בערב קיץ אחד בספטמבר 1882 עמדו תושבי מנהטן סביב תחנת כוח חדשה וחריגה ברחוב פרל. הבניין לא נראה מרשים במיוחד, אך בתוכו פעלו מכונות ענק רועשות - דינמו חשמליים שתכנן הממציא האמריקאי תומאס אדיסון.
כאשר הופעלה התחנה לראשונה, משהו כמעט בלתי נתפס התרחש: עשרות מנורות להט נדלקו בו זמנית בבתים, במשרדים ובחנויות בסביבה. הרחובות, שהיו רגילים לאור חלש של מנורות גז, התמלאו לפתע באור יציב ובהיר.
אבל לא כולם התלהבו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
חלק מהתושבים הביטו בחשד במערכת החדשה. בעיתונים של התקופה הופיעו אזהרות מפני "כוח בלתי נראה" הזורם בחוטים בתוך הקירות. היו שחששו שמדובר בסכנה שתגרום לשריפות או להתחשמלות. אחרים טענו שהאור החשמלי יפגע בבריאות, יהרוס את שגרת החיים ואף יגרום לאנשים לעבוד כל הלילה.
אפילו המומחים היו סקפטיים. מערכות תאורת הגז שלטו בערים הגדולות, ורבים טענו שאין סיבה להחליף טכנולוגיה מוכרת ובטוחה במשהו חדש ולא מובן.
ובכל זאת, תוך כמה עשורים בלבד, החשמל עבר מסטטוס של ניסוי מסוכן לכאורה - לתשתית בסיסית של העולם המודרני. מה שנראה בתחילה כמו חידוש מסקרן ומאיים, הפך לכוח שבלעדיו איננו יכולים לדמיין את חיינו.
אותו רגע קטן בניו יורק, שבו נדלקו כמה עשרות מנורות להט, סימן למעשה את תחילתה של אחת המהפכות הגדולות בהיסטוריה האנושית.
ואולי הסיפור הזה מזכיר לנו משהו גם על זמננו: כמעט כל טכנולוגיה גדולה מתחילה כך - כניצוץ קטן שמעורר התלהבות לצד פחד. רק לאחר זמן מתברר האם מדובר בגימיק חולף, או בתשתית שתשנה את העולם.
במאמר הקודם, "כוחה של קושייה", ראינו כי גם בעידן הבינה המלאכותית האחריות לחשיבה ולהכרעה נשארת בידי האדם, ותשובות המתקבלות על ידי כלי הבינה המלאכותית אינן אלא כלי עזר, לכל היותר טיוטה מחשבתית. אולם ההתלבטות כיצד להתייחס לטכנולוגיות חדשות אינה ייחודית לזמננו. ההיסטוריה מלמדת כי חידושים רבים הביאו עמם גם מידה של חשדנות. בתחילה הם מעוררים פליאה וחששות, ורק לאחר זמן, בדיקות והתאמות, מתברר ומתבסס מקומם האמיתי בחיינו.
המהפכה שהפכה לשגרה - החשמל מניסוי לתשתית
מה אתם מרגישים בזמן הפסקת חשמל? אתם קמים בבוקר ואין איך להכין קפה במכונה, או מגיע הלילה, והחושך פתאום נעשה מוחלט. ללא חשמל אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך דקות מנוטרלים כמעט לחלוטין, ללא תאורה, ללא גישה לאינטרנט, מים החמים, מעלית, ומכשירי החשמל שסביבנו - כולם מפסיקים לפעול . האם אנחנו בכלל יכולים לדמיין את החיים שלנו ללא תשתית חשמל?
אף שהיום נדמה לנו כי החשמל הוא אחד מיסודות התשתית החשובים ביותר, מבחינה היסטורית, מדובר בתופעה חדשה יחסית, בהתפתחות בת מעט יותר ממאתיים שנה בלבד. ראשיתו במאה ה-18, כאשר מדענים גילו שאפשר לייצר ניצוצות, לאגור מטען ולהעביר זרם. אולם במשך עשרות שנים נותר החשמל תופעה שנבחנה בעיקר במעבדות ולא כלי שימושי בחיי היומיום. במאה ה-19 החלו הפריצות המשמעותיות: פיתוח הסוללה, גילוי הקשר בין חשמל למגנטיות, ובהמשך המצאת הגנרטור, שאפשר לייצר זרם בכמויות גדולות. הרגע שבו עבר החשמל מהמעבדה אל חיי היומיום הגיע כאשר מדענים ומהנדסים, ובהם תומאס אדיסון שהזכרנו קודם, הצליחו לפתח נורת להט מעשית ומערכת שלמה לייצור ולהולכת חשמל.
מרגע זה החל עידן חדש. בהדרגה החלו לקום תחנות כוח ראשונות בערים גדולות, חוטים נמתחו מעל רחובות, ובאירועים חגיגיים הודלקו מערכות תאורה ציבוריות שהדהימו את ההמונים. אנשים השתאו מול אור יציב ובהיר, כזה שלא ריצד ולא העלה עשן. באותם זמנים תיארו את החשמל ככוח כמעט פלאי, בלתי נראה אך עוצמתי, המסוגל להפוך לילה ליום.
כמו בכל שינוי גדול, גם כאן ההתלהבות לוותה בחששות רבים. כאמור, החששות לא היו רק ברמה הטכנית, אלא גם ברמה החברתית והפסיכולוגית. אנשים פחדו מהרעיון ש"כוח בלתי נראה" זורם בתוך חוטים החבויים בקירות הבית, בניגוד לאש או לנפט שאפשר היה לראות ולהבין. נוסף על כך היו חששות, ובצדק, מהתחשמלות ומשריפות, שכן באותן שנים המערכות ודאי לא היו יציבות או בטוחות כפי שהן כיום (וגם היום אנו נוקטים בזהירות יתר והמכשירים השונים חייבים להיות בעלי תו תקן, מאותו החשש).
אך הפחדים לא הסתכמו בסכנות פיזיות, אלא גם בחשש מהיעלמותם של מקצועות שלמים, מקצועות כגון עובדי תאורת גז, מפעילי מנועי קיטור ובעלי מלאכה הקשורים לתעשייה בימים שקדמו לעידן החשמל. לצד חששות אלה, עלו גם טענות בדבר פגיעה אפשרית בבריאות, ערעור חיי המשפחה והחשש שהחברה תידרש לעבוד ללא הפסקה, שכן תאורה חשמלית מאפשרת פעילות בכל שעה.
עם זאת, חרף הפחדים והחששות, החשמל התפשט בהדרגה וחולל מהפכה בתחומים רבים. תחילה החליף החשמל את תאורת הגז ואת מנועי הקיטור, ובהמשך שינה מן היסוד את מבנה המפעלים, את קצב החיים העירוני וכמובן את חיי הבית. מה שהחל כניצוץ במעבדה וכהד ציבורי סוער, הפך בתוך כמה עשורים לתשתית שקטה ובלתי נראית, לבסיס שעליו נשען העולם המודרני.
גם תשתיות טכנולוגיות אחרות עברו תהליך דומה. כך למשל האינטרנט, שהחל כרשת תקשורת צבאית ששירתה את צבא ארצות הברית, הפך בהמשך לרשת אקדמית ולבסוף לתשתית אזרחית ומסחרית המשמשת מיליארדי בני אדם. למרות הסיכונים והאתגרים שהתגלו, ואף ממשיכים להתגלות, בדרך, מפשיעה מקוונת ועד פגיעה בפרטיות, קשה כיום לדמיין עולם המתנהל בלעדיו. דפוס זה, שבו חידוש מעורר תחילה חשדנות ורק לאחר מכן הופך לתשתית בסיסית, יכול לעזור לנו להבין גם את המהפכה הטכנולוגית הגדולה של ימינו עם כניסתה של הבינה המלאכותית לחיינו.
לחיות ברגע היסטורי - עידן הבינה המלאכותית
גם סיפורה של הבינה המלאכותית לא התחיל בצ'אטים חכמים או בתמונות שנוצרות בלחיצת כפתור, הוא התחיל הרבה קודם, בתקופה שבה המחשב תפס חדר שלם, והרעיון שמכונה "תחשוב" נשמע כמו מדע בדיוני ו-computers היו האנשים (לרוב נשים) שביצעו חישובים מורכבים.
בשנות ה-40 של המאה הקודמת החלו מדענים לשאול שאלה כמעט בלתי נתפסת: האם ייתכן שמכונה תוכל לחקות את החשיבה האנושית? אחד הראשונים שנגעו בלב השאלה היה אלן טיורינג, מתמטיקאי מבריק, שהצוות בראשותו, פיצח את קוד האניגמה במלחמת העולם השנייה, מהלך שתרם לסיום מוקדם יותר של המלחמה ובכך גם תרם להצלת יהודים רבים ממחנות ההשמדה. טיורינג העז להציע מבחן פשוט אך מהפכני שבו אם אדם משוחח עם מכונה ואינו מצליח להבחין שמדובר במכונה, אולי ניתן לומר שהיא מפגינה אינטליגנציה.
כבר בשנת 1956, בכנס קטן באוניברסיטת דרטמות', נטבע לראשונה המונח "Artificial Intelligence", או בקיצור AI, מתוך אמונה שניתן לבנות מוח מלאכותי, מכונה שתבין, תדבר ותפתור בעיות כמו בן אנוש.
אלא שבאותם ימים עדיין לא היו הכלים הטכנולוגיים הנדרשים ליישום החזון. תקופות של קיצוץ תקציבים וירידה באמון הציבורי זכו לכינוי “חורפי ה־AI”, כאילו התחום כולו נכנס לתרדמת ממושכת. ובכל זאת, מתחת לפני השטח, העבודה לא נעצרה. בשנות ה-80 וה-90 פותחו מערכות מבוססות חוקים ולמידת מכונה, אך הן נותרו מוגבלות, צרות ובלתי גמישות.
פריצה משמעותית החלה בעשור השני של המאה ה־21, כאשר שלושה גורמים נפגשו יחד: כוח מחשוב אדיר, מאגרי מידע עצומים, ופיתוח שיטות של רשתות נוירונים עמוקות (Deep Learning). לפתע, מערכות הצליחו לזהות פנים, להבין דיבור, לתרגם שפות ולחזות התנהגות אנושית. ואז, לפני שנים בודדות, הגענו לשיא טכנולוגי נוסף שבו מודלים גנרטיביים גדולים החלו לכתוב, ליצור, להסביר ולנתח שפה טבעית. הבינה המלאכותית יצאה מהמעבדה אל הרחוב, ומהרעיון התאורטי של "מכונה חושבת", היא הפכה לחלק יומיומי מהעבודה, מהיצירה ומהחיים עצמם.
אך גם כאן, כמו בכל שינוי, רעיון או טכנולוגיה חדשה, הכניסה של הבינה המלאכותית לחיינו מעוררת בו זמנית התלהבות גדולה לצד חששות עמוקים, וכנראה גם מוצדקים. מצד אחד, רבים רואים ב-AI כלי מהפכני שמייעל תהליכים, חוסך זמן, מנגיש ידע וכלים מתקדמים לכל אדם באשר הוא, ומאפשר פריצות דרך בתחומים שלרבים היה קשה להיחשף אליהם כמו רפואה, מדע, חינוך ויצירה. כלי AI מסוגלים לסייע בכתיבה, לתרגם, לנתח נתונים, לסייע בקבלת החלטות וליצור תוכן חדש במהירות שלא הייתה אפשרית בעבר - וזו רק ההתחלה.
מצד שני, יש גם פחדים וחששות, חלקם מוצדקים ולחלקם אנו עדים כבר היום: חשש מאובדן מקומות עבודה והחלפת מקצועות שלמים, פחד מתלות הולכת וגוברת במערכות חכמות, דאגה מפגיעה בפרטיות ומניצול מידע אישי, וכן חשש מטעויות, הטיות והפצת מידע שקרי באמצעות טקסטים, תמונות וסרטונים מזויפים. בנוסף לכל אלה, יש חשש גם משאלות עמוקות יותר הנוגעות לאחריות, למוסר ולעתיד מקומו של האדם, בעולם שבו מכונות מסוגלות לבצע משימות, לעיתים אף בצורה טובה יותר, שבעבר נחשבו אנושיות בלבד.
העתיד שכבר התחיל - גם התשתית החדשה תתבסס על היסודות היהודים
השימוש בכלי בינה מלאכותית, עד כמה שהוא נפוץ כבר כיום, צפוי רק להתרחב ולהעמיק, עד שכלי AI יהפכו לתשתית שקופה שבה כולנו משתמשים מבלי להקדיש לכך מחשבה מיוחדת. בדיוק כפי שהחשמל עבר ממדע ניסויי ומהד ציבורי סוער לתשתית בסיסית שעליה נשען העולם המודרני, וכפי שהאינטרנט עבר מרשת צבאית פנימית לתשתית שעליה מתנהלים חיינו הדיגיטליים, כך גם הבינה המלאכותית עשויה להפוך בתוך זמן קצר יחסית ליכולת מובנית כמעט בכל תחום. בעזרת כלים אלה, משימות שבעבר דרשו צוות שלם של אנשים או שעות רבות של עבודה עשויות להתבצע בעתיד על ידי אדם אחד בזמן קצר ולעיתים אף על ידי מכונה.
החששות מאובדן מקומות עבודה מובנים, אך ההיסטוריה מלמדת שמהפכות טכנולוגיות אינן רק מוחקות מקצועות, הן גם יוצרות מקצועות חדשים. עולם העבודה משתנה, אך הוא גם מתחדש. קרוב לוודאי שתלמידי בתי הספר של היום יעבדו בעוד עשור או שניים במקצועות שעדיין אינם קיימים. וכשזה יקרה, ייתכן שנביט אחורה על התקופה הנוכחית ונבין שלא היינו עדים רק להופעתו של עוד כלי טכנולוגי חדש, אלא ללידתה של תשתית שתשנה את העולם, בדיוק כפי שעשו החשמל והאינטרנט בעבר.
ייתכן שההכנה הטובה ביותר לעולם כזה תישען דווקא על שילוב בין ידע מדעי-טכנולוגי רחב לבין עולם הערכים והמוסר. שילוב המתבטא בכך שלצד לימוד מקצועות כמו מתמטיקה, פיזיקה ומדעי המחשב יהיה גם כן לימוד גמרא והגות יהודית.
ואולי כאן גם חוזר המסר מן המאמר הקודם. בעידן שבו תשובות זמינות בלחיצת כפתור, האתגר הגדול של האדם איננו רק למצוא תשובות, אלא להמשיך לשאול שאלות. בבית המדרש לימדו אותנו כבר לפני דורות רבים כי ההבנה האמיתית איננה נוצרת מן ההסכמה הנוחה, אלא מן הקושייה שמערערת ומחדדת את המחשבה. רבי יוחנן לא חיפש תלמיד שיאשר את דבריו, אלא חברותא כמו ריש לקיש שתקשה עליו שוב ושוב ותכריח אותו לדייק את מחשבתו.
ייתכן שגם בעידן הבינה המלאכותית זהו הלקח החשוב ביותר: המכונות אולי ילמדו לתת תשובות טובות ומהירות יותר ויותר, אך האחריות לשאול את השאלות הנכונות תישאר ביד האדם. ואם נשכיל לשלב בין כוחו של הידע החדש לבין עומק החשיבה של מסורת בית המדרש, ייתכן שנוכל להשתמש בטכנולוגיה החדשה לא רק כדי לעבוד מהר ויעיל יותר, אלא גם כדי לחשוב עמוק יותר. וכפי הטיב להגדיר זאת סטיב ג'ובס: "חדשנות היא היכולת לראות בשינוי הזדמנות ולא איום".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ד"ר דורון זהר-זיקרי, איתו כתבתי את המאמר, הוא מורה ואיש חינוך בתיכונים ובאקדמיה ומי שמוביל שותפויות בחינוך במחלקת התכנון שבאגף המודיעין. תודתי נתונה לו.
0 תגובות