אש על המגרש הביתי: למה אליהו יוסיאן נרגע?
אין כמעט ישראלי שלא מכיר את השם אליהו יוסיאן. הוא פרץ לחיינו בסערה, עם עמדות חדות כתער, משנה סדורה וסגנון הגשה שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל מי שעוקב אחריו לאחרונה, ובמיוחד מי שישב מולו באולפן, יכול היה להבחין בשינוי קל. כאשר אלי גוטהלף, מגיש הפודקאסט, מציף בפניו את התחושה שמשהו בו נרגע, שמנוחת נפש מסוימת החליפה את הבערה הפנימית שאפיינה אותו בעבר, יוסיאן לא ממהר להכחיש, אך ממהר לדייק את המציאות.
"מצד אחד יש ערוצים שלא מזמינים אותי," חושף יוסיאן. "אני האנטיתזה של ה'תותים' שלהם, אני נגד תפיסת העולם שלהם. המקומות שמזמינים אותי, כמו אצלכם ב'כיכר השבת', זה מגרש ביתי. מנגד, אם היו מזמינים אותי לערוצים 11, 12 או 13, שם זה לא מגרש ביתי. שם יש הרבה במה לבעוט ועל מה לבקר, ושם אני הרבה יותר טעון ותוקף".
החבל מתהדק: המבוקש מספר 1 נמלט באישון לילה
כאשר גוטהלף מקשה ושואל מהו הטבע האמיתי שלו – כועס או רגוע – יוסיאן מבהיר: "אני לא יודע להגיד כועס, אבל אני יותר טעון. כשאני עושה סיבוב למטה ורואה שהעם חושב שהכל תותים, אבל ממש לא הכל תותים – כי אנחנו באירועים ביטחוניים פנומנליים – זה הופך אותי לטעון".
"המורפיום של הליברליזם": הקונספציה שלא נשברה
הטרמינולוגיה של יוסיאן לא משאירה מקום לספק. הוא רואה בתפיסת העולם הליברלית-מערבית איום קיומי כמעט, סם הרדמה שמונע ממדינת ישראל להכיר במציאות. הוא חוזר אחורה, לשנים שלפני ה-7 באוקטובר, להרצאה שבה טען שישראל, עם ערכים מתמערבים, לא יכולה לנצח מלחמות – לא משנה כמה הטכנולוגיה או הכלכלה שלה חזקות.
"בתוך ההרצאה... איזה אישה עמדה ובצעקות אמרה לי: 'יצאת מאיראן, הגעת לפה, אתה רוצה להפוך את פה גם לאיראן? כאן לא איראן!'. לקחתי חתיכת נייר, רשמתי את המספר נייד שלי, נתתי לה ואמרתי: 'ביום מן הימים, בגלל הערכים שלכם ואיך שאתם מנהלים מדיניות, יגיע יום ששקיות זק"א לא יספיקו לגופות שלנו. אם יגיע יום כזה – תסמסי לי'."
הנבואה השחורה הזו, שהפכה למציאות מדממת בשבעה באוקטובר, מלווה את יוסיאן. כשהוא נשאל על ידי גוטהלף כיצד ייתכן שבעבר, עם נתונים נחותים יותר, ניצחנו מלחמות מול צבאות ערב, יוסיאן משיב בנחרצות: "אז ידעו מה הם רוצים מעצמם. ברגע שהעולם הליברלי מזריק את המורפיום הזה... שכולם אותו דבר, שמוחמד ומשה וישו וג'ניפר ופאטמה – כולם אותו דבר, זה חתיכת מורפיום שמרדים את העם. ואז כשמתעוררים – זה כבר מולדת כפותה, איבדו את הכל".
9 מיליון כדורים של עיוורון
אחד הנושאים הבוערים ביותר מבחינת יוסיאן, כזה שלדבריו מושתק מהשיח הציבורי, הוא מאגר הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי בישראל. הוא מציג נתון מצמרר: "יש כ-300,000 כלי נשק לא חוקיים. כל מחסנית מכילה 29 כדורים למלא. זה אומר שיש 9 מיליון יריות מוכנות היום בישראל. זה נס אלוהי שאנחנו יורדים למחנה יהודה ומרגישים שהכל 'תותים'."
גוטהלף והמאזינים נחשפים לתסכול של יוסיאן מכך שהפוליטיקה הישראלית מתעסקת בקמפיינים על גיוס חרדים, שעה שפצצה מתקתקת של 9 מיליון כדורים מונחת מתחת לפני השטח. "אתה בא ואומר – ריבונו של עולם, הסוגיה הבוערת של מדינת ישראל, גיוס חרדים! אף אחד לא חושב על 9 מיליון יריות מוכנות לרגע פקודה. זה גורם לי להיות טעון".
שתי פנים לאויב: בין שיעבוד איראני להשמדה נאצית
בריאיון לגוטהלף, יוסיאן משרטט הבחנה היסטורית ואידיאולוגית עמוקה, שלעיתים נסתרת מעיני הישראלי הממוצע, בין האיום של המשטר האיראני (השיעי) לבין האיום הערבי-פלסטיני (הסוני). ההבחנה הזו אינה מנחמת, אך היא חיונית להבנת המזרח התיכון.
לדבריו, הערבים הסונים (ביהודה ושומרון, בעזה ובמדינות ערב) מחזיקים בתפיסה "נאצית פשוטה" של רצח עם של יהודים, השמדה פיזית. מנגד, המשטר האיראני, למרות הרטוריקה, שואף לשליטה. "הם מוסלמים, והתפיסה המוסלמית אומרת שיהודי בתור מיעוט דתי יכול לחיות תחת שלטון מוסלמי אם הוא מקבל את העול ואת המרות". באיראן, יהודים יכולים לקיים חיי דת ועסקים, כל עוד הם מכירים בעליונות המשטר ובנחיתותם האזרחית (לא יכולים להעיד נגד מוסלמי בבית משפט, דינם שונה במקרים של רצח, ועוד).
עם זאת, יוסיאן מבהיר שחיי שיעבוד כאלה הם בגדר קטסטרופה, "השואה השקטה". הוא דוחה בתוקף את תפיסת 'נטורי קרתא', המוכנים לחיות תחת שלטון איראני. המסקנה שלו אחת: מרגע שקמה מדינת ישראל, נגמרו האופציות לחיות כיהודי גלותי המחכה לאוטובוס. "הלכת על רכב יוקרה שקוראים לו לאומיות יהודית – אתה חייב לשלם עליו ביטוח, דלק, חלקי חילוף. אין ברירה אלא לנצח".
טמא בברזייה: ילדות בצל האסלאם
כדי להבין את יוסיאן של היום, אלי גוטהלף לוקח אותו אחורה למסע אינטימי אל זיכרונותיו מאיראן. יוסיאן חושף דמות מרכזית בחייו – סבו ז"ל, איש רחמן וסבלני שהיה קונה לו גלידה באמצע הלילה. "אחד הכאבים הגדולים שלי שאני לא יכול לעשות עליית רגל לקבר שלו להגיד קדיש, כי הוא באספהאן".
אבל לצד הזיכרונות המתוקים, צרובים בו הזיכרונות הכואבים של חיים כמיעוט נסבל אך מושפל. הסטירה המצלצלת הראשונה של זהותו היהודית הגיעה מוקדם. "המוסלמים הדתיים מאמינים שהמיעוטים הדתיים הם טמאים – נג'ס," מסביר יוסיאן. בבית הספר, הובהר לו שכיליד יהודי, אסור לו לשתות מהברזייה הכללית מחשש שיטמא אותה.
למרות זאת, בגילאי העשרה מצא עצמו יוסיאן, תחת השם הפרסי "בהרוז", מתרחק מהקהילה היהודית הסגורה. בזמן שהנערים היהודים סיימו לימודים והלכו לחנויות של הוריהם, הוא נשאר בבית הספר המוסלמי. הוא אפילו למד שיעורי אסלאם מרצון, רק כדי להבין "מה הם חושבים". הוא התרועע עם חברים מוסלמים, חילל שבת והתרחק מהמסורת, מה שעורר מתחים קשים בבית מול הוריו.
הפלונטר שהוביל לישראל
נקודת השבר הגיעה סביב סוגיית הנישואין והעתיד המקצועי. באיראן, כיהודי, הקריירה שלו כמהנדס הייתה חסומה מתקרת זכוכית ממסדית (כפי שחווה אביו, מנהל בנק שקודם רק בזכות מצוקת כוח אדם במלחמת איראן-עיראק, וספג התקפי לב עקב הלחץ). מצד שני, הוא סירב להתחתן עם בת הקהילה היהודית ה"גלותית", אך ידע שנישואין למוסלמית משמעותם התבוללות מוחלטת ואיבוד זהותו. "זה החלטה מודעת," הוא אומר לגוטהלף. "בגיל 23, מסיבות לאומיות-יהודיות מובהקות, עושים עלייה".
"זה לא עלייה של יהודי צרפת לפה שבוע לקיץ... אם אתה עולה לארץ – פיניטו לה קומדיה. אתה משאיר אמא, אבא, אחים, אחיות שם, ואתה טס למקום שאתה לא יודע את השפה".
ההלם התרבותי בישראל הכה בו מיד בנתב"ג. פרסומות ענק של נשים בהלבשה תחתונה, שנועדו למכור הכל מביגוד ועד משקאות קלים, היוו ניגוד מוחלט לאיראן הטכנית והשמרנית. בנוסף, תרבות ה"אחי סע" הישראלית בכבישים התנגשה עם המנטליות האיראנית המאופקת והרשמית שעליה גדל.
קרב התרבויות בתוך הסלון
בריאיון מתברר כי הקונפליקט האידיאולוגי של יוסיאן לא נעצר באולפני הטלוויזיה, אלא חדר עמוק אל תוך ביתו ומשפחתו. הוא נשוי לישראלית שגדלה במערכת חינוך חילונית וליברלית ("הכי רחוק מהתפיסות שלי"), והפערים התרבותיים והדתיים צפים בגידול הילדים.
יוסיאן מתאר לגוטהלף את התדהמה שאחזה בו כשרצה לרשום את בנו הבכור לבית ספר ממלכתי-חילוני, תחת ההנחה שלומדים שם "מורשת, לאום ותנ"ך" כפי שחויבו אפילו היהודים בבתי הספר המוסלמיים באיראן. יועץ חינוכי יוצא 8200 הבהיר לו שזה לא המצב. לאחר שבדק סילבוסים וגילה שאין זכר למורשת לאומית מהותית, ומנהלת אחת אף אמרה לו: "אם אתה רוצה דברים כאלה – שים אותו בבית ספר דתי", נפל הפור.
אחרי חודשים של דיונים בסלון עם אשתו, הוחלט לרשום את הילדים לחינוך הממלכתי-דתי, למרות שיוסיאן אינו רואה את עצמו כדתי קלאסי אלא כאיש בעל תפיסה "לאומית-יהודית". הוא מתאר זאת כמאבק על אבני היסוד של המדינה, שבעיניו העולם הליברלי פשוט "רומס ומוריד את כל גבולות הקו האדום".
הדמעות שהודחקו: אריאל שרון וההתנתקות
באחד הרגעים הנדירים והמרגשים ביותר בשיחה, גוטהלף חודר אל מעבר לחזות הנוקשה והקרה שיוסיאן מתגאה בה. על פי החינוך האיראני, גבר לא בוכה, ורגש הוא מחסום בפני קבלת החלטות קרות ורציונליות ("אני אומר לילד שלי, לך לחדר, תסיים לבכות, תבוא תגיד מה הבעיה"). ובכל זאת, יוסיאן מודה שבכה בכי תמרורים ארבע פעמים בחייו: על סבו, כשאביו נפטר, כשעלה לארץ, ובהתנתקות מגוש קטיף.
הסיפור מאחורי ההתנתקות חושף את עוצמת החיבור האידאולוגי שלו לישראל עוד בהיותו באיראן:
"אריאל שרון היה אלוהים שלי באיראן. הגנרל הכי מטורף של מדינת ישראל. נדרתי נדר: שאלוקים ייתן לי שני בנים, אני קורא להם אריאל ושרון. עליתי לארץ, התחתנתי, אלוקים נתן לי את הבן הראשון, זה היה אחרי ההתנתקות. בשבוע של הברית אמרתי – איך אקרא לו אריאל? הלכתי לרב שרעבי בפתח תקווה, עשיתי התרת נדרים. שבוע ראשון בכיתי... איך אני יכול לקרוא לבן שלי ככה? זה אישי. ועוד איך אישי".
חזון פוליטי: מדינה שיודעת לנצח
קשה לנתק את יוסיאן מהפוליטיקה. גוטהלף מעמת אותו עם שאיפותיו, ויוסיאן לא מסתיר אותן: הכיוון הוא לכנסת. כשהוא נשאל איך נראה החזון שלו למדינת ישראל לעוד 50 שנה, התשובה קצרה ונוקבת: "מדינה שיודעת לנצח".
הוא מסרב להיכנע למשאלת הלב הליברלית ש"ייגמרו המלחמות". לדידו, מלחמות לעולם לא ייגמרו, והמטרה היא להיות הצד המנצח בכל עימות. "אם יגיע היום שזאב יגור עם כבש, סבבה. אבל אני רוצה להיות הזאב".
באשר למשבר הנוכחי והאחריות של ראש הממשלה נתניהו, יוסיאן רואה בו אחראי, אך אינו קורא להתפטרותו, משום שלטענתו האלטרנטיבות (איזנקוט, יאיר גולן) מסוכנות ויובילו לאובדן המדינה. החזון הפוליטי שלו מתמקד בתיק החינוך, שאותו הוא מגדיר כ"קודש הקודשים". דרך החינוך, הוא מאמין, אפשר לשנות את רוח צה"ל, להפסיק לגדל אלופים בעלי תפיסות "הומניות מתועבות" ולהחדיר תודעת ניצחון והתיישבות.
חרדים, גיוס וייצור תחמושת
כאשר עולה שאלת חוק הגיוס, יוסיאן מציג עמדה עקרונית התומכת בגיוס מי שאינו לומד תורה באמת. עם זאת, הוא מתנגד נחרצות לניסיון ה"חינוך מחדש" והכפייה הליברלית כלפי המגזר החרדי. הפתרון שלו פרגמטי ומרתק: פתיחת קווי ייצור לתחמושת בישראל על טהרת המגזר החרדי. מהלך כזה, לשיטתו, יעניק לישראל עצמאות ביטחונית נטולת תלות בארצות הברית, תוך שמירה מלאה על אורח החיים החרדי (הפרדה מגדרית, זמני תפילות, כשרות מהודרת), וישלב אותם בצורה אורגנית בביטחון המדינה מבלי לאיים על זהותם.
"העמותה שלי והעתיד"
לקראת סיום הריאיון שהתארך לשלוש שעות עמוסות, יוסיאן חושף את הצעדים הבאים שלו. לאחר שנתקל בחרמות ובהפגנות שמנעו ממנו להרצות בקמפוסים ברחבי הארץ (למעט אוניברסיטת אריאל), הוא החליט לפעול באופן עצמאי. בימים אלו הקים עמותה בשם "מולדת יהודית", דרכה הוא מגייס כספים ומתכנן לייצר תוכן הסברתי וחינוכי עצמאי, שיתורגם גם לאנגלית, במטרה להשפיע על התודעה של צעירי ישראל.
"בפוליטיקה שום דבר לא אישי, אבל בסופו של דבר הכל אישי," הוא מצטט את אריאל שרון. וכשאליהו יוסיאן מסתכל על מדינת ישראל, על האיומים מבחוץ ועל השסעים מבפנים – המלחמה שלו על רוח הניצחון היא הדבר האישי ביותר שיש.
3 תגובות