"הייתי בטוח שלא תצא חי מחדר הניתוח": המסע המטלטל של סגן ראש עיר אשדוד
איך ילד שסבל מאנטישמיות אלימה באוקראינה והתעללות יומיומית בישראל, הפך לפוליטיקאי מבטיח? למה הוא מסרב לקבל קצבת נכות למרות הפגיעה הפיזית? ומה גרם לו להמשיך ללכת כשכל הרופאים הרימו ידיים? אלי נכט בריאיון חשוף ונטול ציניות.
"אני באחד בספטמבר הולך לבית ספר".
הרופאה הסתכלה עליו בעיניים שמלאות חמלה - וגם חוסר אמון. היא ראתה לפניה נער בן שבע עשרה, שמחצית גופו משותק והוא מרותק לכיסא גלגלים, ימים ספורים אחרי ניתוחי מוח. היא אמרה לו את האמת כפי שרופאים אמיתיים אומרים אמת: "ללכת לא תוכל יותר. אסור שיהיו לך ציפיות שווא".
אלי נכט, כיום סגן ראש עיר אשדוד, לא הכחיש. הוא הקשיב, ואז אמר: "אני שמעתי מה שאמרת... אבל חשוב לי שתדעי, אני בראשון לספטמבר הולך לבית ספר".
והוא אכן הלך.
הגרזן ליד הדלת
לפני שמבינים את הפוליטיקאי, צריך להכיר את הילד. הילד שנולד בז'יטומיר שבאוקראינה, עיר שבה היום לא נותר אפילו יהודי אחד. עיר שבה אביו היה מגיע פעמים רבות מדמם מהעבודה, לאחר שהכו אותו רק בגלל יהדותו. עיר שבה, כל לילה, הונח גרזן אמיתי ליד דלת הכניסה לדירה. "בלילה הוא היה שם גרזן אמיתי ליד מפתן הדלת," נזכר נכט. "הוא אמר, מי שנכנס בלילה ללא רשות – כפדשו. ככה היינו גרים ". בכיתה א' קראו לו "יהודון". בתמונה הכיתתית — מתוך כמאתיים ילדים — הוא היה היחיד עם שיער שחור. לא היה לו איפה להתחבא.
באוקטובר 1991, בגיל שמונה, בדיוק כשמסך הברזל נפל, עלתה המשפחה לישראל. הם הגיעו לאשדוד, בלי כלום. אבא עבד כפועל בניין ואינסטלטור, אמא כספרית. אלי נכט הוא הראשון בכל שושלת משפחתו שרכש השכלה גבוהה. "העלייה הזו השוותה במעמד... ביני לבין אנשים כמו מדעני טילים... כולנו התחלנו מאפס," הוא אומר.
שנתיים של מכות מול קירות של שתיקה
בכיתה ב' הוא בקושי ידע עברית, ולא הבין את כללי המשחק החברתיים של חצר בית הספר. כשראה ילד מציק לילדה, הוא בא להגן עליה. הילד המציק החזיר לו מכה, נכט הגיב בבעיטה, ושילם על כך ביוקר. "במשך שנתיים איזה חמישה-שישה חבר'ה כל הפסקה החזיקו אותי ופוצצו אותי מכות," הוא מספר. "שנתיים הייתי מגיע מוכה ". הוא לא סיפר לאף אחד. לא לאחים — כי הוא בן יחיד. לא להורים — כי מה יכלו לעשות? "הם לא ידעו, לא הבינו... כולנו היינו זרים". עד כיתה ו', אחרי שלמד ג'ודו והשיב מלחמה, הוא כבר הפך לאחד המקובלים בשכבה.
"הייתי בטוח שלא תצא מהשולחן חי"
אחרי שנות האלימות ביסודי, עבר נכט ללמוד בבית ספר ז'בוטינסקי למחוננים. שם התחיל סיפור אחר, ארוך וכואב הרבה יותר. כתפו נשברה שוב ושוב. בפעם החמישית והשישית היא נשברה רק מהסתובבות לא נכונה במיטה. "העצם הייתה כמו קליפת ביצה". ניתוח להוצאת מח עצם מאזור האגן והשתלתו בכתף נכשל פעמיים. בפעם השלישית, חתכו לו את האגן השמאלי והעבירו אותו לכתף — והפעם זה הצליח. הוא למד ללכת מחדש, מההתחלה, מאפס. "אמרתי יופי, כאילו לפחות הצרות מאחוריי," הוא משחזר.
ואז, בגיל 17, חזר הביתה מבית הספר. הוא עשה תרגילי מתח, ולפתע חטף כאב ראש איום — הראשון בחייו. הוא פתח את המקרר, התמוטט, וגופו השמאלי שותק לחלוטין. שעה שלמה הוא שכב לבד על הרצפה, כשמוחו מדמם. "שעה בהכרה מלאה... דופק את הראש שלי ברצפה מרוב כאב". ניסים התרחשו בשרשרת. אביו במקרה התעכב וחזר הביתה מוקדם מהצפוי. באמבולנס, נהג הצוות הרפואי — בניגוד מוחלט לנהלים שאסרו אז על פינוי מאשדוד למרכז — התחרט לפתע, והחליט לנסוע לתל השומר במקום לבתי החולים באזור הדרום. "עוד חצי שעה עיכוב — בוודאות אין אותי". הפרופסור שניתח אותו אמר לו לאחר מכן: "הייתי בטוח שלא תצא מהשולחן הזה חי".
בתקופת השיקום בבית לוינשטיין, כשהוא מרותק לכיסא גלגלים, הודיעה לו מנהלת המחלקה כי לא יוכל ללכת שוב. כשהצוות הרפואי שאל אותו אם הוא סובל מכאבים והאם הוא צריך כדור, נכט ענה בהומור שחור: "הכדור היחיד שיכול לעזור לי זה כדור של M16". בעקבות התשובה הזו, אגב, הוצמד לו פסיכיאטר שליווה אותו מאז לכל מקום.
לא נכה של אף אחד
מבית לוינשטיין הוא יצא לבסוף על רגליו, בעזרת סד והליכון. עד היום הוא סוחב עמו צליעה , מתקשה בפעולות יומיומיות כמו קשירת שרוכים, ולא יכול לרכוב על אופניים. אבל הוא מסרב בתוקף להגדיר את עצמו כנכה. "אני לא מקבל כסף מביטוח לאומי. לא מוכן. לא רוצה את הכספים האלה," הוא מדגיש. יש לו תג נכות בלבד, כי הוא זקוק לו לניידות , אך מעבר לכך — הוא מוותר על כל זכות לקצבה. הוא מסביר את התפיסה מאחורי ההחלטה: "אתה יודע, כשאתה מספר לעצמך שאתה חולה — בסוף אתה אשכרה מרגיש חולה... אם הייתי שם על עצמי את הלייבל של נכה, ככה הייתי מתנהל, ומצפה שיממנו לי ויעזרו לי. אני לא שם".
"אנשים שפויים לא שינו כלום בעולם"
בריאיון, נכט לא מהסס לגעת גם בעצבים החשופים של החברה הישראלית, כמו שאלת גיוס ועבודת חרדים. "אני מכבד אנשים שהם עילויים בתורה, בדיוק כמו שאני מכבד מישהו שהוא עילוי בספורט ולא רוצה שילך למלצר," הוא מסביר , "אבל ההשתדלות תמיד חייבת לבוא ביחד עם אמונה".
מהכנסת, שם שימש כעוזר פרלמנטרי וראש מטה , עבר נכט לזירה המקומית באשדוד. ב-2018 התמודד לראשות העיר נגד כל הסיכויים. למרות שאמרו עליו שהוא "משוגע", הוא גרף הישגים פוליטיים משמעותיים והכפיל את כוחו בבחירות האחרונות.
לקראת סיום הריאיון, אלי גוטהלף שאל אותו שאלה לא צפויה: "בן אדם שקם בבוקר ואומר שהוא יכול להיות ראש ממשלת ישראל - הוא שפוי?". נכט מחייך ומשאיר משפט אחד שמהדהד הרבה אחרי שהמצלמות נכבות: "אני חושב שאנשים שפויים לא שינו כלום בעולם".
0 תגובות