ארבעה בעלי זכויות במגרש מגורים ביישוב ג'וליס חויבו לשלם לרשות מקרקעי ישראל 73,065 שקלים, לאחר שבית משפט השלום בקריות קבע כי השתמשו במשך שנים בקרקע ציבורית סמוכה ללא זכות. הנתבעים טענו כי מדובר בפלישה זעירה של סנטימטרים בודדים, אך השופט יובל וסרקרוג קבע כי בפועל נמנע מהמדינה להשתמש במגרש כולו.
במרכז המחלוקת עומד מגרש ציבורי בשטח 488 מ"ר, הסמוך למגרש שבו מחזיקים הנתבעים בזכויות. כבר בשנת 2009 הגישה רשות מקרקעי ישראל תביעה לפינויים, ובספטמבר 2013 ניתן פסק דין שהורה על הסרת רכיבי בנייה, משטח בטון ונטיעות שחרגו לשטח הציבורי.
אלא שלטענת הרשות, גם לאחר פסק הדין המשיכו הנתבעים להשתמש בקרקע. בשנת 2020 נפתח תיק הוצאה לפועל לביצוע הפינוי, ובהמשך הוגשה תביעה כספית לתשלום דמי שימוש עבור השנים 2014 עד 2020.
"הפלישה היחידה שנותרה היא של 10 ס"מ"
הנתבעים דחו את דרישת התשלום וטענו כי כבר פעלו להסרת חלק מרכיבי הבנייה שחרגו לשטח הציבורי.
לדבריהם, החריגה שנותרה הייתה מצומצמת ביותר, ובפסק הדין הובאה טענתם כי "הפלישה היחידה שנותרה היא של 10 ס"מ באורך של 4 מטר".
עוד טענו כי לא הייתה הצדקה לחייב אותם עבור מגרש שלם, וכי הרשות עצמה לא פינתה גדר בטון ושער ברזל, אף שפסק הדין הקודם הטיל עליה את האחריות לפינויים.
אלא שבית המשפט בחן דוחות פיקוח ותצלומים מהשטח, שהציגו תמונה שונה.
בין היתר תועדו משטח בטון, חצר מגודרת, שער ורכיבי מרפסת. בתצלום משנת 2016 אף נראה רכב שחנה על משטח הבטון, ובתיעוד משנת 2020 נראה כי המשטח תפס חלק ניכר מהמגרש.
השופט קבע כי גם אם חלק מהמרפסת פורק בהמשך, השימוש בשטח הציבורי נמשך לאורך התקופה הרלוונטית.
למה חויבו על כל המגרש?
אחת השאלות המרכזיות בהליך הייתה האם ניתן לחייב את הנתבעים בדמי שימוש עבור כל 488 המ"ר, אף שלטענתם הפלישה הפיזית הייתה מצומצמת בהרבה.
בית המשפט קיבל את עמדת הרשות, שלפיה השימוש במשטח הבטון וברכיבים הנוספים מנע בפועל את שיווק הקרקע או השכרתה לאחרים.
"לא ניתן היה לשווק אותה או להשכיר אותה לאחרים בשל הפלישה המתמשכת של הנתבעים", נקבע בפסק הדין.
השופט הבהיר כי ההכרעה אינה מבוססת רק על חריגה נקודתית מקו הגבול, אלא על השימוש שנעשה בקרקע ועל הפגיעה באפשרות לנצל את המגרש כולו.
לצורך חישוב דמי השימוש הסתמכה הרשות על חוות דעת שמאית, שלפיה דמי השימוש השנתיים עומדים על 6% משווי הקרקע. הנתבעים חלקו על החישוב, אך לא הגישו חוות דעת שמאית נגדית.
הסכום הופחת – אך החיוב נותר
רשות מקרקעי ישראל דרשה תחילה 77,730 שקלים, אולם בית המשפט קיבל חלקית את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים.
מאחר שהתביעה הוגשה ב-16 ביוני 2021, נקבע כי ניתן לחייב את הנתבעים רק עבור התקופה שמיום 17 ביוני 2014, ולא מתחילת אותה שנה.
לאחר ההפחתה הועמד החיוב על 73,065 שקלים, כולל מע"מ.
נוסף על כך חויבו ארבעת הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם 7,000 שקלים בהוצאות משפט ו-8,700 שקלים בשכר טרחת עורך דין.
בסך הכול עומד החיוב שנפסק על 88,765 שקלים, לפני הפרשי הצמדה וריבית ככל שיחולו.
השופט העיר כי על הרשות לפעול גם לפינוי הגדר והשער, בהתאם לפסק הדין הקודם, אך הבהיר שאין בכך כדי לפטור את הנתבעים מהתשלום שנקבע.