הוא פוגש אותם ברחובות, בכיכרות, בברים ובהפגנות. אנשים שלא פעם מחזיקים בתפיסות עולם הפוכות משלו לחלוטין. הוא מתיישב מולם, פותח מצלמה, ומבקש רק דבר אחד: "תסבירו לי".
מתן יפה, בן 41, נשוי ואב לחמישה, הפך בתקופה האחרונה לאחת התופעות המרתקות ברשתות החברתיות, עם מיזם הרחוב "תסבירו לי" שמצליח לחדור מבעד לחומות הפוליטיות. אך מאחורי הסרטונים הויראליים מסתתרת מסכת חיים מורכבת וסוערת. בשיחה כנה ונטולת פילטרים באולפני כיכר השבת, יפה מגולל את המסע האישי שלו – מקצין שריון שחווה את אימי מלחמת לבנון השנייה, דרך המאבק באנטישמיות במסדרונות אוניברסיטת הרווארד, ועד לרגע שבו הבין שההנהגה הישראלית איבדה את הדרך.
צלקות מלבנון וסלון באוסטרליה
שורשיו של מתן נטועים עמוק באדמת ירושלים. כדור חמישי בארץ למשפחה ציונית-חילונית, סיפורי הקמת המדינה זרמו בדמו מאז שהיה ילד. אך נקודת השבר הראשונה שלו מול המערכת התרחשה אי שם בשנת 2006, במלחמת לבנון השנייה. כקצין שריון צעיר, הוא איבד חברים ופקודים בקרב העקוב מדם בסלוקי, רגע לפני הפסקת האש.
"מלחמת לבנון השנייה הייתה אקורד מאוד צורם עבורי," הוא משתף בכאב. "כבר אז הרגשתי שאנחנו לא עושים את מה שדרוש כדי לנצח. שם התחיל משבר האמון שלי עם ההנהגה, כשהבנתי שאנחנו מתרחקים מהדרך ולוקחים את קיום המדינה כמובן מאליו".
לאחר השחרור, יפה טס לנקות את הראש באוסטרליה הרחוקה. דווקא שם, במקום הכי שלו בעולם, חלה התפנית. זה קרה כשישב במספרה בסידני, ולפתע גילה שהספר שעומד מעליו עם מספריים שלופים הוא פליט לבנוני. "בשנייה הראשונה דחפתי את הכיסא ונעמדתי בעמדת קרב," הוא נזכר בחיוך מריר. הספר הרגיע אותו, אך הדיסוננס נותר. באותה תקופה, בת זוגו דאז הציעה שיישארו באוסטרליה, כדי שתהיה להם "רשת ביטחון" למקרה שבישראל יהיה רע.
תשובתו של יפה הייתה חותכת, וסימנה את סיום הקשר: "אם בישראל יהיה רע – ודאי שאני אהיה שם. אין לי שום כוונה לייצר רשת ביטחון אלטרנטיבית". זו הייתה הפעם הראשונה, לדבריו, שבה בחר באופן אקטיבי בישראל לא רק כמקום הולדתו, אלא כייעוד קיומי.
אקדח מול מוטות ברזל: הרגע שבו הכל השתנה
לאחר שחזר ארצה, יפה עבר להתגורר בנגב. באחד מימי הטיול שלו על אופנוע שטח, הוא נקלע לסיטואציה מעוררת אימה ששינתה את מסלול חייו. חבורת צעירים בדואים ניסתה לשדוד ממנו את האופנוע בלב המדבר. "הם הוציאו מוטות ברזל, ואני שלפתי אקדח," הוא משחזר את רגעי האימה. התוקפים נמלטו, ובמשך שנה שלמה יפה הסתובב עם תחושת זעם ושנאה כלפי המגזר כולו.
אך מתוך נקודת השפל הזו, צמחה תובנה מנהיגותית נדירה. "הבנתי שאף אחד לא הולך לשום מקום. לשנוא אותם זה אולי נעים בבטן וממלא יצר נקמה, אבל זה לא משרת אותנו". ההבנה הזו הולידה את תנועת "כוכבי המדבר", ארגון המפתח מנהיגות בקרב צעירים בדואים בנגב, שצמח תחת ניהולו לתקציבי עתק והצליח לשלב אלפי צעירים בחברה הישראלית. במקום לבנות חומות, יפה החליט לבנות גשרים.
מעבר לחומות: המפגש עם החברה החרדית
ההצלחה בנגב עוררה אצל יפה את הסקרנות לצלול אל עומק השסע המורכב מכולם – הפער מול החברה החרדית. בשנת 2020 הוא החל לפגוש רבנים, פעילי ציבור ואנשים מן השורה במגזר, בניסיון להבין את המורכבות מבפנים. הוא מתאר את המפגשים הללו בעיניים טובות, אך גם בכאב גדול.
"ראיתי פער עצום בין המנהיגות החרדית, שלעתים פועלת בציניות, לבין האנשים עצמם," הוא מתאר. "פגשתי אישה חרדית שסיפרה לי בדמעות איך הקהילה והמשפחה החרימו אותם רק כי בעלה רצה לצאת לעבוד כדי לפרנס את הבית. יש שם כאב אדיר, ואנשים שהם ממש אסירים של הממסד".
יפה אינו מסתיר את דעתו הנחרצת באשר לסוגיית הגיוס ולימוד התורה. כמייסד תנועת "אל הדגל", תנועה פוליטית-רעיונית שקוראת להסדרת חובות השירות לצד זכויות האזרח, הוא דורש הוגנות. עם זאת, גישתו אינה מתלהמת. "לימוד תורה הוא ערך ציוני בעיניי, ויש לו מקום מרכזי בסיפור שלנו. אבל בעולם של משאבים מוגבלים, שבו המדינה נמצאת בסכנה קיומית ואנו זקוקים נואשות לאלפי לוחמים – אי אפשר שרק חצי ממשכבת גיל תישא בנטל. בחרת לא לשרת? זו זכותך, אבל עליך לוותר על ההטבות מהמדינה. אלה כללי משחק של חברה חפצת חיים".
אנטישמיות בהרווארד וטראומת השבעה באוקטובר
את החידוד הסופי של תפיסת עולמו קיבל יפה מעבר לים. כשנסע ללימודי תואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, הוא נתקל באנטישמיות ממוסדת וקרה. פרופסור יהודי סירב לאפשר לו לכתוב עבודה על ישראל בטענה שאינו תומך במדינות המגדירות עצמן על בסיס דת או לאום – טענה אותה הפריך יפה בקלות כשהצביע על עשרות מדינות מוסלמיות. המאבק לא הסתיים בוויכוח כיתתי; יפה תבע את האוניברסיטה, מאבק שהסתיים בפשרה תקדימית בה הרווארד נאלצה לאמץ הגדרות מחמירות נגד אנטישמיות.
ואז הגיע השבעה באוקטובר. יפה גויס למילואים באופן מיידי ושהה חודשים ארוכים בעזה תחת אש. "יצאנו משם בינואר בתחושה שהמדינה השתנתה לנצח. אנשים שרגע לפני כן היו מוכנים להרוג אחד את השני ברחובות בגלל הרפורמה המשפטית, היו מוכנים למות אחד בשביל השני בתוך הטנק," הוא מתאר בקול חנוק. "אבל אז חזרנו הביתה, וראינו שהפוליטיקאים חזרו לאותה ציניות, לאותם מאבקים, כאילו דבר לא קרה. זה שבר לנו את הלב".
מחיר אישי כבד מנשוא
השבר הזה הוא שהוביל להקמת הפעילות הציבורית הנוכחית שלו. המטרה, לדבריו, היא להעניק אלטרנטיבה של מנהיגות מהותית שאינה עוסקת בשאלת ה"כן או לא איש כזה או אחר", אלא בפתרונות מעשיים לקיום המדינה. המחיר שהוא משלם על הפעילות הזו – כבד.
"כבר מעל שנה אני פועל בהתנדבות מלאה. מכרנו את הבית, אני שורף חסכונות, ואני כמעט לא רואה את הילדים שלי. אבל אני לא עובד כדי להגדיל דוח רבעוני של איזו חברה מסחרית – אני עובד בשירות העם היהודי. אם המדינה הזאת לא תתקיים, לא יישאר לנו כלום".
הכתבה הזו, כמו הריאיון עצמו, אינה מבקשת לצייר תמונה אוטופית, אלא להציב מראה. מתן יפה הוא לא רק דמות ויראלית שמתווכחת עם עוברי אורח ברחוב; הוא השתקפות של דור שלם בישראל שמחפש משמעות, שייכות והנהגה. סיפור חיים רצוף משברים שלימד אותו, ואולי גם ילמד אותנו, שהדרך היחידה להבטיח את עתידנו כאן היא להפסיק לריב על מי צודק, ולהתחיל לשאול – מה באמת צריך לעשות.
0 תגובות