סכסוך שכנים סוער בבני ברק הגיע לפתחו של בית משפט השלום בתל אביב, כאשר בעלת בית ברחוב נתן הנביא תבעה את שכניה מהבניין הסמוך ברחוב אחיה השילוני בגין עבודות הרחבה מאסיביות שביצעו ללא היתר בנייה. התובעת טענה כי השכנים הרחיבו את דירותיהם בעשרות מטרים רבועים, הרסו חלק מגדר אבן משותפת, בנו קירות ועמודי תמיכה ואף פתחו חלונות חדשים הצופים ישירות אל תוך ביתה וחצרה הפרטית.
לטענת התובעת, הבנייה גזלה ממנה אור, אוויר ופרטיות, והיא דרשה מבית המשפט שורה של צווים: הפסקת העבודות, איסור בנייה בעתיד, והריסה מלאה של כל התוספות הבלתי חוקיות לצד השבת המצב לקדמותו. הנתבעים, מצידם, טענו כי העבודות בוצעו בתחומי חלקתם בלבד, הצהירו כי הבנייה ניתנת להסדרה תכנונית בעתיד, ואף שלפו טענת נגד חריפה: לטענתם, התובעת עצמה ביצעה בחצרה בנייה בלתי חוקית בהיקף נרחב, הפעילה מעון ילדים במקום וגרמה מטרד קשה לשכנים.
השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט בחנה את התצלומים, שמאי הבעלים והעדויות, וקבעה נחרצות כי התובעת הוכיחה את יסודות עוולת המטרד ליחיד. השופטת הבחינה בבירור בין חלונות ישנים ומרוחקים לבין הבנייה החדשה שהגיעה ממש עד גבול החלקה ופגעה קשות בפרטיות התובעת. כמו כן, השופטת דחתה את ניסיון הנתבעים להכשיר את מעשיהם בטענה שלתובעת יש חריגות בנייה משלה.
אלא שדווקא ברגע השיא, התביעה להריסה נדחתה עקב שני מכשולים מרכזיים. ראשית, חוות הדעת מטעם התובעת לא כללה מדידה מדויקת על ידי מודד מוסמך, ולא איפשרה לנסח צו הריסה מסוים ומובדל שיבחין בין התוספות החדשות לבין מבנים ישנים שעומדים במקום כ-15 שנה. שנית, התובעת התעקשה על טענת פלישה לשטחה שהופרכה באמצעות מודד מטעם הנתבעים, ולא ביקשה סעד כספי חלופי שאותן מדרגות משפט איפשרו לשקול.
על אף דחיית התביעה להריסה, השופטת סירבה לחייב את התובעת בהוצאות משפט של הנתבעים ופלטה אזהרה מהדהדת: דחיית הסעד האזרחי אינה מכשירה כהוא זה את חריגות הבנייה, ואינה חוסמת את הרשויות מלהוציא צווי הריסה מנהליים ולהעמיד את העבריינים לדין פלילי.
פסק הדין מצטרף לשורה של מקרים דומים בהם בתי משפט נדרשים לאזן בין זכויות קניין לבין אכיפת חוקי התכנון והבנייה. במקרה אחר שדווח לאחרונה, בית משפט דחה תביעה על בעלות בגג בתל אביב, כאשר מסמך בן כמעט 50 שנה הפך לנימוק מרכזי לדחיית התביעה.
