ארבע השנים האחרונות לא הותירו רגע אחד של דממה בחייו של יו"ר ש"ס, ח"כ אריה דרעי. מהקמת הממשלה דרך סערת הרפורמה המשפטית, טבח בוקר שמחת תורה, זעקות משפחות החטופים תחת מרפסתו, משבר חוק הגיוס המתמשך, האיומים מאיראן ועד סנקציות כלכליות על עולם התורה - דרעי מוצא את עצמו שוב ושוב בחדר הלימוד בביתו שבהר נוף, מתבונן בתמונת רבו מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.
"אי אפשר לחתוך את זה", מודה דרעי בגילוי לב בפתח השיחה. "כמעט כל יום, כמעט כל שעה, בכל נושא. כשאין לך אבא - יש לך הרבה דילמות. בבוקר השביעי באוקטובר, כשהרכב לקח אותי מהר נוף, שאלתי את עצמי: איפה מרן שאעלה אליו לקבל ברכה ועצה, כפי שהיה במלחמת המפרץ? כשהמשפחות צעקו תחת המרפסת שלי: 'מרן היה הופך את העולם בשביל לשחרר את היקירים שלנו!' - הבנתי שכך מרן נתפס גם אצל הרחוקים ביותר. אנשים לא מבינים עד כמה גדול המתמידים של הדור היה מעורב בכל פרט ובכל נושא וראה בהכל אחריות אישית בנפשו. הלוואי ויכולנו לחזור לימים האלו".
במלאת 13 שנים להסתלקותו של מרן פוסק הדור רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, פינה יו"ר ש"ס שעה ארוכה לשיחת עומק מרתקת, אישית וחשופה. לא עוד ראיון פוליטי שגרתי של ערב בחירות, אלא מסע רגשי בזמן, הנע בין זיכרונות נעורים של נער עולה ממרוקו לבין צמתי ההכרעה הגורליים ביותר של היהדות החרדית.
פרק א': מהחלון ב'פורת יוסף' ועד דמי הלימוד בין דפי הספרים
המועמד הרפובליקני מזהיר את החסידים: "ישרפו את הישיבות"
ההיכרות הראשונה בין השניים החלה בדיוק לפני יובל שנים. דרעי היה אז ילד בן 12, עולה חדש ממרוקו שהגיע עם אחיו הגאון רבי יהודה זצ"ל לישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה.
"מרן עדיין לא היה ראשון לציון אלא רב ראשי לתל אביב. בליל שבת הוא מסר דרשה בבית הכנסת של הישיבה. הכל היה מלא מפה לפה במונחים של הימים ההם, ואני כילד עמדתי על אדן החלון כדי לראות ולשמוע אותו. מעולם לא ראינו במרוקו או בחדרה ציבור כזה גדול שצמא ורעב לתורה. בסיום נישקתי את ידו ונעלמתי בקהל. לא חלמתי איפה אפגוש אותו שוב".
המפגש האישי האמיתי התרחש כעבור חמש שנים, כשדרעי למד כבחור בן 17 בישיבת חברון. חברו לספסל הלימודים, לימים הראשון לציון הגאון רבי דוד יוסף, ביקש ממנו ללמד את אחיו הצעיר, הרב משה, חיזוק בגמרא שלוש פעמים בשבוע.
"אני, כמנהג הבחורים, שאלתי כמה אקבל והצבתי תנאי: שהוולוו של הראשון לציון תיקח אותי הלוך וחזור כדי שלא אפסיד סדרים בישיבה. מרן הסכים מיד, ומאותו רגע השתנו חיי. התמונה שלא נמחקת מזיכרוני היא הכניסה לבית ברחוב ז'בוטינסקי: הרבנית ע"ה מקבלת את פניי, והרב יושב בסלון בין ערמות והררי ספרים - בקושי ראו אותו! הוא עלה וירד מסולמות לבדו להביא ספרים, הכל בעמל אישי ובכתב ידו. מדי שבועיים-שלושה הרב היה שואל אותי ביציאה: 'כמה שעות למדת?'.
"הייתי מציג פתק, הרב היה עושה חשבון, ניגש לאחד הספרים, שולף משם שטרות ומשלם לי במדויק. הוא מעולם לא שכח. והרבנית מרגלית הצדקת, בקביעות, הייתה מגישה לי קפה עם עוגיות השקדים והצימוקים המפורסמות שלה".
פרק ב': שיכור בפורים ברחוב ז'בוטינסקי והלמדנים ההמומים ב'חברון'
תוך זמן קצר הפך דרעי לבן בית של ממש. "הרבנית עשתה לי כביסות מהישיבה, שבתות עשיתי שם. בפורים אחד השתכרתי בישיבה בגבעת מרדכי, ובכל זאת צעדתי ברגל שיכור עד רחוב ז'בוטינסקי. כשנכנסתי, מרן שאל אותי מיד: 'קראת מגילה?'. עניתי שלא, ומרן ישב וקרא לי לבדי את כל המגילה מתחילתה ועד סופה! בליל תשעה באב היינו מגיעים אליו ברגל, והרב היה יושב על הרצפה בדמעות ולומד איתנו מסכת גיטין ואת אגדות החורבן".
השהות הצמודה בבית ברחוב ז'בוטינסקי חשפה את האברך הצעיר למחזות היסטוריים. "למדתי בחדר הפנימי עם דלת הזזה. בחדר החיצוני ישבו גדולי ומנהיגי הדור: מנחם בגין הגיע לשם, ומנגד ענקי התורה הליטאים – מרן הגרי"ש אלישיב, מרן הגרש"ז אוירבך, הרב ז'ולטי, הרב ישראלי ודייני בית הדין הגדול. כל שאלות השעה – מכשרות מיץ ענבים ועד זריקות בעופות – לובנו שם בעמקות מופלאה.
"כשהייתי חוזר לישיבת חברון ומספר לבחורים, הם היו בהלם. אז, עולם הישיבות לא הכיר את ענקותו של הרב וחשבו בטעות שהוא רק 'מצטט'. אמרתי להם: 'על מה אתם מדברים? כל גדולי הלמדנים והפוסקים יושבים אצלו ומקבלים את דעתו!'".
ניצני השליחות הציבורית הופיעו כבר אז, כאשר מחרחרי ריב ניסו לפגוע בישיבת 'קול יעקב' ובבניין שתרם אלברט מצרי ז"ל בטענה שבישיבה דיברו נגד מרן. דרעי הצעיר נכנס לתמונה: "ראיתי את גדלותו של מרן. למרות שהדברים אכן נאמרו, הוא פסק מיד: 'אני אפגע בלימוד תורה?!'. ראש הישיבה הגר"י עדס הגיע לבית, ומרן קיבלו במאור פנים במילים: 'ידיד בן ידיד'. שם התחילה השליחות הציבורית שלי".
פרק ג': החופה בשלג, ההדחה המטלטלת והצעקות מול 'אגודת ישראל'
בשנת 1981 נישא דרעי, במה שזכור כ'חתונת השלג'. "החתונה נערכה בבת ים, אבל בגלל השלג הכבד בירושלים הכלה התעכבה בלמעלה משעה. אנשים לא מסוגלים לתפוס את זה היום: מרן הראשון לציון ישב וחיכה בסבלנות שעה ארוכה, סידר חופה וקידושין, ונשאר לרקוד שעה ארוכה! הוא העניק לי את הספר 'חזון עובדיה' עם הקדשה אישית ומעטפה עם 100 דולר. היחסים היו ממש כמו אב ובן".
אלא שבשנת תשמ"ג ניחתה המכה: מהלך פוליטי כוחני מנע ממרן להמשיך בכהונתו כרב הראשי לישראל.
"זה היה צעד אנטי-דמוקרטי בוטה ששינה את כללי המשחק. רצנו למשה שחל, לעוזי ברעם, לכל מי שרק אפשר. הרב לקח את זה קשה בצורה בלתי נתפסת ונפל למשכב. תחשוב: מרן היה בשיא כוחו, בן 62, ועבורו הרבנות הראשית הייתה הכלי היחיד לזכות את הרבים, להשפיע על מערך הכשרות, למנות דיינים ולהילחם את מלחמות השם. הבית ברחוב ז'בוטינסקי נסגר והרבנית שקעה במשבר עמוק. מי שהפך עולם והציל את המצב היה הגר"ר אלבז, שהשיג לרב רכב ויזם את השיעור המיתולוגי ב'אור החיים' בלילי שישי כדי להפיח חיים ולשמח את מרן".
ההדחה הזו, כפי שחושף דרעי, הייתה נקודת המפנה ההיסטורית ששינתה את פני המפה הפוליטית: "אם מרן היה ממשיך כרב ראשי, ש"ס הארצית לא הייתה קמה לעולם! היינו נשארים תחת אגודת ישראל עם איזה מנדט בודד. ישבתי בחדר של מרן מול נציגי אגודת ישראל שלחצו עליו להצטרף אליהם. אני, כאברך צעיר, דפקתי על השולחן וסירבתי בתוקף. חטפתי מהם קללות וצעקות בעברית – ביידיש לא הבנתי: 'מי האברך הזה שיורה לנו?!'. הם לא היו רגילים שספרדים עונים להם ומסרבים לקבל פירורים.
"ומרן בהתחלה היסס. מרן בא מעולם הרבנות ולא האמין בכוח הספרדי. המושג אז היה שרק אשכנזים מסוגלים להקים מפלגות ולגייס תקציבים. המודעות הספרדית הייתה בשפל. נכנסתי בכל הכוח לחבר את מרן הגראמ"מ שך זצ"ל, להקים את מועצת חכמי התורה ולהרים את התנועה. התנאי שלי עם מרן היה אחד: אני עוזר להקים – וחוזר מיד לכולל 'אור ברוך'".
בליל הבחירות, ישבו דרעי והגאון רבי דוד יוסף לבדם בחדר בז'בוטינסקי מול מקלט ששידר את תוצאותה מדגם של הערוץ הראשון. מרן, כהרגלו, ישב שקוע בכתיבה. "כשחיים יבין הכריז על 4 מנדטים לש"ס, פרצה מגרוני צעקה כזו שנשארתי צרוד במשך ימים! רצנו לחדר לצעוק למרן: 'אבא, קיבלנו ארבעה מנדטים!'. מרן בקושי הרים את העיניים מהספר ואמר: 'אה, כן? יופי, עבדנו, נגמר. עכשיו אל תפריעו, אני רוצה להמשיך ללמוד'. שום דבר בעולם לא ניתק אותו מעמל התורה".
פרק ד': המהפכה התורנית, אזהרת הרב שך וההליכות הליליות
בשמונה השנים הבאות, מ-1984 ועד 1992, הובילה ש"ס תחת הנהגת מרן שידוד מערכות היסטורי. "עולם התורה הספרדי נולד מחדש. מעמד הקמת רשת מעיין החינוך התורני עם מרן, הרב שך, חכם בן ציון אבא שאול ורבי יהודה צדקה היה כמו מעמד הר סיני. מאות מוסדות, תלמודי תורה ומקוואות קמו במהירות מסחררת".
באותם ימים שימש דרעי כמנכ"ל משרד הפנים הצעיר. "הגעתי לביקור בישיבת פוניבז' בבני ברק, ומרן הרב שך ערך לי קבלת פנים חסרת תקדים ואמר: 'מה שעשה האברך הזה בשנה אחת – לא עשו כאן בארבעים שנה!'. חזרתי לירושלים מלא גאווה וסיפרתי למרן. מרן שמע ונזף בי בראייה נבואית: 'למה להתגרות? שמא זה טוב? למה שאגודת ישראל ייפגעו ויקנאו בך ויתחילו לרדוף אותך?'. וכך היה בדיוק - מיד התחילו הבג"צים מתוכנו.
"באותה תקופה", משחזר דרעי: "הרופאים חייבו את מרן לצעוד לבריאותו, אך הוא סירב לבטל תורה. אמרתי לו: 'מרן, כל לילה נצעד יחד'. לקחנו את הכביש הריק בין בנק ישראל למשכן הכנסת. היינו הולכים הלוך וחזור בקצב מהיר מאוד, אני מעדכן אותו בענייני השעה ומרן מאזין וצועד, עד שהציבור התחיל לזהות אותנו והיינו חייבים להפסיק".
פרק ה': שבירת המיתוס על רבין - ומבחן הענווה בחדר השינה
במענה לשאלה כיצד ש"ס של אז ישבה בממשלת רבין בעוד כיום הישיבה עם השמאל בלתי אפשרית, מנפץ דרעי את ההשוואה:
"לקרוא לרבין 'שמאל' במונחים של היום זו בדיחה. המערך של אז, עם 40 מנדטים ומשמעת ברזל, היה בעל בית לאומי עם עמדות מרכז-ימין מובהקות. לא הייתה שמץ של שנאת דת. רבין עצמו היה מגדולי התוקפים של מערכת המשפט! מי העביר את פסקת ההתגברות ההיסטורית על ייבוא בשר טרף? רבין! הוא איים על מרצ: 'אם לא תצביעו בעד – אפטר אתכם ונלך לבחירות'. התקציבים והסטטוס-קוו שקבענו אז הם שהצילו את עולם התורה. מאז רצח רבין ועליית הליכוד ב-96', השמאל איבד את הצפון, הפך לפרוגרסיבי, ליברלי ומנוכר, והיום אין שם עם מי לדבר".
הפרק המרגש במערכת היחסים התרחש לקראת בחירות 2013, בעת חזרתו של דרעי לתנועה במסגרת "מודל השלישייה" עם אלי ישי ואריאל אטיאס.
"מרן קרא לי לחדר השינה שלו בבוקר, סגר את הדלת, הושיב אותי על מיטתו ותפס את ידי בחום. בדמעות שליש הוא אמר לי: 'רבי אריה, אתה כמו הבן שלי, יותר מהבן שלי. אני הולך לבקש ממך משהו, אל תסרב לי: אני יודע שאלי ישי היה העוזר שלך ושאתה היית ראש התנועה, אבל אני מבקש ממך – תהיה מספר שתיים ברשימה'.
"לא היססתי לרגע. התכופפתי, נישקתי את ידו ואמרתי: 'הרב, מימי לא סירבתי לך, ומה שאתה אומר יהיה'. שנינו בכינו. מרן דיבר בהתרגשות על הניסיון של אברהם אבינו ובירך אותי בחום. כשחזרתי הביתה כולם צעקו עליי: 'השתגעת? אתה תהיה מספר שתיים?!'. עניתי: מרן ביקש, הנושא חתום. כשאני שומע היום אנשים מנפנפים ב'דעת תורה', אני נזכר באמון העצום שהיה למרן בי שאעמוד בניסיון הקשה הזה".
פרק ו': הזעקה על נתניהו בשבעה ודרמת הבחירות לרבנות
חודשים ספורים לאחר מכן, שכל מרן את בנו בכורו, הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל, בעיצומה של ממשלת בנט-לפיד שהטילה סנקציות על עולם הישיבות.
"ראש הממשלה נתניהו הגיע לנחם וניסה לדבר על השכול האישי ועל אחיו יוני ז"ל. מרן קטע אותו בבכי מר שטלטל את החדר: 'אני לא מצטער על מות בני בכורי הגאון כמו שאני מצטער על לומדי התורה! איך אתם מעזים להטיל עליהם סנקציות פליליות?!'. נתניהו היה בהלם מוחלט וחשב שתדרכנו את הרב, אבל זו הייתה זעקה ספונטנית שפרצה ממעמקי נשמתו של מרן".
המאבק הציבורי האחרון בחיי מרן נרשם במערכה על בחירתו של בנו, הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף. מרן שכב במיטתו כשהוא סובל מכאבי תופת מסתוריים בגבו.
"היינו באופוזיציה, משרד הדתות נשלט בידי בנט ובן דהן, והיינו חייבים להביא את חברי הגוף הבוחר למיטת חוליו. מרן ישב עם הגלימה והמצנפת, מתפתל מייסורים, ובכה לכל אחד ואחד מהמצביעים שיציל את עולם הרבנות. המצביע האחרון היה ראש עיריית אשדוד, ד"ר יחיאל לסרי, שהגיע הישר מנמל התעופה. כשלסרי ראה את הרב מתעוות בכאב, הוא כרופא הזדעזע ושאל: 'מה אתם עושים לו?!'. השבנו לו שזה בנפשו של מרן.
"החזרנו את הרב למיטה, הורדנו את הגלימה והבית דמם. כולם היו משוכנעים שהפסדנו. ישבתי לבד עם מרן בחדר, והוא התייפח בדמעות שליש: 'ריבונו של עולם, אל תבייש אותי!'. כשהתוצאות הגיעו, נכנסתי ונישקתי אותו בראשו: 'הרב יצחק נבחר!'. מרן פרץ בבכי של הודיה: 'שעשית איתי את הטובה הזו!', ירדנו ואמרנו 'נשמת כל חי'".
דרעי משחזר את ימי ההכתרה: "אחר כך, למרות צעקות ואזהרות הרופאים, לקחתי אחריות והבאתי רכב מיוחד להכתרה בבית הכנסת 'רבן יוחנן בן זכאי'. כשחזרנו לרכב ישבתי מאחורי כיסא הגלגלים לתמוך בו. מרן שאל בחולשה: 'איפה אריה?'. עניתי: 'אני כאן מאחורה'. מרן סובב את ראשו עם חיוך קורן ומאושר – חיוך שהייתי נותן הכל כדי לראות שוב – ואמר לי: 'היה כדאי, מאושר באדם!'".
פרק ז': הסעודות האחרונות בהדסה, יום הדין והלוויית המיליון
מכאן ואילך הייתה ההידרדרות מהירה וכואבת. משכך כאבים שניתן למרן בחול המועד סוכות פגע בכליותיו.
"עוד ביום שישי בחול המועד מרן התעקש לתאם פגישות לקראת הבחירות המוניציפליות, אך התייבש והתמוטט. במוצאי שבת פינינו אותו להדסה עין כרם, ומרן נפרד מביתו כאילו ידע שלעולם לא ישוב.
"את ראש השנה עשינו בבית החולים. אלו היו סעודות עילאיות שנמשכו שעות. שרנו איתו את פיוטי הימים הנוראים ושירי שבת של פעם, והצוות הרפואי עמד משתאה. לפני שהרדימו אותו נכנסתי להיפרד, נישקתי את ראשו וידו, והוא בירך אותי. בצהרי יום שני, ג' בחשוון, עלתה נשמתו בסערה השמימה".
בשעות הצהריים התכנסו ברחובות ירושלים המוני בית ישראל למסע הלוויה הגדול בהיסטוריה של המדינה.
"בשתיים עשרה בלילה, אחרי סתימת הגולל בסנהדריה, התקשר אליי המפכ"ל יוחנן דנינו. חשבתי שהוא מתקשר לנזוף על הכאוס, אך הוא אמר בהתרגשות: 'הרב דרעי, אירוע כזה היה חייב להיגמר באסון המוני, ורק בזכותו של מרן זה עבר בשלום. היו שם קרוב למיליון איש!'".
פרק ח': צוואת הגיוס – "בלי הסדרת מעמד בני הישיבות, אין ממשלה"
לקראת סיום הריאיון, מחדד דרעי את עמדת התנועה בסוגיית גיוס בני הישיבות ודוחה בתוקף את הפשרות:
"אנחנו פועלים בדיוק לפי העיקרון הברור של מרן: כל מי שלומד תורה – ימשיך ללמוד ללא שום מכסות, ומי שאינו לומד – יש להקים עבורו מסלולים מותאמים בצה"ל. הבעיה שבג"ץ והייעוץ המשפטי מסרבים להכיר בערך התורה, ולכן יזמנו את חוק יסוד לימוד תורה.
"אני אומר למבקרים מבפנים: אילו הסכמנו למכסות, החוק היה עובר מזמן. יולי אדלשטיין דרש סנקציות אישיות קשות על עולם התורה, ולזה לא נסכים לעולם. לא תהיה שום ממשלה שש"ס תתמוך בה או תהיה שותפה בה ללא הסדרה מוחלטת של מעמד לומדי התורה".
וחידוש צווי המעצר כעת מצד היועמ"שית? "מדובר במהלך פוליטי שקוף שנועד להבעיר את הרחובות ולפגוע בגוש הימין. אבל כפי שאמרנו – עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. זכותו של מרן תגן על כולנו".