הטיפולים הכי מיותרים

הניסוי המזעזע שביצע רופא הלב - חשף אמת מפתיעה

במשך עשרות שנים היו מקובלות פרוצדורות רפואיות שונות - עד שדוקטור אחד גילה את הסיבה ליעילותם • כמה אנשים מתו בגלל הקזת דם ולמה הרופאים חשבו שזה יעיל? • וגם, האפקט שהכשיל את חברות התרופות והטיפולים הכי מיותרים (בריאות)

משה מנס | כיכר השבת |
ניתוח; אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

"המקיז דם מהכתפיים ולא נטל ידיו מפחד שבעה ימים ואינו יודע ממה מפחד", כך אומרת הגמרא במסכת פסחים. יש מקורות רבים בתלמוד על הנושא, ואף על זמנים המסוכנים יותר להקזת דם. ככל שהתעמקתי יותר מצאתי שגם בזמן התנאים הבינו עד כמה זה מסוכן. כך במסכת שבת דף קכ"ט: "חמישה דברים קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן... הקיז דם ועמד".

>> למגזין המלא <<

ההקזה הייתה טיפול רפואי נפוץ מן העת העתיקה ועד למאה ה-19. ההיגיון מאחורי הטיפול היה כי ההקזה תוציא את הדם המזוהם תגרום לגוף לייצר דם חדש. הרופא היווני הפופולרי גלנוס - מי שהיה רופאו האישי של הקיסר דאז - גילה כי העורקים בגוף מלאים בדם ולא באוויר כפי שכולם חשבו. הוא המשיך לחקור ולבדוק והגיע למסקנה כי הדם המלוכלך מצטבר בקצוות הגוף וע"כ יש לנקז אותו. את המציאות שהדם מסתובב במחזוריות במערכת הלב והריאות, הוא לא הכיר.

גלנוס המציא שיטה והנחיות כמה דם יש להקיז ומהיכן ובהתאם לתסמינים שגם "הראו" לו היכן הבעיה. כך למשל לטיפול בבעיות בכבד הוקז דם מהווריד ביד ימין ולבעיות בטחול מהווריד ביד שמאל. ככל שהבעיה הייתה חמורה יותר, הוקז דם רב יותר. חום למשל, דרש הקזה של כמויות דם אדירות. היו משתנים נוספים כמו קיץ או חורף ואם הסימפטומים הראו על בעיה באחת מארבעת הליחות, שאז האמינו שמרכיבות את הגוף. אבל בגדול השתמשו בהקזת דם לכל בעיה קיימת, השאלה רק כמה דם להוציא ומהיכן בגוף.

במשך השנים עלה פקפוק ביעילות הקזת הדם. הרופא פייר לואי שהתחיל לבדוק במחקר כמותי בו לקח כמות גדולה של אנשים, מצא כי הקזה לא יעילה בכלל לטיפול בדלקת ריאות ובמיני קדחת שונים. אך באותה תקופה אנשים זלזלו בתוצאות "המחקר שלו", הוא נתפס נונקונפורמיסט וחריג.

בשנת 1799 נשיא ארצות הברית, ג'ורג' וושינגטון בן השישים ושבע, התעורר עם סימפטומים של הצטננות, הוא לא ממש דאג, אך הזמן עבר, מצבו הדרדר והוא התקשה לנשום. עוזרו האישי אלבין רולינס החליט לעזור לו באמצעות הטיפול המוכר והיעיל, להקיז את דמו. באמצעות אזמל מנתחים יצר חתך קטן בזרועו והוציא כשליש ליטר דם. בבוקר למחרת המצב לא השתפר והגיעו שלושה רופאים בכירים כדי לעזור. בהם דוקטור גימס קרייק שהיה רופאו האישי של הגנרל, הם מרחו על גרונו מקאנתרידס (משחת חיפושיות מיובשות) ולאחר שזה לא הועיל הדוקטור הקיז שוב ליטר וחצי דם. באותו יום אחרי צהריים הוא הוציא עוד חצי ליטר דם. באותו לילה הוא מת. אף אחד לא חשב לקשר בין מותו, לבין העובדה שהוציאו לו כחצי מכמות הדם בגופו - גם אדם בריא יתקשה להתאושש מכזה אובדן דם.

באותה תקופה התנהל משפט בין עיתונאי אנגלי בשם לייאם קוברט לבין דוקטור רש שהיה הרופא הצבאי הראשי ואחד התומכים הגדולים בהקזות דם. העיתונאי שבדק את שיעור התמותה אצל אותו רופא גילה אחוז מוות גבוה וכתב ש"הטיפול אצל הדוקטור הזה מקרב את קץ המטופל". הדוקטור תבע את העיתונאי תביעת דיבה וניצח.

אבל זה לא פלא שהוא ניצח, כעדים במשפט באו כל הרופאים הגדולים של אותה תקופה, הם הגיעו להסביר שההקזה יעילה ומצילה חיים. הם נאמו בפאתוס על כך שברור לכולם שמדובר בטיפול יעיל וחשוב. שהקזה ידועה כיעילה במשך מאות שנים, מאז זמן התלמוד, היוונים והרומאים. מי יביע ספיקות בטיפול כה מוצלח? העיתונאי נאלץ לשלם 5000 דולר פיצוי.

במאמר המוסגר. גם כיום משתמשים בהקזת דם לטיפול בבעיות ספציפיות, למשל פוליציטמיה, מצב בו מספר כדוריות הדם האדומות גבוה מהנורמה. הקזת הדם מסייעת להוציא את עודפי הדם ובכך להוריד את ריכוז כדוריות הדם. אך אז אנחנו מדברים על טיפול לכל בעיה ובהקזה משמעותית של דם.

כאן נשאלת השאלה, איך הרופאים האלו במשך מאות שנים לא העלו על דעתם שמדובר בטיפול מזיק? איך המטופלים שלא ראו שיפור, לא הביעו עמדה (במידה והם נשארו בחיים)? התשובה המרכזית טמונה במילה אחת: פלצבו.

במשך השנים הרופאים והחוקרים הלכו והבינו כיצד הגוף עובד. ידע באנטומיה ופיזיולוגיה יחד עם אבחון וקטלוג מחלות ואפילו יכולות כירורגיות. הבעיה הגדולה הייתה היכולת לטפל במחלות מורכבות כך שהמטפלים נתנו ועשו כל מה שעבד. והקזת הדם באמת עבדה, בשל אפקט הפלצבו.

בוא ניקח את סיפורו של קורנליוס סקיפיו אמיליאנוס שכשקם בבוקר והרגיש כאב ראש עז, הוא לא ידע לתלות את זה בכמויות השיכר ששתה בערב לפני' ומיהר לביתו של דוקטור קלאודיוס סופרנוס והתלונן על הכאב. הדוקטור הביט בו בהתבוננות מעמיקה והחליט על הקזה של ליטר דם מהרגל הימנית.

מיד לאחר שהוציאו את דמו, קורלניוס הרגיש הקלה משמעותית. הסיבה לכך היא שהמוח - שמשדר את הכאב, הרגיש שהוא קיבל טיפול והוריד את הכאב ואף הפריש אנדורפינים משככי כאבים טבעיים.

אבל יש עוד סיבות. גם אם קורניליוס היקר לא היה רץ להקיז את דמו, הכאב ראש היה עובר לבד. כולנו מכירים כאב או מיחוש כזה או אחר שעבר לבד. בנוסף, כקורלניוס חזר הביתה, הוא שתה כמה כוסות מים מה שבאמת עוזר במקרה של התייבשות והנגאובר - מהם הוא באמת סבל.

עכשיו, גם הרופא והמטופל משוכנעים שהקזת הדם היא זו שעזרה, רק שהם שוכחים שיש עוד 1000 אנשים שעברו הקזה וזה לא עזר להם, או שהלכו לבית עולמם - רק שבמקרים ההם, מסקנת הרופאים הייתה שהאשמה היא במצבו החמור של המטופל.

• • •

הנה עוד טיפולים רפואיים (מלבד תרופות האליל ההיסטוריות) שכיום אנו יודעים שההשפעה שלהם היא רק בשל השפעת הפלצבו.

ואם תישארו עד סוף הכתבה, יש גם מקרים בהם הרפואה המודרנית עצרה שיווק של תרופות אמיתיות רק בשל הגילוי שגם תרופת דמה הייתה יעילה באותה המידה.

• במשך שנים רבות היו מטפלים במקרים של תעוקת לב (שמשמעותו כאבים בחזה) ע"י ניתוח בו היו קושרים את עורק החזה הפנימי. ההיגיון היה שהקשירה תעלה את לחץ הדם בעורקים האחרים ותשפר את זרימת הדם ואת אספקת החמצן לשריר הלב. רוב האנשים שעברו את הניתוח הרגישו לאחריו הרבה יותר טוב.

בשנת 1955 קרדיולוג בשם קוב הביע ספיקות ביעילות הטיפול, בפרט שבטווח הארוך אנשים חזרו עם הבעיה וגם מאחר שבנתיחות לאחר המוות לא ראו שום סימן לשיפור בזרימה. קוב ביצע ניסוי מבוקר פלצבו, הוא חילק את האנשים שבאו לניתוח לשניים. בחצי מהם ביצע את הניתוח הרגיל, ובחצי השני ביצע רק חתך בעור בצורה חיצונית, בלי שנגע בעורקים. התוצאות היו מפתיעות, רוב החולים משתי הקבוצות דיווחו על הקלה משמעותית!

• בשנות ה-90 היו נפוצים ניתוחים להוצאת סחוס פרום בברכיים. ספורטאים היו משלמים על ניתוחים כאלה מאות אלפי דולרים. בשלב מסויים, מנתח אורתופדי גדול העלה ספיקות לגבי מנגנון השיפור והוחלט על בדיקה מקיפה כך שלקחו 180 חולים בדלקת מפרקים ניוונית וחילקו אותם לשלוש קבוצות. קבוצה א' קיבלה טיפול מלא - 3 חתכים, הסרת סחוס ושטיפה במי מלח. קבוצה ב' קיבלה טיפול חלקי - 3 חתכים ושטיפה במי מלח וקבוצה ג' קיבלה פלצבו 3 חתכים בלבד, ללא כל פעילות נוספת. באופן מפתיע, השיפור במצבם של כל שלוש הקבוצות היה זהה. כולם אמרו שימליצו לחבריהם על הניתוח המוצלח הזה שעזר להם לחזור ללכת.

• דוקטור הנרי ביצר היה רופא אמריקאי. בזמן מלחמת העולם השנייה, הגיעו אל בתי החולים אלפי חולים מזירות הלחימה השונות. הם היו מטופלים באמצעות משככי כאבים חזקים כגון מורפיום. בשלב מסוים נגמר החומר והחיילים הפצועים זעקו מכאבים. הנרי שהיה מודע להשפעות הפלצבו החליט לבצע ניסוי נועז. הוא הזריק לפצועים תמיסת מי מלח - עירוי פשוט, אך אמר לפצועים כי מדובר במשכך כאבים מסוג חדש וחזק מאוד. להפתעתו הפצועים נרגעו מיד, והכאבים שלהם השתפרו.

הדרך להתמודד עם האפקט היא באמצעות קבוצת ביקורת בה המטופלים מקבלים תרופת דמה שנראית בדיוק כמו התרופה המקורית כאשר גם הרופא וגם המטופל אינם יודעים מה האמיתי ומה הדמה. הכלל אומר שאם לא נמצא יתרון מובהק ומשמעותי לקבוצה הניסוי על פני קבוצת הביקורת הרי שהטיפול מוכרז ככישלון. הנה 2 דוגמאות לתרופות שהליך הניסוי שלהם הופסק בשל הצלחת הפלצבו.

חברה בשם Peptide Therapeutics פיתחה תרופה נגד אלרגיה. אך בשלב הניסוי התברר כי התרופה אינה יותר יעילה מפלצבו. 75% מהאנשים בעלי אלרגיות לאוכל מסוים סיפרו כי בעקבות לקיחת התרופה הם מצליחים לאכול את אותו אוכל אליו היו אלרגיים ללא שהם סובלים מתופעות לוואי. כן, גם מי שקיבל את התרופה האמיתית וגם מי שקיבל את תרופת הדמה.

חברת התרופות מהגדולות בעולם - מארק - הודיעה על הפסקת פיתוח תרופה חדשה נגד דיכאון MK-869 אשר כולם ציפו שתצלח מאוד. הסיבה - בקבוצת הביקורת היו אותה כמות אנשים שדיווחו על ההשפעה המוצלחת של הגלולה… ובמאמר המוסגר, דיכאון הוא אחד הדברים בהם פלצבו יעיל מאוד מאחר וזה יושב על תחום הנפש.

זה כל כך משמעותי עד שבסקירה מעמיקה של חוקרים בשנת 1998 על תחום תרופות נוגדי הדיכאון נמצא כי גם כל התרופות האמיתיות הסיבה המרכזית להצלחתם היא אפקט הפלצבו וגורמים כלליים אחרים ולא לטיפול עצמו, כן שבתחום הזה יש הקפדה על ניסיונות רבים עם משתתפים רבים וקבוצת ביקורת קפדנית.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר