מאז שהאדם הצליח לרתום את כוח הבעירה הפנימית ולנוע מהר יותר מדהירתו של סוס, התנהל מאבק מתמיד בין התשוקה האנושית לחירות ומהירות לבין הצורך הציבורי בסדר ובטיחות. הכביש הוא הזירה שבה נפגשים האגו האישי, היכולת הטכנולוגית והכוח הריבוני של המדינה. בנקודת המפגש הזו, כאשר הנהג חוצה את הקו הבלתי נראה של החוק, נכנסת לפעולה מערכת הענישה. אולם, אין דין נהג בהלסינקי בירת פינלנד כדין נהג בסידני שבאוסטרליה, ואין דומה עבירת מהירות באנגליה הוויקטוריאנית לדהירה בפרארי בכפר שווייצרי פסטורלי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ההיסטוריה של קנסות התעבורה אינה מסתכמת ברשימה יבשה של תקנות ותעריפים. זהו סיפור על פילוסופיות מתנגשות של צדק: האם ענישה צריכה להיות שווה, כך שכל אזרח ישלם סכום זהה על אותה עבירה? או שמא הצדק האמיתי דורש שהענישה תכאב לכולם באותה מידה, מה שמוביל לקנסות של מיליוני דולרים עבור העשירים ביותר? ומעבר לכסף, מתי מחליטה החברה שהקנס אינו מספיק, ועוברת לאלימות ממוסדת כנגד הרכוש עצמו - השמדה פיזית של המכונית לעיני בעליה? הבא ונצלול אל הרגעים המכוננים של האכיפה בכבישים ונבחן את המקרים המוזרים והחריגים ביותר שעיצבו את הדרך שבה אנו נוהגים - ונענשים - עד היום.
חלק ראשון: העידן הוויקטוריאני ולידתה של עבירת התנועה
כדי להבין את המערכות המתוחכמות של ימינו, עלינו לחזור לשורשים, אל התקופה שבה המכונית הייתה פולש זר ומפחיד בעולם של סוסים וכרכרות. בריטניה הגדולה של המאה ה-19, מעצמה תעשייתית ושמרנית כאחד, התייחסה בחשדנות רבה להמצאה החדשה שהגיעה מהיבשת. החשש לא היה רק בטיחותי אלא גם כלכלי וחברתי - המכונית איימה על הסדר הקיים, על תעשיית הרכבות ועל אורח החיים הכפרי השליו.
שלטון הפחד: חוק הדגל האדום
התשתית החוקית שאליה נולדה המכונית בבריטניה הייתה עוינת במפגיע. בשנת 1865 נחקק "חוק הקטרים בדרכים" (Locomotives Act), שזכה לכינוי הידוע לשמצה "חוק הדגל האדום" (Red Flag Act). חוק זה, שנועד במקור להסדיר את תנועתם של קטרי קיטור כבדים ומסורבלים שעברו מהפסים לכביש, הוחל באופן גורף גם על המכוניות הקלות הראשונות.
החוק קבע הגבלות שנראות כיום דמיוניות: מהירות הנסיעה המרבית הוגבלה ל-4 מייל לשעה (כ-6.4 קמ"ש) באזורים כפריים, ול-2 מייל לשעה (כ-3.2 קמ"ש) בלבד באזורים עירוניים - מהירות של הליכה איטית. אך הסעיף המשפיל ביותר עבור הנהגים החלוצים היה הדרישה לצוות. החוק חייב כי כל כלי רכב ממונע יופעל על ידי צוות של שלושה אנשים לפחות: נהג, מסיק (במקרה של מנוע קיטור), ואדם שלישי שתפקידו היה לצעוד ברגל במרחק של לפחות 60 יארד (כ-55 מטרים) לפני הרכב.
אותו הולך רגל נדרש לשאת דגל אדום ביום, או עששית אדומה בלילה, ולהזהיר את עוברי האורח, הרוכבים והסוסים מפני "המפלצת" המתקרבת. תפקידו היה גם לסייע לנהגי כרכרות שסוסיהם נבהלו מהרעש. המשמעות המעשית הייתה שהמכונית, המצאה שנועדה לקצר מרחקים ולחסוך זמן, נאלצה לנוע בקצב של הולך רגל, כבולה לרגולציה שנועדה לבלום אותה.
המרדף בפאדוק ווד: וולטר ארנולד עושה היסטוריה
על רקע מציאות חוקית זו, התרחש האירוע המכונן של האכיפה התעבורתית. גיבור הסיפור הוא וולטר ארנולד (Walter Arnold), יזם נמרץ מאיסט פקהאם (East Peckham) במחוז קנט. ארנולד לא היה סתם חובב רכב, הוא היה בעל חזון שראה את הפוטנציאל העצום של התחבורה האישית. הוא ייבא מכוניות 'בנץ' מגרמניה ואף החל לפתח גרסה מקומית משלו, ה-"Arnold Motor Carriage".
ב-28 בינואר 1896, החליט ארנולד כי נמאס לו מהצביעות של חוק הדגל האדום. הוא יצא לנסיעה ברחובות העיירה פאדוק ווד (Paddock Wood) במכונית הבנץ שלו. הוא ויתר על שירותיו של נושא הדגל האדום, ולא זו בלבד - הוא לחץ על הדוושה (או המנוף, בהתאם לדגם המכונית) והגיע למהירות 'מסחררת' של 8 מייל לשעה (כ-13 קמ"ש). במונחים של אותה תקופה, זו הייתה נהיגה פרועה וחסרת רסן, פי ארבעה מהמהירות המותרת בחוק.
שוטר מקומי, שהיה עד למחזה של המכונית הדוהרת ללא אזהרה מוקדמת, לא נשאר אדיש. בהיעדר ניידת משטרה או אופנוע, השוטר עלה על אופניו ופתח במרדף. הסצנה, שנשמעת היום כלקוחה מסרט קומדיה, הייתה דרמטית באותם ימים: שוטר מדווש בכל כוחו במשך כחמישה מיילים (8 קילומטרים) אחרי מכונית מטרטרת המעלה עשן, עד שהצליח להדביק את ארנולד ולעצור אותו.
המשפט של ארנולד והשלכותיו
וולטר ארנולד הובא בפני שופט שלום (Magistrate) ב-30 בינואר 1896. כתב האישום נגדו היה חמור ומפורט, וכלל ארבעה סעיפים:
- שימוש ב"קטר" ללא סוס.
- הפעלת הרכב על ידי פחות משלושה אנשים.
- אי-הצגת שמו וכתובתו על גבי הרכב.
- נהיגה במהירות מופרזת.
ארנולד נמצא אשם בכל הסעיפים. הקנס שהוטל עליו בגין עבירת המהירות עמד על שילינג אחד פלוס הוצאות משפט. הסכום הכולל של הקנסות בגין כל העבירות הגיע ל-4 ליש"ט ו-7 שילינג (סכום השווה ערך לכ-260 ליש"ט במונחים מודרניים, או כ-330 דולר). אף על פי שהסכום נראה פעוט כיום, המשמעות הסימבולית הייתה אדירה: המדינה הכריזה מלחמה על המהירות.
אנקדוטה מעניינת מאותה תקופה, המיוחסת לעתים למשפטים דומים, מספרת על הניסיון של עורכי דין לטעון כי אם החוק מתייחס לרכב כאל "קטר", הרי שיש להחיל עליו את התקנות של רכבות, שהיו לעתים מתירניות יותר בהיבטים מסוימים של תנועה, אך השופטים לרוב דחו התחכמויות אלו וראו במכוניות מפגע ציבורי שיש לרסן.
אולם, ההרשעה של ארנולד השיגה דווקא את המטרה ההפוכה. היא הפכה למקרה דגל ששימש את הלובי של חובבי הרכב והתעשיינים ללחוץ על הפרלמנט לשינוי החקיקה הארכאית. הלחץ עבד. מאוחר יותר באותה שנה נחקק "חוק הקטרים בדרכים מהירות 1896" (Locomotives on Highways Act 1896). החוק החדש העלה את המהירות המותרת ל-14 מייל לשעה (כ-22 קמ"ש) וביטל את חובת הדגלן.
כדי לחגוג את החירות החדשה, ארגן הארי לוסון (Harry Lawson), מייסד מועדון המכוניות הבריטי, את "מירוץ האמנציפציה" (Emancipation Run) מלונדון לברייטון ב-14 בנובמבר 1896. האירוע החל בטקס סמלי שבו הלורד וינצ'ילסי קרע לגזרים דגל אדום, אקט שסימל את שחרור הנהג הבריטי מכבלי העבר. מסורת זו נמשכת עד היום ב"מירוץ המכוניות העתיקות לונדון-ברייטון", האירוע המוטורי הוותיק בעולם, המנציח את הניצחון על הרגולציה המגבילה.
חלק שני: המודל הסוציאליסטי - כשעונש הופך למס פרוגרסיבי
ככל שהמכוניות הפכו מהירות יותר ונפוצות יותר במהלך המאה ה-20, כך התפתחו גישות שונות לענישה. ברוב העולם המערבי, ובראשו ארצות הברית, התבססה גישת "התעריף הקבוע": עבירה X שווה קנס Y. גישה זו, הנראית שוויונית על פניה, טומנת בחובה אי-שוויון עמוק. עבור אדם המשתכר שכר מינימום, קנס של 200 דולר הוא מכה כלכלית קשה שעלולה לפגוע ביכולתו לרכוש מזון. לעומת זאת, עבור מולטי-מיליונר, אותו סכום הוא חסר משמעות לחלוטין, שווה ערך למחיר של ארוחת צהריים עסקית, ולמעשה הופך את הקנס ל"דמי שימוש" המאפשרים לו לעבור על החוק ללא הרתעה אמיתית. ואכן, במקומות שונים בעולם, ואף בישראל, ניתן לראות בעלי רכבים יוקרתיים חונים במקומות אסורים כשהשיקול שלהם הוא שהנוחות במיקומה של החנייה שווה להם את הקנס ה'עלוב' עבורם בשווי כמה מאות שקלים.
בכדי להתמודד עם מצב לא הוגן זה, מדינות סקנדינביה, ובראשן פינלנד, פיתחו מודל אלטרנטיבי הנובע מתפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית עמוקה: ענישה חייבת להיות שוויונית במידת הכאב שהיא גורמת, ולא בערכה הנומינלי. כך נולדה שיטת ה"קנס-יום" (Day-Fine).
המתמטיקה של הצדק הפיני
פינלנד הציגה את שיטת הקנס-יום כבר בשנת 1921, מתוך רצון להבטיח שהחוק יורגש באופן שווה על ידי כל שכבות האוכלוסייה. השיטה פועלת על פי אלגוריתם פשוט אך חסר רחמים:
כאשר נהג נתפס בביצוע עבירת תנועה חמורה (בדרך כלל חריגה של יותר מ-20 קמ"ש מהמותר), הקנס אינו נקבע לפי טבלה קבועה, אלא מחושב בזמן אמת.
השלב הראשון הוא קביעת "ההכנסה היומית הפנויה" של העבריין. המשטרה הפינית מצוידת בגישה מיידית למאגרי המידע של רשות המסים דרך מסופונים ניידים. הם בודקים את ההכנסה החודשית נטו של הנהג, מפחיתים סכום קבוע למחיה בסיסית וסכום נוסף עבור כל ילד התלוי בנהג, ואת היתרה מחלקים ב-60. התוצאה היא ערכו של "יום קנס" אחד.
השלב השני הוא קביעת מספר ימי הקנס בהתאם לחומרת העבירה. למשל, חריגה של 25 קמ"ש עשויה לגרור 12 ימי קנס, בעוד שחריגה של 40 קמ"ש תגרור 22 ימי קנס. הכפלת ערך יום הקנס במספר הימים נותנת את הסכום הסופי לתשלום. התוצאה היא שמנכ"ל בכיר ופועל בניין שביצעו את אותה עבירה בדיוק, יקבלו שניהם עונש של "12 ימי הכנסה", אך עבור המנכ"ל הצ'ק שיצטרך לרשום יהיה גדול פי מאה או אלף.
אנסה וניוקי: שיחת ההשכמה של נוקיה
אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר ליישום השיטה התרחשה בשנת 2002, בשיא בועת ההייטק, כאשר חברת נוקיה הפינית הייתה מלכת הסלולר הבלתי מעורערת של העולם. אנסה וניוקי (Anssi Vanjoki), סגן נשיא בכיר בחברה, נתפס כשהוא רוכב על אופנוע הארלי-דייווידסון שלו ברחובות הלסינקי. המהירות שנמדדה הייתה 75 קמ"ש באזור שבו המהירות המותרת היא 50 קמ"ש. חריגה של 25 קמ"ש, עבירה בינונית לכל הדעות.
השוטר, כנדרש, בדק את הכנסותיו של וניוקי משנת המס הקודמת. מכיוון שבאותה שנה וניוקי מימש אופציות וקיבל בונוסים שמנים, הכנסתו המדווחת הייתה עצומה. המחשב המשטרתי ביצע את הכפל ופלט את התוצאה: קנס של 116,000 יורו (כ-103,600 דולר באותו זמן). הכותרות בעיתונים זעקו, והעולם כולו נחשף לראשונה לעוצמה של השיטה הפינית.
וניוקי לא ויתר. הוא הגיש ערעור לבית המשפט וטען כי הקנס מבוסס על נתוני עבר שאינם משקפים את מצבו הנוכחי. הוא הציג הוכחות לכך שבעקבות ירידה ברווחי החברה, הכנסתו השנתית צנחה משמעותית בהשוואה לשנה שלפיה חושב הקנס. בית המשפט בהלסינקי קיבל את הטיעון, ובפסיקה תקדימית הפחית את הקנס ב-95% לסכום של 5,900 יורו "בלבד". המקרה חידד את הדיון הציבורי בפינלנד לגבי ההוגנות של השיטה במקרים של תנודות קיצוניות בשכר.
ריימה קויסלה: הזעם של המיליונרים
דוגמה נוספת שממחישה את התסכול של עשירי פינלנד היא המקרה של איש העסקים ריימה קויסלה (Reima Kuisla). בשנת 2015, הוא נתפס נוהג במהירות של 103 קמ"ש באזור של 80 קמ"ש. הקנס שהוטל עליו עמד על 54,000 יורו.
קויסלה לא שמר את זעמו לעצמו. הוא פרסם פוסט נזעם בפייסבוק שבו כתב: "פינלנד הפכה למדינה שבלתי אפשרי לחיות בה עבור אנשים עם הכנסה גבוהה ועושר". הוא אף איים לעזוב את המדינה. הפוסט עורר דיון סוער, כאשר רבים בציבור הפיני הגיבו בשמחה לאיד וטענו כי זוהי בדיוק מטרת החוק – לגרום לעשירים להרגיש את המחיר של סיכון חיי אדם, בדיוק כמו כל אזרח אחר.
אנדרס ויקלוף: הלקוח המתמיד והיקר ביותר בעולם
אולם מעל כולם עומד אנדרס ויקלוף (Anders Wiklöf), המכונה לעתים "המלך של איי אולנד". ויקלוף, איש עסקים המנהל אימפריית אחזקות הכוללת לוגיסטיקה, נדל"ן ומסחר, הפך לסמל הבלתי מעורער של הקנסות הפרוגרסיביים. נדמה כי ויקלוף מנהל מערכת יחסים יקרה להחריד עם משטרת התנועה המקומית.
ההיסטוריה התעבורתית של ויקלוף רצופה בשיאים:
בשנת 2013, הוא נתפס במהירות מופרזת ושילם קנס של 95,000 יורו.
בשנת 2018, שוב נתפס, והפעם נפרד מ-63,680 יורו.
אך השיא הגיע ביוני 2023. ויקלוף, אז בן 76, נהג לכיוון מריהאמן עם חברים ברכבו. הכביש היה רחב, והוא נסע במהירות של 82 קמ"ש. לרוע מזלו, הוא פספס את התמרור שהורה על ירידה במהירות המותרת מ-70 קמ"ש ל-50 קמ"ש. השוטרים, שהיו במקום עם מכמונת לייזר, עצרו אותו מיד.
החישוב היה אכזרי. בשל עושרו הרב והעובדה שהיה עבריין חוזר, הקנס נקבע על סכום דמיוני של 121,000 יורו (כ-129,000 דולר). בנוסף, רישיונו נשלל לעשרה ימים.
תגובתו של ויקלוף לתקשורת הייתה תערובת של חרטה ג'נטלמנית וציניות דקה: "אני באמת מצטער על העניין... התחלתי להאט, אבל כנראה שלא מהר מספיק. כך זה קורה". הוא הוסיף עקיצה המעידה על השלמה עם גורלו כ"מממן" של המדינה: "שמעתי שהממשלה רוצה לחסוך 1.5 מיליארד יורו בתחום הבריאות, אז אני מקווה שהכסף שלי יוכל לסגור שם איזה פער". הסיפור של ויקלוף מדגים כי בפינלנד, גם המיליארדרים כפופים לאותה מתמטיקה חברתית נוקשה, והכביש הוא אולי המקום היחיד שבו עושרם פועל לרעתם.
חלק שלישי: שווייץ והשיאים העולמיים - כשמהירות עולה כמו וילה
אם פינלנד היא החלוצה, הרי ששווייץ היא המקום שבו השיטה נמתחה לקצה הגבול האפשרי. החוק השוויצרי משלב בין דייקנות קפדנית לבין ענישה חסרת פשרות. בשווייץ, עבירות מהירות קלות מטופלות בקנסות קבועים, אך ברגע שהחריגה משמעותית (למשל, מעל 25 קמ"ש באזור עירוני), התיק עובר לבית המשפט. שם, בדומה לפינלנד, מופעלת שיטת ה"תעריף היומי" (Tagessatz), אך השופטים השוויצרים נוטים לקחת בחשבון את העושר הכולל (נכסים, השקעות) ולא רק את ההכנסה השוטפת, מה שמוביל למספרים בלתי נתפסים.
הפרארי של סנט גאלן: השיא הרשמי של גינס
בינואר 2010 נרשם אחד הפרקים המדהימים בהיסטוריה המשפטית של התעבורה. נהג שווייצרי אמיד, ששמו נותר חסוי תחת הכינוי "Roland S.", דהר בכפר קטן בקנטון סנט גאלן (St. Gallen). הוא נהג בפרארי טסטרוסה (Ferrari Testarossa) אדומה קלאסית. המהירות המותרת הייתה 80 קמ"ש, אך הפרארי נמדדה דוהרת ב-137 קמ"ש - חריגה של 57 קמ"ש בכביש כפרי צר.
השופטים לא התרשמו מהמכונית או ממעמדו של הנהג. בפסק הדין הם תיארו אותו כ"בריון תנועה" (Traffic Thug) שפעל מתוך "רצון טהור למהירות" תוך זלזול בוטה בחיי אדם. התברר כי לנהג היו הרשעות קודמות, מה שהחמיר את מצבו. בית המשפט ביצע הערכת שווי לנכסיו של הנהג והעמיד אותם על כ-22.7 מיליון דולר.
גזר הדין היה חסר תקדים: קנס של 299,000 פרנק שווייצרי. בערכי המטבע של אותה תקופה, הסכום היה שווה ערך ל-290,000 דולר (כ-1.1 מיליון שקלים). זהו הקנס הגבוה ביותר שתועד ואושר רשמית כקנס תעבורה בספר השיאים של גינס. הנהג נאלץ לשלם סכום שיכול היה לקנות לו פרארי חדשה נוספת, רק כדי לכפר על כמה שניות של חוסר שיקול דעת.
המרצדס המסתורית והתירוץ הגרוע בהיסטוריה
בעולם המוטורי מסתובב סיפור נוסף, הנחשב ל"גביע הקדוש" של קנסות המהירות, אם כי מעמדו הרשמי מעט פחות ברור ממקרה הפרארי. באוגוסט 2010, דווח בהרחבה בתקשורת העולמית על נהג שוודי בן 37 שנתפס בשווייץ כשהוא נוהג במרצדס SLS AMG חדשה. המהירות שנמדדה הייתה בלתי נתפסת: 290 קמ"ש על הכביש המהיר שבין ברן ללוזאן.
המהירות הייתה כה גבוהה עד שמכמונות המהירות הרגילות לא הצליחו לתעד אותה, ונדרשה מערכת מכ"ם מדור חדש כדי לקלוט את ה"טיל" השחור שטס על הכביש. הנהג, כשנעצר, סיפק את אחד התירוצים העלובים בהיסטוריה: "מד המהירות במכונית כנראה התקלקל".
התביעה השוויצרית דרשה להטיל עליו קנס המחושב לפי 300 ימי קנס (המקסימום בחוק דאז), כאשר כל יום מוערך ב-3,600 פרנק שווייצרי. החישוב הכולל הוביל לסכום תיאורטי של כ-1,080,000 פרנק שווייצרי (כמיליון דולר). אף על פי שהמקרה מצוטט רבות כקנס הגבוה בהיסטוריה, האישור הסופי לתשלום המלא פחות מתועד ממקרה הפרארי, אך הוא נותר תמרור אזהרה בוהק לכל מי שחושב לבחון את קצה הסקאלה של הספידומטר על אדמת שווייץ.
חלק רביעי: יד הברזל - החרמה, גריסה והשפלה פומבית
בעוד אירופה מתמקדת בכיסם של הנהגים, מתוך הנחה שכאב כלכלי הוא המרתיע האולטימטיבי, מדינות אחרות הגיעו למסקנה שונה. באוסטרליה ובחלקים מארצות הברית, הרשויות הבינו שישנו סוג מסוים של נהגים - בדרך כלל צעירים, חובבי שיפורים ומירוצי רחוב - שעבורם הכסף הוא משני. המכונית עבורם היא לא רק כלי תחבורה, אלא הרחבה של האישיות, סמל סטטוס וכלי נשק במאבק על כבוד ברחוב. כדי לפגוע בהם באמת, צריך לקחת מהם את הדבר היקר להם מכל: את המכונה עצמה.
מלחמת ה"הון" של אוסטרליה (The Hoon Wars)
באוסטרליה התפתח תת-תרבות שלמה המכונה "Hooning". המונח "Hoon" (הון) מתאר נהג בריון המבצע פעלולים מסוכנים בכביש ציבורי: "Burnouts" (חריקות צמיגים תוך העלאת עשן), "Drifting" (החלקות זנב), ומירוצי רחוב. תרבות זו ניזונה מהיריבות ההיסטורית בין יצרניות הרכב פורד והולדן (Holden), ומהמרחבים הפתוחים של היבשת.
כתגובה להתגברות התופעה ולתאונות קטלניות, מדינות שונות באוסטרליה (ויקטוריה, קווינסלנד, דרום אוסטרליה ומערב אוסטרליה) חוקקו החל משנת 2006 את "חוקי ההון" (Anti-Hoon Laws). חוקים אלו הם מהדרקוניים בעולם הדמוקרטי. הם מעניקים למשטרה סמכות להחרים רכב ל-48 שעות כבר בעבירה ראשונה, ל-30 יום בעבירה שנייה, ובעבירה שלישית בתוך פרק זמן מסוים (לרוב 3-5 שנים) - לחלט את הרכב לצמיתות.
אך החידוש האמיתי אינו בהחרמה, אלא בגורל הרכב. החוק מאפשר למדינה למכור את הרכב ולתרום את הכסף לנפגעי תאונות דרכים, או - וזו האופציה המועדפת לצורכי הרתעה - להשמיד אותו כליל.
'אנחנו לא נסבול אידיוטים' - הטקס האכזרי של המכבש
משטרת אוסטרליה הפכה את גריסת הרכבים לטקס פומבי מתוקשר. הרעיון הוא פסיכולוגי: לראות את מכונית הפאר המשופרת, שבה הושקעו עשרות אלפי דולרים ושעות עבודה רבות, הופכת לקוביית מתכת חסרת צורה בתוך שניות.
מקרה בולט התרחש בדרום אוסטרליה, שם נתפס נהג צעיר נוהג ב-253 קמ"ש ברכב הולדן קומודור. לאחר המשפט, הרכב נלקח למגרש גרוטאות. מול מצלמות הטלוויזיה, מנוף ענק הרים את הרכב והשליך אותו אל תוך המגרסה. שר המשטרה המקומי לא הסתיר את שביעות רצונו ואמר: "הגריסה הפומבית הזו צריכה להיתפס כהרתעה לכל שאר משתמשי הדרך... אנחנו לא נסבול אידיוטים (Stupid Idiots) על הכבישים שלנו".
במקרה אחר במערב אוסטרליה, ריאן ג'יימס ג'וזף, צעיר בן 20 שצבר לא פחות משש הרשעות על עבירות "הון", איבד את רכבו לטובת המכבש. הטרגדיה האישית שלו (והלקח לציבור) הייתה כפולה: הרכב לא היה רשום על שמו, אך בית המשפט הורה להשמידו בכל זאת, בקובעו כי בעל הרכב אחראי למי שנוהג בו. המסר היה ברור: אין מקלט בירוקרטי לנהיגה פרועה.
באופן רשמי, סרטונים של המשטרה מציגים את הרגעים שבהם המכבש מוחץ את הגג, השמשות מתנפצות, והמתכת חורקת - צלילים שנועדו להדהד סיוטים בלבם של נהגים פוחזים.
קליפורניה: "אנחנו נמשיך למחוץ את המכוניות שלהם"
הגישה הזו חצתה את האוקיינוס והגיעה גם לארצות הברית, מולדת מכוניות השרירים. קליפורניה, המתמודדת בשנים האחרונות עם מכת מדינה של "השתלטויות רחוב" (Street Takeovers) ו"סייד-שואוס" (Sideshows) - אירועים שבהם המונים חוסמים צמתים כדי לאפשר לרכבים לבצע "צלחות" מסוכנות - אימצה מדיניות דומה.
משטרת סן דייגו ולוס אנג'לס החלו להשתמש בצווים שיפוטיים המאפשרים השמדת רכבים המעורבים במירוצים בלתי חוקיים, במיוחד כאשר הרכבים עברו שינויים מכניים לא חוקיים (כמו הסרת ממירים קטליטיים או הוספת מגדשי טורבו ללא אישור).
בראיונות לתקשורת, בעלי הרכבים שצפו במכוניותיהם נהרסות תיארו תחושת אבל אמיתית. "זה כאב כשהאוויר יצא מהגלגלים... זה בלב שלנו", אמר אחד הנהגים שרכבו נגרס. מנגד, קצין משטרה הגיב בקרירות אופיינית: "כל עוד הם ימשיכו להתחרות באופן לא חוקי, אנחנו נמשיך למחוץ את המכוניות שלהם - פעם אחר פעם". העימות בין תרבות הרחוב לבין החוק הפך למלחמת התשה שבה המפסיד מאבד את הכלי היקר לו ביותר.
חלק חמישי: מוזרויות היסטוריות ואנומליות גלובליות
מעבר לסיפורים הגדולים של מהירות והרס, ההיסטוריה של חוקי התנועה רצופה בחוקים מוזרים, בטעויות חישוב ובמסורות מקומיות המזכירות לנו שההיגיון התעבורתי הוא תלוי תרבות וזמן.
האימפריה הרומית: פקקי התנועה הראשונים
אפילו בעולם העתיק, תנועה הייתה בעיה. יוליוס קיסר, שליט רומא, הבין כי רחובות העיר הצרים אינם יכולים להכיל את עומס הכרכרות והעגלות. הוא הוציא צו שאסר על תנועת כלי רכב גלגליים במרכז רומא במהלך שעות היום (מזריחה עד שקיעה), למעט כרכרות של בעלי תפקידים רמים או עגלות הנושאות חומרי בניין למקדשים.
אכיפת החוק הופקדה בידי ה"Vigiles" - כוח שהיה שילוב של מכבי אש ומשטרה. אמנם לא היו אז מכמונות מהירות, אך השיטה הייתה פשוטה: שליח היה רץ לפני הכרכרה כדי לפנות את הדרך או לעצור את התנועה בצמתים, מעין גרסה קדומה של הרמזור האנושי.
התעלומה הדרום-אפריקאית: 16 מיליון ראנד?
בשנים האחרונות נפוצה ברשת שמועה עקשנית על קנס תעבורה שניתן בדרום אפריקה בסך דמיוני של 16 מיליון ראנד (כ-800,000 יורו). הסיפור תיאר נהג שנתפס במהירות של 137 קמ"ש. למרות שהסיפור מצית את הדמיון, בדיקה מעמיקה של עובדות מגלה כי ככל הנראה מדובר באגדה אורבנית או בבלבול עם הונאות רשת נפוצות במדינה. רשות אכיפת התעבורה הדרום-אפריקאית (AARTO) אמנם מחמירה את האכיפה, אך אין תיעוד רשמי מאומת לקנס יחיד בסכום כזה. זהו לקח חשוב בעידן המידע: גם בתחום הקנסות, לא כל מה שנשמע מדהים הוא בהכרח נכון.
מסביב לעולם: חוקי תנועה מוזרים
לסיום, אי אפשר שלא לחייך (או להרים גבה) מול תקנות תעבורה מרחבי העולם שעדיין בתוקף:
- רוסיה: נהיגה ברכב מלוכלך מדי היא עבירה הגוררת קנס. ההיגיון הרשמי הוא שהלכלוך מסתיר את הלוחיות, אך בפועל זה נתון לשיקול דעתו הבלעדי של השוטר, מה שפתח פתח ללא מעט שחיתות.
- יפן: הנימוס היפני עוגן בחוק - התזת מי גשמים או בוץ על הולך רגל בעת נהיגה היא עבירה שעליה ניתן לקבל קנס של כ-65 דולר (7,000 ין). זוהי אולי העבירה היחידה בעולם שמטרתה להגן על הבגדים של עוברי האורח.
- תאילנד: בחום הטרופי הלוהט, יש פיתוי לנהוג ללא חולצה. אך היזהרו: החוק התאילנדי אוסר על נהיגה ב"Topless", הן לגברים והן לנשים. השוטרים המקומיים מקפידים על כך, והקנסות נפוצים בקרב תיירים.
- דרום אפריקה: החוק מחייב נהגים להאט או לעצור אם חיות משק (כגון פרות או עיזים) חוצות את הכביש. אי-ציות לחוק זה יכול לגרור קנס כבד של כ-500 דולר, סכום משמעותי מאוד במונחים מקומיים, שנועד להגן על הרכוש היקר של החקלאים.
סוף מסלול
ההיסטוריה של קנסות התעבורה היא מראה המשקפת את התפתחות החברה המודרנית. התחלנו עם פחד קמאי מפני הטכנולוגיה באנגליה של המאה ה-19, עברנו דרך הניסיון הסוציאליסטי לייצר שוויון בנטל הכאב הכלכלי בסקנדינביה, והגענו עד לצעדים הקיצוניים של השמדת רכוש באוסטרליה ובארה"ב.
כל שיטה מספרת סיפור אחר על היחס שבין היחיד למדינה. בעוד שהשיטה האמריקאית/בריטית מתייחסת לעבירה כאל "עסקה" כלכלית (שלם וסע), השיטה הפינית רואה בה הפרה של האמנה החברתית הדורשת תיקון יחסי, והשיטה האוסטרלית רואה ברכב עצמו כלי נשק שיש לנטרלו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעידן שבו אנו עומדים בפני מהפכת הרכב האוטונומי, ייתכן שכל ההיסטוריה הזו תהפוך בקרוב לזיכרון רחוק. בעולם שבו האלגוריתם שולט בהגה, לא יהיה עוד צורך בקנסות מהירות, בשוטרים על אופניים או במגרסות רכב. המהירות תהיה קבועה, בטוחה - ואולי, רק אולי, קצת פחות מרגשת. אך עד אז, לכל מי שנוהג בפינלנד ומחזיק בתלוש שכר שמן, או למי שמשפר מנועים באוסטרליה - ראו הוזהרתם: הכביש הוא לא רק אספלט, הוא זירת קרב משפטית וכלכלית.
0 תגובות