יום ירושלים קרב, הדרכים סלולות, והאווירה חגיגית מורגשת בכל פינה. דגלים כחול-לבן מונפים ברחבי העיר, מציינים את הרגע שבו ירושלים חזרה לידי העם היהודי אחרי אלפי שנים של גלות וכיסופים.
במשך דורות יהודים חלמו על ירושלים והמקדש. אך העלייה לציון מעולם לא הייתה פשוטה. הדרכים היו רצופות סכנות, ויהודים שעשו את דרכם לארץ נאלצו להתמודד עם תלאות קשות עד סכנת טביעה ממשית בים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לירושלים אמנם אין ים, אך במשך מאות שנים ריחפה מעל יהודים גזירה אכזרית: אם יימצאו בדרך לירושלים יושלכו לים. כך נולדה "גזרת הים", שהפכה את נתיבי הים התיכון למלכודת מוות עבור יהודים שביקשו להגיע לארץ ישראל.
שורשי הסיפור נעוצים בירושלים של המאה ה־15, תחת שלטון האימפריה הממלוכית. במרכז המתח עמד הר ציון - מקום קדוש ליהדות ולהבדיל לשתי הדתות. היהודים זיהו בו את קבר דוד המלך, ואילו הנוצרים הפרנציסקנים החזיקו במבנה צלבני במקום והאמינו כי שם נערכה "הסעודה האחרונה".
בשנת 1427 פנתה הקהילה היהודית, באמצעות נגיד היהודים, לסולטאן הממלוכי ג'קמק בניסיון להסדיר את הזכויות במקום. תגובת הסולטאן הייתה דרמטית: הוא הכריז שמכיוון שדוד המלך קדוש לכולם המקום יופקע מידי כולם ויועבר לשליטתו.
המקום הפך למסגד, הנזירים הפרנציסקנים סולקו, וחלקם אף נאסרו. בעולם הנוצרי ראו בכך השפלה קשה ואת האשמה הטילו על היהודים.
"להטיל הימה כל יהודי"
הנזירים הפרנציסקנים החלו להפעיל לחץ דיפלומטי כבד באירופה, בטענה שהיהודים הסיתו את השלטון המוסלמי ושיחדו אותו כדי לנשל את הנוצרים מהר ציון. הסכסוך המקומי בירושלים הפך במהירות למשבר בינלאומי.
באותם ימים, יהודים שעלו לארץ ישראל הסתמכו כמעט לחלוטין על ספינות המסחר של ונציה וג'נואה, ששלטו בנתיבי הים התיכון. אלא שבשנת 1428 הוציא האפיפיור מרטינוס החמישי צו חריף שאסר על רב־חובלים נוצרים להסיע יהודים לארץ ישראל:
"גזרו לבלתי תת־יוצא ובא ליהודים בירושלים דרך ארצם".
הצו גובה מיד בידי הסנאט הוונציאני וממשלת סיציליה והפך למצור ימי של ממש על העלייה לציון.
אלא שהגזירה לא נשארה רק על הנייר. בלב ים, הרחק מעין רואה, היא קיבלה ביטוי מצמרר במיוחד:
"להטיל הימה כל יהודי שיימצא באונייה".
עדויות מאותה תקופה מספרות על רבי־חובלים נוצרים, שבקנאות דתית השליכו לים נוסעים יהודים שנתפסו בדרכם לארץ ישראל.
בסיציליה של שנת 1455 נעצרה קבוצה של 24 יהודים שניסו להפליג לארץ ישראל, באשמת שווא של הברחת זהב ומטבעות. הם נכלאו למשך תשעה חודשים ושוחררו רק לאחר תשלום כופר כבד.
למרות הכול, היהודים לא ויתרו. הם חיפשו דרכים חלופיות ומסוכנות דרך הים השחור, רומניה, טורקיה וסוריה רק כדי להגיע לירושלים.
העדות המצמררת וסוף הגזירה
כך תיאר יהודי מירושלים באותם ימים את האווירה הקשה:
"ניתנה פקודה, 'להטיל הימה כל יהודי שיימצא באוניה'. 'קמו הגלחים והכמרים והכהנים באשכנז ובאיטליה וברומי על אודות הר ציון, ושוחה כסוחה פתוחה וגיהנום פתוחה (קבר אותו האיש)... הגיעה ידיעה מירושלים היהודים קנו הר בית־ציון, הבית והאפיריון... גם בוש לא יבושו לקנות קבורת הדופק והגולל (כנסיית הקבר) ובית מחצבתן (בית־לחם) ועתה לא ידע איש איה קבורתו. אין אמונה בגוי אפילו בקבר'".
במילים אחרות, היהודי מתאר כיצד השמועות על פרשת הר ציון הלכו והתעצמו באירופה, עד שנוצרה בהלה בעולם הנוצרי כאילו היהודים משתלטים על המקומות הקדושים לנצרות בירושלים. לדבריו, הכמרים והנזירים הציגו את היהודים כמי שמנסים "לקנות" גם את כנסיית הקבר ובית לחם - טענות שהציתו זעם דתי חריף והובילו להחמרת הרדיפות והגזירות נגד יהודים שביקשו להגיע לארץ ישראל.
גם רבי עובדיה מברטנורא (הרע"ב), שהחליט לעלות לארץ ישראל בשנת 1485, עדיין נאלץ להתמודד עם השלכות הגזירה. הוא ידע ששלטונות ונציה אוסרים על קברניטים להוביל יהודים, ולכן בחר במסלול עוקף דרך נאפולי מסע שנמשך יותר משנה וארבעה חודשים.
כאשר הגיע לבסוף לארץ ישראל בשנת 1488, שמע את הבשורה המשמחת: הגזירה בוטלה.
בכתביו תיאר את הרקע לגזירה ואת סיומה:
"ויוודע הדבר בוויניציאה כי היהודים... גרמו לקחת קברות המלכים מתחת יד האדומים, אז גזרו לבלתי תת־יוצא ובא ליהודים בירושלים דרך ארצם, ועכשיו תודה לאל חי בטלה הגזירה".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
עם ביטול הגזירה, נפתח שוב נתיב הים לארץ ישראל והמסע לציון שנמשך בעבר כ־40 יום בלבד, חזר להיות אפשרי עבור יהודים חולמי ירושלים.
0 תגובות