יש רגעים שבהם המילים נעמדות דום מול עוצמת הכאב. רגעים שבהם השקט של הבדידות חודר עמוק יותר מכל רעש שבעולם. הכתבה הזו איננה עוד טור רגיל; היא מראה נקייה וכואבת מול פניה של הקהילה שלנו, זעקה זכה של לב שבור שמסרב להישאר שקוף.
נפגשתי לפני תקופה עם יהודי יקר, וכך סיפר לי את סיפורו העצוב.
נולדתי להורים ששלום בית היה רחוק מהם כרחוק מזרח ומערב. לא ראיתי מה זה כבוד הדדי, מזה אהבה, מה זה להכיל, מה זה גבולות, מה זה סליחה. בקיצור העצוב הוא שלא ראיתי בית בריא, לא ראיתי איך בית נורמלי צריך להיראות, לא קיבלתי בחיים דוגמה אישית איך בני זוג מתנהגים אחד לשני, רק מריבות ופגיעות כל היום.
(מבחינה פסיכולוגית, הילדות משמשת כמעבדה שבה נכתב התסריט הזוגי הראשון, תהליך של העברה בין דורית שבה הילד מטמיע את קונפליקטי העבר כנורמה. עם זאת, בעזרת מודעות עמוקה וטיפול נכון, אדם מסוגל לפתח בבגרותו ביטחון נרכש ולשבור את המעגל).
הייתי בישיבה בחור טוב, קיבלתי שידוך טוב, אבל כנראה הדוגמה האישית שחוויתי כל שנות ילדותי ונעוריי השפיעו עלי. וכך, במקום החלום הוורוד שהיה לי בליבי שאצלי בבית יהיה שלום ושלווה אהבה וקבלה, החלום התמוסס מול עיניי.
משום מה לא הסתדרנו, התחלנו לריב; המריבות הובילו לפגיעות הדדיות, ולפגוע ידעתי טוב הרי עברתי קורס מעמיק של עשרים ושתיים שנים עד החתונה שלי.
עברו עשר שנים מהחתונה, היו לנו שלושה ילדים. הלכנו ליועץ אחד והוא פסק שאין מה לעשות וכדאי שנתגרש. התהליך היה כואב לי, לאשתי לשעבר ולילדים, עברנו הרבה דם ודמעות, אבל התגרשנו. לא ידעתי מה זה עוד להיות אדם גרוש, איך מתייחסים בציבור שלנו לאדם גרוש: אתה נהפך לסוג ב'. אנשים מסתכלים אליך בעיניים אחרות, אנשים מצביעים אליך דרך העיניים ואומרים "הוא התגרש, הוא הגרוש". חוץ מהתהליך הקשה של הגירושין שעברתי, ובדרך אגב, אם הייתי יודע כמה קשה הוא יכול להיות הייתי מתאמץ יותר והולך לטפל בעצמי כדי להציל את הבית, אבל כבר היה מאוחר מדי.
ופה הרגשתי על בשרי איך החברים שהיו לי כאילו נעלמים. אולי הם פחדו להזמין אותי הביתה, את הגרוש, שאני לא אשפיע עליהם, אולי האישה שלהם פחדה, אבל תכלס, חברים שפעם היו חברים שלי התחילו להיעלם לאט לאט. גם כשהייתי מתקשר הייתי חווה שיחות של אי מענה או שיחות קצרות ואמירות "אני אחזור אליך, אני אדבר אליך מחר".
(הקונטרסט הפסיכולוגי הזה מוסבר דרך מנגנון של ייחוס הגנתי, הסביבה מתרחקת לאו דווקא מרוע לב, אלא מהגנה לא מודעת שנועדה לשכנע את האחר כי אסון כזה לא יקרה גם להם. אנשים מעדיפים להסיר את המבט ברחוב, להנמיך את הקול או לעבור לצד השני של המדרכה, כדי לא לגעת בצל של המציאות הזו).
גם בבית הכנסת הרגשתי שונה ואחר, אולי חלק היה בראש שלי אבל חלק היה אמיתי. הבנתי שלאדם גרוש במחנינו יש לו תג כמו שלנכה יש תג נכה, לגרוש ולגרושות יש תג נכה, אדם בעייתי, אדם שכדאי לא להתקרב אליו.
אולי אז הרגשתי מה זה קרבת השם, כשאתה מרגיש שהכל מתמוטט לך מול העיניים: הבית, הילדים, החברים, הקהילה, בית הכנסת. אתה נהפך לבודד חברתית, והבדידות היא המחלה האיומה ביותר שנמצאת באנושות. להיות לבד ולהרגיש לבד זה כאב שאי אפשר לתאר במילים, רק אדם שחווה את זה יכול להבין את זה.
(מבחינה נוירופסיכולוגית, דחייה והדרה חברתית מפעילות במוח את אותם מרכזים עצביים שמייצרים כאב פיזי ממש, הבדידות הממושכת והשתיקה הרועמת של הרחוב הן פציעה נפשית חמורה שאין לה תרופה מלבד חום אנושי).
הורי היו גרים בצפון, אז כל שבת שנייה הילדים היו אצלי, היה לי קשה לנסוע בשבת שהילדים לא היו אצלי לצפון להורים. אז הייתי נשאר בבית ואוכל לבד. אני לא יכול לתאר לכם את ההרגשה לעשות קידוש לבד, לאכול סעודת שבת לבד. שבתות וימים טובים זה טריגר לכל גרוש או גרושה, הזיכרונות, הריח, הבדידות, הכל ביחד, כאב בלתי ניתן לתיאור.
הכאב הזה מקבל ממד מצמרר ושובר לב במיוחד כשעוברים ברחוב החרדי בצהרי השבת: מסביב הכל חוגג, ריח החמין והקוגל עולה מכל חלון, משפחות שלמות צועדות יחד שלובי ידיים לבית הכנסת ולסעודה המשפחתית, ואני פוסע שם לבדי ברחוב ההומה, עטוף בשתיקה שקופה ומכאיבה.
אני רואה מול עיני את כל מה שהפסדתי, את המשפחתיות שנשמטה מבין אצבעותיי, ואת התהום הפעורה ביני לבין העולם החוגג סביבי. הבדידות הזו איננה רק תחושה חולפת, היא נוכחות פיזית כבדה שמונחת לי על הכתפיים, צורבת את הנשמה ומותירה אותי שקוף לחלוטין מול עולם שלם שממשיך לחגוג כאילו הוא לא קיים.
הייתי בבית הכנסת ואני צועק מתוך ליבי ובבכי, אף אחד לא ניגש אלי "אולי תבוא לאכול אצלי בשבת? אולי אתה צריך משהו?". כלום. וכן, התביישתי לגשת לחבר, להתקשר "אני יכול לבוא לאכול אצלך שבת כי אני מרגיש בודד ואיום ונורא לאכול שבת לבד עם הארבע קירות שלי?".
בשבת האחרונה הכאב היה גדול מנשוא. הכנתי אוכל, כוס קידוש הייתה על השולחן, שכבתי במיטה בליל שבת ולא עשיתי קידוש, רק בכיתי ובכיתי. בכיתי על חיי, בכיתי על חיי שלא די שאני גרוש אני ממותג, אני סוג ב', על הבדידות שאני חווה. לא עשיתי קידוש באותו לילה, לא אכלתי סעודת שבת, שכבתי על המיטה שבור ומרוסק.
באותו לילה הבנתי שאני צריך עזרה כי משהו מאוד לא טוב קורה, ואני צריך עזרה, ולכן פניתי אליך.
אבל אני מבקש ממך, מרדכי, תעשה לי טובה, תעשה טובה לנשמתי ולכל הגרושים והגרושות תכתוב על זה ותצעק את הצעקה שלי (ושל כל הגרושים והגרושות): אל תתייגו אותי, אני לא סוג ב'. אני בסך הכל אדם שהתגרש כי החיים התקשחו אליו, אני לא אדם מסוכן, אני לא פוגע באף אחד. בבקשה, אם אתם רואים חבר שלכם שהתגרש, אל תעזבו אותו, הוא לא מסוכן! תתעניינו בו, תקראו לו לשבת, תשאלו איפה הוא אוכל. "אין לכם מושג כמה גרושים נמצאים לבד עם כוס הקידוש בשבת קודש, מבלי שאפילו יהודי אחר ידאג להם. הוא זעק לי: 'יהודי זה אהבת חינם. אנחנו לא סוג ב', אנחנו אנשים נורמליים גם אחרי גירושין. לא די בכאב שלנו, מגיע לנו טיפת יחס אנושי...'"
(ההכרה הזו, וההחלטה לא להישאר לבד בבור, היא תחילת המסע חזרה אל החיים. די בהרמת טלפון פשוטה, במבט חם או בהזמנה פשוטה לשולחן השבת כדי לעצור את הדימום, להרים יהודי משברו, ולהוכיח שאהבת חינם מעשית מסוגלת לרפא אפילו את הפצעים העמוקים ביותר בלב הקהילה שלנו).
באותה שבת קשה הוא אמנם נשאר שבור ומרוסק במיטתו, אבל עם מוצאי שבת, כשהבין שהשתיקה הזו מסוכנת, נעשתה הבחירה הקטנה שהצילה את חייו: הוא לא נשאר לבד בחושך, אלא תפס אומץ, הרים טלפון לחבר טוב, ושאל בפשטות אם אפשר לבוא אליו לסעודה.
וכששוחחנו לאחר מכן, אמרתי לו משהו חשוב שכל אדם במצבו צריך לשמוע: "תדע לך שגם מהצד שלך צריך לפעמים לזום ולקחת יוזמה. כמו שהעזת עכשיו לבקש עזרה תדע שיש סביבך הרבה אנשים טובים שמאוד רוצים לעזור ולתת, רק שלא כולם יודעים, לא תמיד יודעים איך לגשת, ויש כאלה שאפילו חושבים בטעות שאתה כבר מסודר ועומד לגמרי לבד."
שבוע לאחר אותה שיחה, הטלפון שלו צלצל. חבר ותיק קרא לו: "בוא, אתה עושה אצלי את הקידוש השבת". כשנכנס אל בית מאיר פנים, משהו בלב נמס. הוא לא היה עוד הגרוש השקוף ברחוב, אלא יהודי יקר שחזר אל חיק הקהילה. הבדידות אמנם לא נעלמה ברגע אחד, אבל היא פינתה את מקומה לאור ראשון של תקווה. הכאב החד לימד אותו יותר מכל דבר אחר כמה כל מילה טובה והזמנה פשוטה יכולות להציל אדם, ומתוך החושך שהוא עצמו עבר, הוא הפך בעצמו לכתובת עבור גרושים חדשים שהגיעו לבית הכנסת מושיט להם יד ראשונה, כדי שאף אחד אחר לא יצעד לבד בדממה.
ולסיום, בואו לא נשכח: משה רבינו זכה להיות המושיע של ישראל ולתת לנו את התורה, אך ורק משום שריחם במסירות על שה קטן שהתרחק והיה צמא. הקדוש ברוך הוא אמר עליו: מי שמרחם כך על צאנו של בשר ודם, הוא ראוי לרעות את עמי ישראל. כך בדיוק גם אנחנו המבחן הגדול של אהבת חינם ושל הקהילה שלנו מתחיל בדיוק שם, במבט החם אל היהודי שעומד בצד לבדו, בהשטת יד פשוטה, ובידיעה שאנחנו ערבים זה לזה עד אחרון האחים.
חלק א': כלים פסיכולוגיים ומעשיים לגרושים ולגרושות (איך להתגבר על הבדידות ותחושת "סוג ב'")
הפרדה בין סטטוס לערך פנימי:
הסטטוס המשפחתי שלך (העובדה שאתה גרוש) הוא מצב חיצוני שקרה בחיים, בדיוק כמו שצומת דרכים יכול להשתנות. הוא אינו משקף את הערך שלך כבן אדם, כנשמה או כישות שלמה. תחושת ה"סוג ב'" היא אשליה חברתית, לא האמת שלך.
בניית רשת תמיכה של "שווים":
הבדידות נחלשת ברגע שיודעים שיש עוד אנשים שמבינים את הדממה הזו בדיוק. יצירת קשר או שיחה עם מישהו שעבר את אותו מסלול מאפשרת לפרוק את הכאב בלי מסכות ובלי צורך להסביר את עצמך.
שליטה מחדש בזמנים קשים (שבתות וחגים):
במקום לתת לשבת להפוך לזירה של ריקנות וטריגר כואב, תכנן את הלו"ז מראש: תאם הגעה אצל אנשים שפתוחים לקבל אותך באהבה בלי שיפוטיות, או עצור וצור לעצמך טקסים פרטיים משמעותיים בתוך הבית שלך שמחזקים את השקט הנפשי שלך.
חמלה עצמית מלאה:
הפסק להכות את עצמך על העבר. הנפש עברה טראומה והיא זקוקה לריפוי, לא לעונש. אפשר לעצמך לבכות, לנוח ולהחלים בקצב שלך, מתוך ידיעה שהכוחות שלך יחזרו אליך לאט לאט.
חלק ב': הנחיות פסיכולוגיות לסביבה ולקהילה (איך להבין ולהתייחס לגרושים נכון)
פירוק מנגנון ה"תיוג" והפחד (למה הציבור מתרחק ואיך לתקן):
מבחינה פסיכולוגית, הסביבה מתרחקת מגרושים לא מתוך רוע, אלא מתוך מנגנון הגנה לא מודע שנקרא ייחוס הגנתי, אנשים מפחדים שאם יתקרבו למשבר, הוא ידביק גם אותם. ברגע שמבינים שגירושין הם תוצאה של חוסר התאמה או קצרים בתקשורת בפרק א' (ולא מחלה או פגם אישיותי), הציבור משתחרר מהפחד ומבין שגרושים הם אנשים נורמליים לחלוטין שמגיע להם חיבוק ויחס שוויוני.
פנייה ישירה לרבנים, גבאים ומנהלי קהילות (הובלת שינוי מלמעלה):
אנשי מפתח בקהילה מחזיקים בכוח עצום לעצב את הנורמה החברתית. שבירת קשר השתיקה מהבמה, דיבור פתוח ומכובד על אתגרי הגרושים בדרשות או בשיעורי תורה, והובלת יוזמות שקטות ומאורגנות לשילובם הטבעי בסעודות שבת, יכולים לרפא קהילות שלמות ולהפוך את הערבות ההדדית מסיסמה למציאות חיים.
ההבדל הקריטי בין "רחמים" לבין "כבוד ואחריות":
גרושים וגרושות אינם זקוקים למבטים מלאי פטרונות, לרחמים או לתחושת "מסכנות". הם זקוקים למה שכל אדם צריך: חברות פשוטה, שוויונית ואמיתית. התייחסו אליהם בגובה העיניים, בדיוק כפי שהייתם רוצים שיתייחסו אליכם או אל בני משפחתכם אילו חלילה הייתם נמצאים באותו מקום בדיוק.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות