עשרה תושבים המתגוררים בסמוך לכביש 2 ביקשו לחייב את המדינה ואת חברת נתיבי ישראל להקים קיר אקוסטי שיגן על בתיהם מפני רעש התנועה. אלא שבית משפט השלום בהרצליה דחה את תביעתם, ואף חייב אותם לשלם שכר טרחת עורכי דין בסך כולל של 80 אלף שקל, נוסף על הוצאות המומחים.
בפסק הדין קבע השופט דוד יצחק כי התובעים לא הצליחו להוכיח שרעש כלי הרכב החולפים בכביש מהווה רעש חזק או בלתי סביר מבחינה משפטית, ואף לא הוכיחו כי מדובר במטרד של ממש הפוגע בשימוש הסביר בבתיהם.
"אי אפשר לפתוח חלונות וליהנות מהחצר"
התובעים, המתגוררים משני צדדיו של כביש החוף, תיארו מציאות יומיומית של רעש תנועה מתמשך. לדבריהם, הרעש מונע מהם לשבת בבתיהם כשהחלונות פתוחים, מפריע לשנתם ופוגע ביכולתם ליהנות מהחצרות.
לטענתם, מדובר במפגע סביבתי המחייב התערבות, ולכן ביקשו מבית המשפט להורות למשרד התחבורה, למשרד להגנת הסביבה ולנתיבי ישראל להקים קיר מיגון אקוסטי במקטע הכביש הסמוך לבתיהם.
מנגד, המדינה ונתיבי ישראל טענו כי אין בחקיקה חובה להקים קיר כזה, וכי התקנות הקובעות מפלסי רעש בלתי סבירים אינן מגדירות רף מחייב לרעש שמקורו בתנועת כלי רכב.
בנוסף, טענו הנתבעות כי העבודות להסבת נתיבים בכביש לנתיבי תחבורה ציבורית אינן יוצרות שינוי משמעותי במפלסי הרעש, ולכן אינן מחייבות תכנון אקוסטי חדש.
המדידות הגיעו ל-74.2 דציבל, אז למה התביעה נדחתה?
בשל המחלוקת בין הצדדים מינה בית המשפט מומחה אקוסטיקה מטעמו, שביצע מדידות וחישובים בסביבת בתי התובעים.
המומחה מצא כי בשעות השיא נעו מפלסי הרעש שנבדקו בין 53 ל-74.2 דציבל. לכאורה, מדובר בנתון משמעותי, אלא שבית המשפט הבהיר כי עצם קיומו של רעש בעוצמה גבוהה אינו מוכיח בהכרח הפרה של החוק.
לפי חוות דעת המומחה, אין בישראל הוראה חוקית הקובעת מפלס רעש מרבי מחייב לתנועת כלי רכב בכביש קיים בנסיבות המקרה. התקנות העוסקות ברעש בלתי סביר אף מחריגות רעש תחבורתי מהמדדים הכמותיים הקבועים בהן.
עם זאת, השופט דחה את עמדת הנתבעות שלפיה החרגה זו מעניקה חסינות מוחלטת מפני תביעות על רעש מכוניות.
בית המשפט הבהיר כי החוק למניעת מפגעים חל על רעש מכל מקור, ולכן גם רעש תחבורתי עשוי להיחשב מפגע אסור. אלא שבהיעדר רף מספרי מחייב, על התובעים להוכיח באמצעות ראיות אחרות שהרעש במקרה המסוים חזק או בלתי סביר.
במקרה זה, קבע השופט, הם לא עמדו בנטל ההוכחה.
קנו את הבתים ליד הכביש
אחת הנקודות שנבחנו בפסק הדין הייתה העובדה שכל התובעים רכשו את בתיהם כאשר הם כבר היו סמוכים לכביש בין-עירוני מרכזי.
השופט הדגיש כי אין פירוש הדבר שמי שקונה בית ליד כביש מוותר מראש על זכותו להתלונן על מטרדי רעש. עם זאת, אופי הסביבה והמצב שהיה קיים בעת רכישת הנכס הם שיקולים רלוונטיים בבחינת השאלה מהי הפרעה בלתי סבירה.
במקרה הנוכחי התברר כי מפלסי רעש דומים, ואף גבוהים יותר, התקיימו באזור כבר בעבר.
השופט בחן גם את עדויות התושבים, שתיארו את הרעש כבלתי נסבל, אך קבע כי תיאורים אישיים אינם מספיקים כשלעצמם להוכחת מטרד משפטי.
בנוסף, רק חלק מהתובעים שהגישו תצהירים התייצבו לחקירה בבית המשפט, ולכן לא ניתן היה להסתמך על יתר התצהירים לצורך קביעת ממצאים עובדתיים.
ומה לגבי הנתיב החדש לתחבורה ציבורית?
התובעים ביקשו להסתמך גם על העבודות בכביש, שבמסגרתן הוסב נתיב רגיל לנתיב תחבורה ציבורית.
אלא שמומחה בית המשפט קבע כי השינוי דווקא צפוי להפחית את מפלס הרעש בכחצי דציבל, ולא להעלות אותו.
לפי המתודולוגיה שנבחנה בפסק הדין, שינוי מהותי ברעש בדרך קיימת הוא שינוי של שלושה דציבלים לפחות. משום כך נקבע כי העבודות המדוברות אינן יוצרות חובה חדשה לתכנון מיגון אקוסטי.
גם טענת התושבים שלפיה מפלס רעש העולה על 67 דציבל מחייב התערבות לא התקבלה, משום שהרף שעליו הסתמכו אינו חל באופן שהציגו על הכביש הקיים.
השופט הוסיף כי מדיניות המשרד להגנת הסביבה, השואפת למנוע חשיפה לרעש סביבתי העולה על 70 דציבל, אינה יוצרת כשלעצמה איסור חוקי מחייב.
התביעה נדחתה, וההוצאות הצטברו
בפסק הדין ציין השופט יצחק: "הגם שאין חולק כי קיים רעש מכלי הרכב החולפים בכביש, לא מצאתי כי התובעים עמדו בנטל להוכיח" שהרעש מגיע לרמה האסורה לפי החוק.
בית המשפט דחה גם את הטענה לקיומו של מטרד ליחיד, לאחר שקבע כי לא הוכחה הפרעה של ממש לשימוש הסביר בבתים בהתחשב במיקומם ובנסיבות.
עוד צוין כי הקמת קיר אקוסטי כרוכה בהליכי תכנון, בנייה והיתרים, וכי דרישה לחייב רשות לבצע פעולה כזו עשויה לעורר שאלות המתאימות להליך מנהלי ולא לתביעה אזרחית.
בסופו של דבר נדחתה התביעה במלואה. עשרת התובעים חויבו בשכר טרחת עורכי דין בסך כולל של 80 אלף שקל, שיחולק שווה בשווה בין המדינה לבין נתיבי ישראל.
נוסף על כך, חויבו התובעים לשאת בשכר מומחה הנתבעות ובחלקן של הנתבעות בשכר מומחה בית המשפט, לרבות שכר עדותו.
פסק הדין ממחיש כי גם כאשר קיימת פגיעה מורגשת באיכות החיים בשל רעש מתמשך, אין בכך בלבד כדי לחייב את הרשויות לבצע עבודות מיגון. לצורך קבלת סעד משפטי נדרשת הוכחה שהרעש עולה לכדי מפגע או מטרד במובנם המשפטי.