״לא רק שלא רצחתי יהודים. אני מגדל יהודים בבית שלי״: הסיפור המדהים של ירון אברהם

"אם הקדוש ברוך הוא יזכה אותי בעוד בוקר כזה, כל מה שסיפרתי לך, הרבה יותר מזה מה שעברתי בחיים – אני מוכן לעבור את זה שוב. רק עוד בוקר אחד בכותל."

האיש שאומר את המשפט הזה הוא ירון אברהם. הוא נולד בלוד, למשפחה מוסלמית עם שמונה עשר ילדים, חונך במסגדי עזה לשנאת עם ישראל, ראה את אחותו נרצחת בבית בגיל תשע, ישן בבתי קברות, אכל פיצה מהזבל, שירת בגבעתי – והתגייר.

שיגורים ללא הפסקה, כך זה נראה מאיראן | צפו בתיעוד

קובי רוזן|08:08

נקמה בעומק איראן: צה"ל ריסק את צינור החמצן הכלכלי של טהרן 

דני שפיץ|08:40

הסיפור שסיפר לאלי גוטהלף בפודקאסט שלו הוא אחד הדברים המדהימים שתקראו השנה.

בית של שמונה עשר: כשהשנאה היא ארוחת הבוקר

ירון אברהם נולד בט"ו בניסן. כן, בדיוק בפסח. הוא הילד השניים עשר מבין שמונה עשה ילדים, ובר המזל שבהם לדבריו.

"משפחה לא פשוטה," הוא מסביר, "לא במובן של קשת יום – דווקא היתה משפחה מאוד מסודרת. הקושי הוא בחינוך שיש שם. חינוך לשנאה, לאנטישמיות, שנאה לעם ישראל. משפחה שהיתה מאוד מחוברת להנהגת התנועה האיסלאמית."

כשהוא מתבקש לתאר איך זה נראה ביומיום, הוא עונה בשאלה: "מה המוסלמים היו עושים אם לא היו יהודים בעולם? כל דבר רע שקורה לך – אתה מאשים את היהודי. עכשיו תחשוב על זה: יש פחות מאחוז יהודים ביחס למוסלמים בעולם, ואין מוסלמי בעולם שלא קם בבוקר ומתעסק בעם ישראל."

הוא מסביר שמה שנראה לרבים כסכסוך פוליטי הוא בעיניו דבר אחר לגמרי: "המלחמה היא מלחמת דת. ואף אחד לא יכול להתכחש לזה. הנושא של לכבוש את העולם, להפוך אותו לשריעה, לשלטון מרכזי שחי לפי ההלכה האיסלאמית – זו שליחות דתית. אין פה פוליטיקה."

ואז הוא מוסיף, כמעט בשקט: "גדלתי לתוך משפחה כזאת. אלה השיחות שאתה שומע בבית מגיל קטן. אם זה בדיחות על השואה, אם זה תמיכה בכל פיגוע שקורה."

אבל ירון הצעיר לא התחבר. "בגיל שש שבע כבר הרגשתי לא שייך, לא קשור, לא בשבילי הסיפור הזה. לא בא לי ללכת להתפלל. לא מתחבר לאמא, לאבא, לאחים, לתרבות, לשום דבר. עוד לפני שהכרתי יהודי אחד – מרגיש זר."

הוא מחייך כשהוא מספר שכבר אז סירב לאכול בשר גמל, ארנבות ודברים אחרים שאסורים בכשרות. "לא ידעתי אז שזה לא כשר. פשוט לא נגעתי בזה. היה נראה לי משהו לא אכיל."

הלילה שבו נרצחה שרה

כשירון היה בן תשע, אחותו בת השבע עשרה, שרה, נרצחה על ידי אחיה הגדול על רקע "כבוד המשפחה."

הוא מתאר את הלילה בקול שקט ומדוד מדי, כזה שמגלה יותר ממה שהוא מסתיר.

"הורידו את כל האחים לחדר אחד, כל האחיות לחדר ליד. אנחנו בחדר של הבנים משותקים בפחד. אני אישית לקחתי את עצמי ושמתי בפינה. הבכי, הצרחות, הצעקות – רק תנסה להבין איך נראה בית ברגעים כאלה."

"היא צעקה במשך שניים עשר, חמש עשרה שניות. ואז – שקט מוחלט. אחרי חמש דקות, האח הגדול פותח את הדלת. לא יודע למה עד היום למה הוא פתח אותה. ואתה רואה מה שאתה רואה: הוא עם מצ'טה ביד, מלא דם."

"מה עבר לך בראש באותו רגע?" שואל גוטהלף.

"כלום. המוח מפסיק לתפקד. אתה קפוא מפחד."

למחרת בבוקר, ירון שאל איפה שרה. "שלחנו אותה לעבודה," אמרה לו אמו. "תחזור לישון."

הוא לא חזר לישון. הוא שאל עוד ושוב. עיצבן את המשפחה יותר מדי. ושלושה חודשים לאחר מכן – נשלח לעזה.

"ההורים פשוט שלחו אותך לעזה?" שואל גוטהלף. "כן," עונה ירון. "מאמין שיותר האחים הבינו דבר אחד: אם יש בן אדם שיכול להפיל אותם – זה אני, והייתי מפיל את כולם."

הרצח של שרה מעולם לא נפתר. עד היום היא מוגדרת כ"נעדרת."

חמש וחצי שנים בעזה: לאהוב את המוות

כשמגיע לתאר את המסגד בעזה, ירון משתמש במילה "מסגד" בזהירות. "זה לא תא טרור. זה חינוך איסלאמי. צדים את האנשים, מחזקים אותם דתית. ברגע שאתה מחבר מוסלמי לאיסלאם – אוטומטית הוא הולך לכיוונים האלה."

הסדר היומי: "שמה אין לך חיים, אין לך בחירה, אין לך כלום. לומדים בערך שמונה עשרה שעות ביום. נשארים עד אחת עשרה בלילה. לימודי קוראן, לימודי אסלאם, הלכות."

ויש את רכז המשמעת. "מסתובב כל היום עם מקל באורך מטר וחצי. יש עבירות שעליהן תלמידים מסיימים את חייהם – מול כולם. למען יראו."

מגיל שתים עשרה שלוש עשרה, מתחילה ההכשרה האמיתית. "לא הכשרה צבאית. הרבה יותר אכזרית. מלמדים אותך להיות מלאך המוות. אתה תבחר את האנשים, את המקום, תסתכל עליהם בעיניים, תרצח אותם."

"איך נראית הכשרה כזאת?" שואל גוטהלף.

"מתעסקים במוות. היו מגיעים מחבלים שחוסלו על ידי צה"ל, וצריך לעבור על פניהם. ילדים מגיל שבע עד ארבע עשרה חמש עשרה – ומספר הגופות תלוי כמה המבצע של צה"ל היה מוצלח באותו יום."

הוא עוצר. "הגענו למצב שכשראינו את הגופות, כל מה שעניין אותנו זה אם זה משפחה של מחבל שמחלקת בקלאוות או לא."

"הם אוהבים את המוות," הוא מסביר. "באיסלאם, מה שיגדיר את חייך בעולם הבא זה הרגע שבו אתה מחזיר את הנשמה שלך. ואיך שאתה מחזיר – ככה יהיה העולם הבא שלך."

ואז הוא מוסיף משפט שמכה כמו אגרוף: "לפני שנים רבות, כשגרתי בתל אביב, היו לי חברים שהלכו לנשום אוויר לים. אני הלכתי לבית קברות. השקט שם – שם קיבלתי את ההחלטות הכי חשובות בחיי."

טקס הסיום של המסגד כלל שכיבה בקבר אמיתי ופתוח, בעוד כולם קוראים פסוקי קוראן מלמעלה. "כדי שתרגיש את הרגע שהנשמה שלך עולה לשמיים."

פתק בתוך הנעל

לירון לא היה אף חבר במסגד. "מהיום הראשון ראיתי בהם אויבים. לא מתחבר לאף אחד."

אבל פעם אחת, אחרי יום לימודים, הוא שם את נעלו וחש משהו קשיח בפנים. פתק. "אם הכל בסדר, אתה צריך עזרה?"

"זה נתן לי קצת אופטימיות." הם התחילו להתכתב, פתק לפתק, שמים ומחזירים לנעל. יומיים שלושה של תקווה. "ואז עשיתי טעות ושאלתי אותו איך אני יכול לברוח מפה. לא שמעתי ממנו יותר."

בריחה ראשונה, ושישים מלקות

אחרי חמש וחצי שנים, ירון הרביץ לרכז המשמעת. "אמרתי לו: הבוקר הזה אני יוצא. תעשה מה שאתה רוצה."

העונש: שישים מלקות על כפות הרגליים. "כואב מאוד. לא מומלץ. אתה מתעורר, מתעלף, בוכה, צורח, מרגיש שאתה מת. לקח לי ארבעה חמישה ימים עד שהצלחתי לעמוד על הרגליים."

"ולא פחדת מהם?" שואל גוטהלף.

"לא אכפת לי. אחרי שאתה רואה את המוות, אחרי שאתה שוכב בקבר – מה כבר יכול לאיים עליך? המוות נראה כמו משהו נוח, שלוו."

הם שלחו אותו לחברון. שנה וחצי נוספת. ואז, ערב אחד, ירון לקח את הרגליים ורץ.

גופה מהלכת ופיצה מהאשפה

בן שש עשרה, בלי כסף, בלי בגדים, בלי שם – ירון מגיע ללוד. ישן בבית הקברות עשרה ימים.

"מה זה בית קברות? בוא בינינו – אנשים שקטים שם. לא מדברים, לא יוצאים לבלות. הכל בסדר."

ערב אחד, כשהוא על סף רעב אחרי שלא אכל במשך יומיים, הוא רואה פיצריה אבל המוכר הוא יהודי עם כיפה. "למדו אותנו שאלה הכי מסוכנים, הכי פסיכים. אבל מה אכפת לי. הוא לפחות יש לו אוכל." ניגש, מסביר שאין לו כסף, מקבל אוכל ומים. מחליט "להתלבש על הבן אדם." מספר על עצמו, על הרצח של שרה, על בית הקברות.

"האיש מעלה אותי לרכב שלו, מסיע אותי לתחנה המרכזית בתל אביב, נותן לי כסף, מעלה אותי לאוטובוס. אמר לי: 'תגיע לאילת. שם יהיה לך בטוח.' ראיתי את הכאב בעיניים שלו באותו רגע."

זה היה יהודי חרדי, עם כיפה על הראש. אחד מאלה שלימדו אותו לפחד מהם.

"המפגש הזה היה ההוכחה החותמת בשבילי שיש משהו אחר."

באילת – שישה חודשים ברחוב. ספסלים, חדרי מדרגות, אוכל מה שנמצא. ופעם אחת, חצי מגש פיצה שמישהו זרק לפח. "עד היום, אחרי שאכלתי בכל רשתות הפיצה במדינה – לא מצאתי פיצה שמתקרבת לאותה פיצה שאכלתי באותו לילה."

האוטובוס המלא בחיילים

בדרך לאילת, ירון עולה לאוטובוס שמלא חיילים. "חיילים. בוא כאילו. אני נמצא באוטובוס של ערפדים צמאי דם, רק מקווה שזה יגמר בשלום, בשבילי זה כמו שאתה תעלה לאוטובוס מלא במחבלים"

לשמחתו, החיילים היו עייפים. אף אחד לא הסתכל לכיוונו.

באילת הוא פגש את עוזי שדה, שראה את המצוקה שלו. "בן אדם טוב." עוזי לקח אותו הביתה, האכיל אותו, נתן לו בגדים, ואחר כך הביא אותו לאחיו בכנסת. כחודש לאחר מכן, ירון מצא את עצמו עם אפוטרופוס, גר במעון נוער בסיכון בתל אביב.

"גיל שבע עשרה וכמה חודשים. זה הרגע שאמרתי לעצמי: אין לי כסף, אני צריך להחזיר חובות. אנשים עשו לי כל כך הרבה טוב."

ההחלטה: להתגייס לצה"ל.

גבעתי: "עכשיו סוף סוף אני יכול להרוג ערבים"

כשהוא מגיע להתגייס, הוא מבקש מג"ב. "שאלו אותי למה. אמרתי: כי אפשר לדפוק מכות לערבים חופשי." אמרו לו לא.

בגבעתי, בשיעור על חשד לפעילות עוינת, הוא מתחיל לצחוק. "המפקד שואל למה. אמרתי לו: מפקד, הייתי שם. זה לא עובד ככה." המפקד לוקח אותו לשיחה.

"הוא שאל כמה שאלות. בשלב מסוים פנה אליי ואמר: 'אני מצטער על מה שקרה לך, אבל אתה חייל בצבא הגנה לישראל. אנחנו פועלים בדיוק הפוך. אנחנו מוכנים למסור את הנפש שלנו כדי שמישהו אחר יחיה. יש לך שתי אפשרויות: צא לשלום, אני אעזור לך להשתחרר. או תישאר ואני לוקח אותך כפרויקט אישי.'"

"ואז אמר לי: 'אני מסתכל לך בעיניים ולא רואה רוצח. ואני אגיד לך עוד משהו שכנראה לא אמרו לך בחיים: גם לך מגיע לחיות.'"

ירון אמר שישאר.

"ואז יצאנו מהחדר וקרא לי: 'בוא, תביא חיבוק.'"

"חיבוק?"

"כן. ולא ידעתי מה זה. פעם ראשונה בחיים שמישהו מחבק אותי. מתפרק לו על הכתפיים, שתיים שלוש דקות. זה הרגע שהבנתי לאן הגעתי."

"יצאתי משם ואמרתי: יבוא יום ואני אהיה חלק"

אחרי שהשתחרר, ירון חזר לתל אביב. שלוש שנים לא יצא לבלות פעם אחת. "ישבתי בבית ולמדתי בין ארבע עשרה לשש עשרה שעות ביום."

בתל אביב, בסביבה שמאלנית לגמרי, הוא ראה משהו שהפתיע אותו. "ראיתי את הניצוץ היהודי. בערבות ההדדית, בעזרה שהם עוזרים, במשהו שלא קיים בשום מקום אחר."

ובמלחמת לבנון השנייה, הוא קפץ לרכב עם חברים, הגיעו לצפון, עברו בין בתים, עזרו לזקנים. "אמרתי: רק יהודי יכול לעשות דבר כזה. ואף אחד לא היתה לו כיפה על הראש גם."

ואז, ערב שבת אחד, במקום לרדת למסיבה, הוא עמד בחלון וצפה בחבר ירון ומשפחתו הולכים לבית הכנסת. "היה להם חיוך מיוחד, חיוך שלא משנה מה, יש ליהודים רק בשבת. של שקט, של שלווה, של שמחה. קנאתי באמת. אמרתי: למה הם כן ואני לא?"

הוא ניגש לחבר שלו ואמר: "זהו. החלטתי. אני מתגייר."

"החלטה אחת הכי קלות שקיבלתי בחיים," הוא אומר. "זה הרגע שאמרתי לעצמי: אני הולך לוותר על כל מה שבניתי."

שנה וארבעה חודשים במכון מאיר

תהליך הגיור במכון מאיר. לומד תורה שמונה עשרה שעות ביום, מבחירה. "פתאום אני מבין מאיפה העם הזה קיבל את העוצמות."

בבית הדין, הוא נשאל שאלות במשך ארבעים וחמש דקות – כפול מכולם. "פניתי לראש ההרכב ואמרתי: כבוד הרב, אם אתם לא רוצים לקבל אותי, תגידו שלא. אמר לי: בוודאי שאנחנו מקבלים אותך. זה נורא מסקרן."

"תעמוד," אמר לו הרב. "קרא שמע ישראל."

"אתה מרגיש את הקדוש ברוך הוא נוכח בחדר," הוא מספר. "פשוט מתרגש יחד איתך."

הבוקר שמחר, חמש וחצי, בכותל

ביום שאחרי הגיור, לפנות בוקר, ירון הלך ברגל לכותל. הגיע ב-5:30. ישב על כיסא פלסטיק פשוט.

"פעם ראשונה יכולתי לברך ברוך שלא עשני גוי. פעם ראשונה להניח תפילין. פעם ראשונה לעלות לתורה."

ואז הוא אומר את המשפט שפתח את הכתבה הזאת, ועכשיו מקבל את כל משקלו:

"אם הקדוש ברוך הוא יזכה אותי בעוד בוקר כזה – כל מה שסיפרתי, הרבה יותר מזה מה שעברתי, אני מוכן לעבור את זה שוב. אני עכשיו מיוזמתי חוזר לעזה, עובר לחברון, גר ברחובות, אוכל מהזבל – כדי שאזכה עוד בוקר כזה. כי אין עוד בוקר כזה."

היום ירון גר בקריית משה בירושלים. לאחרונה עשה לבנו הבכור חלקה. הוא עמד שם עם אשתו, שניהם עם דמעות. "הסתכלתי על הילד שלי עם כיפה, עם פאות, עם ציציות. חשבתי כאילו הייתי צריך להשמיד ולהרוג ולרצוח ילדים כאלה. ופתאום אני מגדל אצלי בבית ילד כזה. זה הניצחון הגדול: לא רק שלא לקחתי חיים יהודים – אני מוסיף לעם ישראל. אני מתחיל שושלת חדשה בתוך עם ישראל."

הוא גם ציין שיש לו בת שלומדת בבית ספר ממלכתי-תורני. "כל בוקר אנחנו אומרים מודה אני."

ואז גוטהלף מסכם במשפט שנשמע כמו הכותרת האמיתית של כל הסיפור:

״ניצחת״.

וירון מחייך.

לא חיוך של מי שניצח אחרים.

חיוך של מי שניצח את הגורל שיועד לו.