האורות החזקים על הר הרצל בטקס הדלקת המשואות של שנת 2026 נדלקו, ובאחת החל המעמד הממלכתי ביותר שיש למדינת ישראל להציע, אך כמיטב המסורת הישראלית, רגע אחד גנב את ההצגה והפך לשיחת היום ברשתות המקומיות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בעוד אנשי השנה עלו בזה אחר זה, עיני הקהל והמצלמות התמקדו בדמות שהצליחה לבלבל אפילו את בכירי המוזמנים - אייל ציונוב. ציונוב, כוכב רשת ודרשן המזוהה עם לבוש הדומה לזה של "הראשון לציון", הצליח לחדור ללב הטקס כשהוא עוטה את הגלימה והמצנפת המפורסמות. בעוד שבשירות הביטחון הכללי הבהירו כי ציונוב זוהה מראש ולא היווה סכנה, תשומת הלב כמו תמיד מוסטת לזוטות וכולם מדברים על סערת "הרב המתחזה" או ה"משיח" לטענתו.
אך בעוד הישראלים עסוקים בפיקנטריה המקומית של ציונוב, עיתוני העולם היו ממוקדים מבוקר עד ערב בבן אדם אחד בלבד שהצליח להוציא אותם משיווי משקל: הרב אברהם זרביב.
העיתונות הבינלאומית געשה סביב הדיין שהחליף את כס השיפוט בתא ה-D9. ב"ניו יורק טיימס" נכתב בטון מודאג כי בחירתו להשיא משואה משקפת כיצד "דעות שנחשבו בעבר קיצוניות בישראל - הפכו למיינסטרים". העיתון אף הרחיב על הפועל החדש שנטבע בעקבות שמו – "לזרבב" (To Zarviv) – שפירושו גרימת הרס נרחב לתשתיות אויב.
ב"גרדיאן" הבריטי החריפו את הטון וכינו אותו "רב קיצוני הידוע בהריסת בתים אזרחיים בעזה", כשהם טוענים שהשאת המשואה שלו היא בבחינת "אימוץ רצח העם כ'רוח האומה' הרשמית". גם ה"אינדיפנדנט" לא חסך במילים ותיאר אותו כמי ש"תמך בשיטוח עזה" והתגאה בהרס שיטתי של מבנים.
וכמיטב המסורת, "ראשון המלעיזים" היה עיתון "הארץ" שיצא בכותרות חריפות נגדו. במאמר נוקב נכתב: "עם הרב זרביב כמדליק משואה, העם היהודי לא יהיה ראוי לתקומה בארצו". העיתון וזרועותיו לא הרפו; ב"דה מרקר" תקפו את העובדה שהדיין קיבל שכר של שופט בעודו משמש כ"דחפוריסט" בשטח, ובכתבות אחרות עסקו בחוקיות ביתו בבית אל, בטענה שנבנה על קרקע פלסטינית תחת צו הריסה משנת 2000.
אז כיצד הפך נהג D9 אחד לאיש שמעניק אוויר לחוסן הלאומי והציל מאות חיילים לכוכב הניצחון של ישראל?
ספרא וסייפא – "הדיין הלוחם"
אברהם דב זרביב נולד בז' בשבט ה'תשל"ב (1972) למשפחה שבה התורה והדיינות היו שפת אם. אביו, הרב עמנואל זרביב, כיהן כאב בית הדין הרבני בתל אביב, ואמו, הרבנית דבורה, היא אחותו של ענק התורה הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל.
הוא גדל בשכונת קריית משה בירושלים, ספג תורה בתלמוד תורה "מורשה" אצל הרב הלל פלסר, והמשיך לישיבת "איתרי". אך כבר בצעירותו התבלט השילוב של "ספרא וסייפא": עם גיוסו לצה"ל בחר במסלול קרבי מובהק ושירת כמש"ק לוט"ר בסיירת גבעתי. הקשר לחטיבה הסגולה, שילווה אותו עשורים לאחר מכן, נולד שם, בין אימוני פשיטה ללחימה בטרור.
לאחר שירותו הצבאי ונישואיו לנאוה (בתם של הרב מנחם ורות פליקס), קבע את ביתו ביישוב בית אל והמשיך במסלול של הרבצה תורה וחינוך. הוא הקים ועמד בראש המכינה הקדם-צבאית בבית אל, שם חינך דורות של לוחמים לשילוב שבין עוצמה צבאית לעומק רוחני. כעבור שנים, כשמונה לדיין בבית הדין הרבני , הוא המשיך לשרת במילואים כלוחם מן המניין, כשהוא משתתף בכל מערכות ישראל מרצועת עזה ועד לבנון.
רגע אחד של גבורה יוצאת דופן נרשם בקרות חייו כבר במוצאי החג הראשון של פסח תשס"ב (2002), ימים ספורים לאחר הטבח הנורא במלון פארק בנתניה. באותה עת, התארחו הרב זרביב ומשפחתו בבית הורי אשתו, משפחת פליקס, שהתגוררו בשורה שמתחת לבית משפחת גביש באלון מורה.
בעיצומו של החג, חדר מחבל לבית משפחת גביש ופתח במסע רצחני. המחבל ירה למוות בסב המשפחה יצחק קנר, בהורים רחל ודוד, ובבנם אברהם – שהיה קצין בסיירת מטכ"ל. הרב זרביב, ששימש באותה תקופה כמש"ק טרור בסיירת גבעתי, לא היסס לרגע. הוא ניצל את מיומנותו המקצועית, נכנס אל תוך האירוע המבצעי תחת אש, ופעל לסגירת הזירה וללחימה במחבל.
בזכות תושייתו וחתירתו למגע, הוא היה שותף מרכזי בהצלת שבע נפשות – אחים, בני משפחה וחברים ששהו בתוך הבית באותן דקות אימה. חילוץ הניצולים היה מורכב ביותר ובוצע באמצעות סולמות, תחת סכנה גדולה.
על תפקודו באירוע זה, שבו שילב בין המיומנות הצבאית שלו לבין הערך העליון של הצלת חיים, הוענק לו צל"ש האלוף הרב זרביב סיפר לימים, הוא הרגיש ש"הקדוש ברוך הוא שם אותי במקום שאוכל לעזור".
אבן העזר וריצה בים
בעבודתו כדיין, הרב זרביב לא הסתפק בישיבה על כס השיפוט. הוא נודע כמי שמשקיע את כל כוחותיו בתיקים סבוכים, בפתרון מצוקותיהן של עגונות ובהתרת ספקות של ממזרות. הוא תיאר את עבודתו כ"מסירות נפש" של ממש, כשהוא יושב שעות ארוכות עם זוגות בביתו, מעבר לשעות העבודה, כדי למנוע חורבן משפחות.
שנה לפני פרוץ המלחמה, חל שינוי באורח חייו שנראה בדיעבד (ולדברי הרב זרביב) כהכנה משמיים למערכה. הוא הועבר לכהן בבית הדין בתל אביב, נסיעה מתישה שגרמה לו להתחיל בשגרה חדשה: יציאה מהבית ב-5:00 בבוקר, תפילה בנץ, ולאחריה שחייה של חצי שעה בים וריצה על החוף. הרב זרבב הוסיף:
בזכות השנה הזו הוא השלתי 10 קילו והגעתי למלחמה בכושר שיא, מה שאפשר לי לעמוד בלחץ הפיזי המטורף של ה-D9 בגיל 54.
השלווה היחסית של הלימוד, הדיינות והשחייה בים הסתיימה באחת. בבוקר שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, בעוד עם ישראל חוגג את סיום קריאת התורה, הכל התהפך. הרב זרביב הבין מיד שהפעם זה שונה. הוא עזב את משפחתו, את עשרת ילדיו ותשעת נכדיו, את כס הדיינות ואת ספרי ההלכה, ויצא דרומה לעבר שדה התימן – המקום בו הכל התחיל עבורו מחדש.
"לזרבב" את עזה - שיטת מצלית חיים
ב-8 באוקטובר 2023, כשהוא מותיר מאחוריו את כס הדיינות ומשפחה ענפה, התייצב הרב אברהם זרביב בשדה תימן. בתחילה הצטרף לצוות התצפיות של חטיבת גבעתי, אך האירוע ששינה את פני המערכה עבורו ועבור החטיבה כולה התרחש כמה חודשים לאחר מכן. בעקבות אירוע קשה ברפיח בו נהרגו חמישה לוחמים בתוך מבנה ממולכד, הוחלט להקים בתוך חטיבת גבעתי את "כוח רייש" – פלוגת צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) עצמאית.
למרות שמעולם לא ראה טרקטור מקרוב, הרב זרביב התנדב למשימה. "אני דיין ודי-ניין זה אותו דבר", אמר בחיוך, ועלה על הכלי המפלצתי. הוא למד את המלאכה תוך כדי תנועה, כשהוא עובד 10–12 שעות ביום תחת אש בלתי פוסקת של טילי נ"ט ו-RPG. הוא וחבריו לפלוגה הגדילו ראש והחליטו לתקן את הכלים בעצמם בשטח, בעזרת כלי עבודה שהביא הרב מביתו, כדי למנוע את השבתתם.
מי למטה מי למעלה
המהפכה המקצועית של הרב זרביב, שזכתה לכינוי "שיטת הזירבוב", נולדה דווקא ברגע של נחת עם נכדתו בגן המשחקים במהלך חופשה קצרה. כשנדנד אותה, הבחין הרב בכוחה של התהודה והתובנה "נפלה" עליו: במקום להכות במבנים בכוח גס, יש לנדנד אותם בקצב קבוע עד לקריסתם. השיטה הזו אפשרה להפיל מבנים בני 3–7 קומות, מהלך שנחשב בעבר לבלתי אפשרי עבור D9, וחסכה את הצורך לסכן לוחמי חי"ר בסריקות רגליות בבתים ממולכדים. הסטטיסטיקה דיברה בעד עצמה: מספר ההרוגים בחטיבה צנח באופן דרמטי מאז החלו להפיל מבנים במקום להיכנס אליהם.
במקביל ללחימה הפיזית, הרב זרביב ניהל מערכה על הרוח. הסרטונים שצילם מתוך תא המפעיל כשהוא תוקע בשופר, נושא דברי תורה ומחייך מול הריסות תשתיות הטרור כבשו את הרשת וזכו למיליוני צפיות. הביטוי "לזרבב" הפך למטבע לשון שפירושו הכרעה והרס תשתיות האויב. "הבנתי שאם העורף נשבר גם החזית נשברת", הסביר את החלטתו להיחשף למרות הביקורת מצד צמרת צה"ל ומערכת בתי הדין.
הרב זרביב סיפר על מפגש משעשע ונוקב עם הרמטכ"ל ועם אלוף פיקוד הדרום יניב עשור בפאתי בית חאנון, האלוף אמר לו בידידות: "זרביב, אני מזהיר אותך, תפסיק להגיד שאתה הורס בתים, תגיד שאתה הורס תשתיות טרור.
בראיון לתוכנית הפטריוטים הוא שיתף:
"עזבתי הכל, עזבתי בית הדין, עזבתי משפחה... אתה יודע מה זה לעזוב משפחה לשנתיים? אישה, ילדים. זה רק לחזור עכשיו, אני יודע מה זה לחזור, זה הכל להתחיל מחדש. יצאתי למשפחה אחת, אני חוזר למשפחה אחרת. אשתי אמנם שהיה לה קשיים, וכל פעם מדמיינת שדופקים בדלת – הנה באים לדפוק בדלת להודיע לה 'קצין העיר', 'קצין העיר' ממש, לא פעם ולא פעמיים, כי אני גר בבית אל וכל פעם שעבר הסיור בלילה היא מתעוררת ואומרת 'הנה הם באים', ככה לחיות בתחושה של שנתיים".
גם בתוך עולם התורה הדתי, דמותו עוררה סערה. הפרשייה המפורסמת ביותר נרשמה סביב ישיבת "אורות שאול" בתל אביב. שמועות על הזמנתו לשיחה בישיבה הובילו למתקפה מצד הרב יובל שרלו, שציטט את דברי הרמב"ן על האכזריות שעלולה לדבוק בלוחמים וכתב כי הזמנתו "לא הייתה ולא תהיה".
הרב זרביב נפגע עמוקות מההשוואה לחוסר מוסריות, אך כדרכו, בחר בדרכי שלום. בסופו של דבר הגיע לישיבה, לא כדי להתווכח, אלא כדי להעביר שיעור הלכתי מעמיק בנושא התרת ממזרים – עדות לכך שגם בלב עזה, ראשו נותר שקוע במצוקותיו של עם ישראל.
הסערה שככה כשהרב שרלו שמע את דבריו, הכיר את אישיותו מקרוב ואף התנצל על הדברים שנאמרו ללא היכרות מוקדמת.
"ולתפארת מדינת ישראל"
הרב זרביב נזכר בסיפור מלפני 45 שנה, כשליווה את אביו לכולל ונתקל ברב גורן שסיפר על מלחמת ששת הימים. גורן אמר אז כי שמשון הגיבור ביקש נקמה על עין אחת והשאיר את השנייה לקב"ה. זרביב סיפר כי כשנסע ב-D9 בתוך חורבות ג'באליה, חשב לעצמו שחבל שהרב גורן לא יושב איתו בכלי לראות איך הנקמה של שמשון – הפלת הבניין על ראשי האויב – מתממשת במציאות. מבלי לגרוע עין.
שיא ההכרה בפעלו של "הדיין הלוחם" הגיע בשיחת טלפון מפתיעה משרת התרבות, שבישרה לו על הבחירה בו להשיא משואה ביום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל. עבור הרב אברהם זרביב, ששירת למעלה מ-800 ימי מילואים במלחמה, הבשורה הייתה משמחת אך גם מפתיעה מאוד. בתחילה, הוא הודה בחיוך, לא הבין את גודל המעמד: "חשבתי שמגיעים, מדליקים משואה ונגמר הסיפור", סיפר לאחר שגילה שההכנות כוללות פרוטוקולים נוקשים, צילומים בכנסת ומפגשים עם ראש הממשלה.
לצד ההתרגשות, ליוו את הבחירה גם חששות וכאב. הרב היה מודע היטב לביקורת שנשמעה מצד "מעקמי אף" ותקשורת זרה, שהציגו אותו כמי שפועל על דעת עצמו. "כאילו חשבו שהגעתי עם די־ניין מהבית והתחלתי להרוס בתים לבד", אמר בכאב, כשהוא מדגיש שכל פעולה נעשתה תחת פקודות הצבא ובמטרה אחת: להציל חיי לוחמים. הוא תמה על המבקרים ושאל: "מה חטאתי? אתם רוצים שילוב של תורה וצבא? הנה, אני מביא את זה, הכי שילוב שיש".
ממך אליך אברח
עבורו, התורה מעולם לא הייתה מנותקת משדה הקרב. גם כשישב בתא המפעיל המיוזע, ראשו נותר שקוע בלימוד. הוא סיפר כיצד לימוד הלכות "נזקי שכנים" גרם לו לראות מרפסות וחלונות בעזה מזווית הלכתית, וכיצד התובנה המבצעית להפלת מבנים נולדה מתוך אמונה שהכול "הארה מהשמיים".
בערב יום העצמאות, כשעלה על הבמה המוארת בהר הרצל, רעד קל נשמע בקולו. מול אומה שלמה, הוא פתח בהצגת שורשיו: "אני אברהם זרביב, בן הרב עמנואל זכר צדיק לברכה והרבנית דבורה תבדל לחיים ארוכים". בנאומו המרגש ביקש להשיא את המשואה לא רק לעצמו, אלא לכל המערך שהפך לביתו השני: לכבוד לוחמי "כוח רייש", לכבוד מפעילי הדחפורים והבאגרים – "מפרקי תשתיות הטרור ששומרים על חיי חיילינו", ולכבוד אנשי החימוש ותומכי הלחימה.
רגע השיא נרשם כשהקדיש את האור לאלו שבלעדיהם לא היה יכול לעמוד שם: "לכבוד אשתי הצדיקה והאהובה, שכבר שנתיים וחצי נושאת לבד בעול המשפחה, לילדיי, נכדיי ואמי כבת ה-90 שנמצאת כאן היום". הוא לא שכח את חבריו לספסל הלימודים, כשהוא משיא את המשואה "לכבוד בתי הדין הרבניים ולומדי התורה האהובים והמסולאים מפז".
כשסיים את דבריו בקריאה "לכבוד עם ישראל, עם נחוש ואהוב... לכבוד ריבונו של עולם שהוא ורק הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל", נדמה היה שהאור מהמשואה של הרב זרביב מצליח להאיר גם את הפינות החשוכות ביותר שנותרו מהמלחמה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
דיין בית הדין, שבמשך חודשים ארוכים החליף את הגלימה בשמן וגריז, עמד שם כסמל חי לרוח הישראלית – זו שלא מוותרת על התורה וגם לא על ההגנה על הארץ. בצעקה אחת, שסיכמה מסע של גבורה, אמונה ומסירות נפש אינסופית, הוא חתם את המעמד: "ולתפארת מדינת ישראל!".
0 תגובות