הוא אחד האנשים הסוערים, המדוברים והשנויים במחלוקת ביותר במערכת הפוליטית בישראל. אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו, אפשר להסכים איתו או להתנגד לו נחרצות – אבל דבר אחד אי אפשר לעשות מול חבר הכנסת אבי מעוז: להישאר אדישים. בעוד שבועות ספורים יחגוג את יום הולדתו ה-70, אך האנרגיות שלו היו מביישות גם פוליטיקאים צעירים ממנו בהרבה.
כשצוללים לביוגרפיה של מעוז, מגלים הספק שמתאים לכמה אנשים ביחד: מהקמת קיבוץ מגדל עוז בגוש עציון, דרך הובלת המאבק העולמי לשחרור נתן שרנסקי, ניהול משרדי הפנים והשיכון, ועד להקמת מפלגת 'נועם'. ישבתי איתו לשיחה צפופה וגלויית לב על התחנות שעיצבו את חייו, על הבדידות שבמאבק, ועל הניצוץ הפנימי שמניע אותו להמשיך להילחם על דמותה היהודית של המדינה, גם כשהוא מוצא את עצמו לפעמים כלוחם בודד במערכה.
הילדות בחיפה הפועלית והרחובות שנסגרים בשבת
מעוז נולד וגדל בשנות ה-60 וה-70 בחיפה – עיר שזוהתה היסטורית כמעוז של פועלים וכאזור פחות "סטראוטיפי" עבור הציונות הדתית. אולם, הוא מדגיש כי צמח בתוך בועה ייחודית: שכונת קריית שמואל. "זו שכונה דתית-לאומית", הוא נזכר בערגה. "בשלב מאוד מוקדם, בשבתות, הרחובות היו סגורים לתנועת כלי רכב. למרות שבחיפה הייתה תחבורה ציבורית בשבת, התושבים מסביב כיבדו את העניין הזה ובתוך השכונה לא הייתה תנועה".
בצעירותו, הכדורגל שסבב את האזור פחות עניין אותו. הוא דווקא מצא את עצמו על המגרש השני: "התעניינתי ושיחקתי כדורסל בשנות נעוריי באליצור קריית שמואל וקריית מוצקין, בנערים ואחר כך בבוגרים". החלום האמיתי שלו, עם זאת, לא היה ספורטיבי, אלא אידיאולוגי. כחניך ומדריך מוביל בתנועת בני עקיבא, שאיפתו הגדולה הייתה הגשמה. לאחר שהתגייס לצבא במסגרת הנח"ל המוצנח, לקח חלק יחד עם חבריו לגרעין בהקמת קיבוץ מגדל עוז בגוש עציון – היישוב הראשון שקם ממזרח לכביש 60.
מעוז על תחושת השליחות: > "אין שום סוד לאנרגיה שלי. זה סודו של עם ישראל – שליחות. למדנו ממשה רבנו. כשאני מתעורר בכל בוקר, אני אומר לקדוש ברוך הוא: 'ריבונו של עולם, לא בשבילי, לא לכבודי, אלא לכבודך'. כל עוד יש לי כוח, אנחנו בשליחות".
הדיסוננס של שנות ה-60 וה-70: בין "סוף העולם" לגאולה
שתי תחנות מרכזיות עיצבו את תודעתו של מעוז הצעיר והותירו בו חותם בל יימחה: מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.
כשהיה בן 11 בלבד, חווה את שלושת שבועות ההמתנה המתוחים שלפני מלחמת ששת הימים. "ההורים היו מאוד דאוגים, לא הייתה אווירה פשוטה", הוא מתאר. "התקיימו אז בדיחות שחורות כמו 'האחרון שעוזב שיכבה את האור'. אמא שלחה אותי למכולת להביא לחם, ובאמצע הרחוב תפסה אותי אזעקה. עזבתי את האופניים ונשכבתי בצד".
המהפך הדרמטי הגיע ביום שני ב-7 בבוקר עם תקיפת חיל האוויר, והשיא הגיע עם ההכרזה המהדהדת ברדיו: 'הר הבית בידינו'. "סביב חמש אחר הצהריים שמענו את מוטה גור. זו הייתה התרגשות עצומה, תחושה מוחלטת של גאולה".
שש שנים מאוחר יותר, כנער בן 17 בישיבה התיכונית "פרחי אהרון", פילחה את האוויר האזעקה של יום כיפור. "50 מטר מהבית שלי הייתה עמדת גיוס. ראינו את כולם רצים. המלחמות האלו הבהירו לי את החיבור העמוק בין הפיזי לרוחני, בין הנשמה לגוף. הבנתי שיש לנו קיום כאן רק אם נחבר את שתי הרגליים הללו יחד".
המפגש עם נתניהו והאסטרטגיה שפירקה את ברית המועצות
לאחר שנות הקיבוץ, בהן גם הכיר את אשתו, חל מפנה לא צפוי במסלול חייו של מעוז. בגיל 24, מתוך דחף פנימי עמוק לגדול בתורה, עזב את הקיבוץ ועבר לירושלים כדי ללמוד בישיבת "מרכז הרב". הוא שקד על תלמודו במשך 11 שנים, אך התקופה הזו הולידה גם את שליחותו הציבורית הבינלאומית הראשונה: המאבק לשחרורו של אסיר הציון נתן שרנסקי.
תחת הדרכתו של הרב צבי טאו, קיבל על עצמו מעוז לנהל את הפעילות האינטנסיבית של התנועה. במשך שנה וחצי הוא דילג ברחבי העולם, ובעיקר בארצות הברית, למרות שבאותם ימים כלל לא שלט בשפה האנגלית. שם, בנסיעתו הראשונה, פגש לראשונה את מי שכיהן אז כשגריר ישראל באו"ם – בנימין נתניהו.
מעוז מייחס לנתניהו גאונות אסטרטגית יוצאת דופן בניהול המשבר ההוא: "נתניהו הבין שהדרך לשחרר את שרנסקי ואת יהדות ברית המועצות עוברת דרך המלחמה הקרה. הוא הנחה אותנו להפוך את הנושא לאינטרס אמריקאי מובהק מול המשטר הסובייטי".
על פי הדרכתו של נתניהו, נוסחה החלטה משותפת (Joint Resolution) שהוגשה לקונגרס ולסנאט האמריקאי, ועליה חתמו חמשת המנהיגים הבכירים של שני הבתים – רפובליקאים ודמוקרטים כאחד. החוק התנה את המשך המשא ומתן המדיני של ממשל רייגן מול גורבצ'וב בהפגנת "רצון טוב" (Good Will) מצד הסובייטים, שהתבטאה בשלושה תנאים ברורים:
- שחרור אסירי הציון ובראשם נתן שרנסקי.
- שחרור עשרות אלפי מסורבי העלייה.
- מתן היתר ליציאת מאות אלפי יהודים במסגרת איחוד משפחות.
"בכל מפגש פסגה של רייגן וגורבצ'וב, שמו של שרנסקי עלה כסמל", מסביר מעוז. "שלוש שנים אחרי השחרור שלו, ברית המועצות התפרקה לחתיכות. אני תולה את זה, בין היתר, במהלך האסטרטגי הזה".
"מערכת שקיפות דיגיטלית להורים? הקואליציה בלמה אותי"
המעבר הרשמי לפוליטיקה הגיע מאוחר יותר, מתוך תחושה עמוקה שיש לנהל מלחמה ממוקדת על "הנדסת התודעה" ועל אופיה התרבותי של המדינה. מעוז היה הכוח המניע מאחורי הקמת מפלגת 'נועם', מתוך הבנה שגופים חוץ-פרלמנטריים סובלים מחוסר השפעה ממשי.
כשאני שואל אותו על הרטוריקה הנוקבת שלו, שלעיתים נתפסת כמסיתה או כקיצונית ברחוב הישראלי, מעוז הודף את ההאשמות ומבקש לדייק בסמנטיקה: "תעקוב אחרי הנאומים שלי – מעולם לא דיברתי לגופו של אדם, אלא תמיד לגופו של עניין, רעיון או אג'נדה. מותר לי לנהל ויכוח אידיאולוגי נוקב קשה".
אחת האכזבות הגדולות שלו בקואליציה הנוכחית נוגעת לניסיונו להוביל רפורמה במשרד החינוך באמצעות שליטה על מערכת ה"גפן" (גמישות פדגוגית ניהולית). מעוז שאף להקים מערכת דיגיטלית שקופה לחלוטין עבור ההורים: "רציתי שהורה יוכל להיכנס לאינטרנט, לראות בדיוק אילו תוכניות העשרה חיצוניות הבן שלו הולך ללמוד בחודש הקרוב, מה התוכן האמיתי שלהן ומי הגוף שמממן אותן. רציתי להחזיר את החינוך לידי ההורים".
אז למה זה לא קרה בפועל? "כי לא נתנו לי. בלמו אותי בקואליציה בכל דרך אפשרית. ולא בגלל שהמאבק שלי לא צודק, אלא בגלל שהכוח הפוליטי שלי היה קטן – הייתי רק חבר כנסת אחד. לפעמים זה מרגיש בודד, אבל אני לא פועל בשביל קריירה או משכורת. אני חס על ילדי ישראל ועל התכנים הרעילים שהם סופגים".
"אני חרדי ברמ"ח איבריי, ודתי לאומי ברמה החברתית"
כשמנסים להגדיר את מעוז מבחינה מגזרית, מגלים שוב הגדרה עצמית שאינה משתבצת במשבצות הרגילות. "מי אמר שאני לא חרדי? אני חרדי לגמרי", הוא מצהיר. "אני חרדי ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי – כי אני חרד לדבר השם. מצד שני, אני דתי-לאומי ברמה החברתית. אני רוצה תורה בשלמותה".
הוא מאמין אדוק בכך שהתורה והצבא הם שתי הרגליים עליהן ניצבת המדינה, ומבהיר כי בישיבת מרכז הרב מעולם לא דגלו בפטורים משירות צבאי, אלא בדחיית שירות לצורך צמיחה רוחנית. ביחס לסוגיית גיוס החרדים הסוערת, למעוז יש משנה ברורה:
"אתה לא משנה בחוק השקפת עולם שציבור הורגל אליה במשך 78 שנים. כפייה לא תעבוד כאן. מי שלא לומד תורה צריך להתגייס, אבל הצבא חייב להכשיר את התנאים המתאימים בהסכמה עם ראשי הישיבות, כך שבן הציבור החרדי ייכנס לצבא כחרדי – ויצא ממנו כחרדי. כרגע, הצבא עדיין שבוי בתפיסת כור ההיתוך הישנה, והוא פשוט לא מוכן לזה".
שקט בין עשרות נכדים ודף יומי
מחוץ למשכן הכנסת ומלחמות התרבות, מעוז מוצא את השקט שלו בביתו, לצד אשתו, עשרת ילדיו, עשרות נכדיו ושני ניניו. "אני חוזר לבית רגוע, בית של תורה. שם אני נרגע, בלימוד הדף היומי הקבוע עם החברותא שלי. יש לנו ודאות מלאה בתהליך הגאולה של עם ישראל".
והמשפחה לא משלמת מחיר על הפעילות הפוליטית הסוערת שלך? "היו תקופות קשות של איומים ברצח והיו צריכים לאבטח את הבית, אבל מעבר לזה אנחנו חיים ברוגע. יש כמובן ניואנסים וויכוחים סביב שולחן השבת, הנכדים עוקבים ומדי פעם עושים לי לייקים, הכל בסדר. אנחנו משפחה שמחה".
לפני 48 שנים, לבקשת אשתו קודם חתונתם, שינה את שם משפחתו המקורי – פישהיימר – למעוז, על שם הקיבוץ שזכה להקים. כשהוא מביט אל העתיד, הוא ממש לא מתכוון לפרוש: "בבחירות הבאות אני שואף להגדיל את הכוח הפוליטי שלנו. השליחות הבאה שלי היא להיות שר החינוך. בסופו של דבר, לאמת יש כוח אדיר, וסופה לנצח".
0 תגובות