה אליו הבעל שם טוב ואמר לו:
“בני, מה רצונך?”
סיפר לו את כל מה שאירע, כיצד רבי יעקב יוסף דחה אותו.
אמר לו הבעל שם טוב:
“אל תדאג. יש לי נכד, בעל ה’דגל מחנה אפרים’. לך אליו, ותאמר לו שאני שלחתי אותך.”
“ואיך יאמין לי?”
אמר לו הבעל שם טוב:
“תמסור לו סימן. תגיד לו שבשבוע שעבר, בפרשת קורח, למדתי עמו עניין מסוים כך וכך.”
התעורר היהודי מן החלום, זכר את כל הפרטים, ומיהר אל בעל ה”דגל מחנה אפרים”.
ביקש לדבר עמו ביחידות, סיפר לו את כל המעשה, ומסר את הסימן.
כשראה בעל ה”דגל מחנה אפרים” שהסימן אמת, הבין שהבעל שם טוב אכן שלח אותו.
אמר בלבו:
“אם סבי הקדוש היה מברך את היהודי הזה שוב ושוב – מי אני שלא אברך אותו?”
בירך אותו בכל לבו שלא ייתפס, ושיצא בשלום.
ואכן, כך היה.
סיים רבי ישראל מוולדניק ואמר:
ראו עד כמה גדולה כוחה של אמונה פשוטה.
אפילו יהודי פשוט, שנמצא במצב הירוד ביותר – אם אמונתו בקדושה הייתה תמימה ושלמה, כוח האמונה הזו פעל עבורו ישועות גדולות.
0 תגובות