אחת השאלות שמסעירות ביותר את עולם השידוכים היא: "כמה פגישות עשיתם?". המנהג משתנה בין עדות וקהילות, עם טווח שנע בין פגישה אחת-שתיים לשש-שבע. לפעמים זה גולש קצת יותר, בדרך כלל כשהבחור או הבחורה מרגישים שהם צריכים ללבן עוד כמה נושאים חשובים (הוא מעשן סיגריה ליום או חבילה ליום?).
לאור הנתונים האלו קשה להבין את תחושתי כשתמר הודיעה לי שהיא מעוניינת לקיים עוד פגישה - בפעם העשירית. מלון דן, ענבל, רמדה, גן סאקר, טיילת ארמון הנציב, קפה גרג, ארומה, כל מקומות המפגש שלנו כבר התערבבו אצלי לתוך סלט גדול של חוסר וודאות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני, לעומתה, כבר הרגשתי מזמן שזאת האחת. כרווק סופני בן 27 עברתי את כולן, ידעתי את כל סוגי החולשות, הפחדים, הלבטים. היא הייתה בת גילי, עברה מסלול חיים דומה (שנינו באנו ממשפחה פתוחה והחלטנו להתקרב יותר למעגל התורני), וחלקה איתי את אותם תחביבים (שנינו היינו מוזיקאים כושלים אבל אוהבים את זה בכל מחיר).
לא הייתה פעם אחת שלא היה לנו כיף, שהיו לנו רגעים של חוסר הבנה הדדית או ויכוח שהתדרדר למריבה. ככל שראיתי, לא היה שום דבר שאמרתי שגרם לה להרים גבה בתמיהה או לגחך. האווירה ששררה בינינו הייתה אידיאלית, הרגשתי שאני בבית.
לא היה לי מושג מה הסיבה להתלבטות שלה, ומפגישה לפגישה חשתי בתסכול שהולך ומתגבש.
לפני אותה פגישה עשירית, החלטתי שהפעם אני אקבע עובדות בשטח. לא רציתי ללחוץ עליה באופן ישיר, אבל כן הייתי מעוניין להעביר מסר חד משמעי ולתת לה להסיק מסקנות בעצמה.
• • •
זה היה בוקר ירושלמי קריר כשבאתי לאסוף אותה מביתה לקראת הפגישה. היא נכנסה אל הרכב כוותיקה ורגילה, התרווחה על המושב ושאלה: "לאן אנחנו נוסעים?".
"תצטרכי לחכות ולראות", הגבתי בחיוך מסתורי.
נסענו לאורך רחוב מלכי ישראל, והיא הסתכלה בהפתעה איך אני גולש פתאום שמאלה במורד רחוב צדדי, לכיוון בניין ישן אך נאה עליו נכתב: "בית טובי העיר".
"אפשר הסבר?", היא ביקשה. "אנחנו הולכים לבקר כמה אנשים", עניתי. היא הסתכלה עליי במבט של "זו הפגישה האחרונה שלך", ואני רק אמרתי: "פשוט חכי".
נכנסנו אל לובי שקט ורגוע. רעש עמום של מזרקה שהוצבה במרכז ושיחת זקנים קלילה ששיחקו רמי בצד ליווה את צעדנו.
קלטתי שהיא מסתכלת סביב בסקרנות. "לא יצא לך אף פעם לבקר במקום כזה?", זרקתי לעברה. היא הנהנה בשלילה, ומיהרה להוסיף: "אני עדיין לא מבינה מה הולך פה".
בקצה הלובי חיכה לנו שולחן ריק ומזמין, כורסאות נוחות משני קצותיו. סימנתי לתמר בידי, והיא התיישבה על אחת מהן, כשהיא סוקרת במבטה את האולם על תכולתו המבוגרת והרגועה.
חייכתי כשראיתי את ההפתעה בעיניה, כאשר מלצר הדו,ר לבוש ובן 70 לפחות קרב אלינו והציע מים בתנועה טקסית. הודיתי לו במבטי, והוא החזיר בקריצה.
כמה שניות לאחר מכן מצאה תמר את קולה והודיעה: "אוקי, עכשיו אתה יכול להסביר".
• • •
"כשאת מדמיינת את הבית העתידי שלך, מה מפחיד אותך יותר מהכל?", פתחתי בשאלה שחשבתי עליה לאורך כל אותם ימים של ציפייה.
היא חשבה על זה כמה רגעים, ואז ענתה בכנות: "חוסר הוודאות, זה מה שמפחיד אותי בעיקר".
"תסבירי", ביקשתי.
"הכרתי כמה וכמה זוגות מבוגרים בחיי שלא היו במצב הכי טוב, מבחינה זוגית", היא השיבה. "אני כל הזמן שואלת את עצמי: מה אני צריכה לדעת, מה אני צריכה לבחור בשביל שבחיים לא אגיע למצב הזה? שלעולם לא נקלע לריב שידרדר ויחריב את כל מה שיש לנו?". היא שתקה מספר רגעים ואז הוסיפה: "אני עדיין מחפשת תשובה ברורה".
כמה רגעים שתקנו שנינו, מתבוננים בזקנים שמפטפטים בעליצות תוך סידור נמרץ של סדרות רמי.
"לבית האבות הזה אני מגיע פעם בשבוע", פתחתי אחרי זמן מה. "אני מנגן כאן עם כמה חברים ומנסה לשמח כמה שיותר את השוהים. אני מדבר איתם הרבה, ושומע מהם סיפורים, לפעמים מסמרי שיער, על כל מה שהם עברו בחיים".
"אני לא רוצה להתערב לך בהתלבטויות, ואני מבין לגמרי את הספק ואת הפחד", הוספתי. "שנינו מבינים שמדובר בהחלטה גורלית שתשנה את חייך לחלוטין. אבל את זה אני יכול לומר לך: כל מי שנמצא כאן עבר את ההתחבטויות האלו בדיוק, והנה הם כאן היום", הצבעתי על שוהי הלובי. "כל זה חלק ממעגל החיים שהקב"ה מעביר אותנו. לשאלתך, זו הסיבה שאנחנו כאן".
לאורך כל המונולוג הקצר היא שתקה והתבוננה בי בדריכות. אחרי כמה שניות חייכה ואמרה, "זאת חתיכת דרך להעביר לי מסר".
"מה יש להגיד? אני יסודי", עניתי משועשע.
• • •
ישבנו שם עוד זמן רב, משוחחים על השאיפות והחלומות שלנו לעתיד. אחרי מה שהיה נדמה כשעתיים לפחות, קמנו ופנינו לכיוון היציאה. זקנה קולנית שזיהתה אותי מרחוק קראה לעברנו: "מזל טוב, לא ידעתי שהתחתנת. אתם נראים נהדר ביחד". תמר לא טרחה לתקן אותה, ובמקום זה חייכה לעברי חיוך צופן סוד. ידעתי שהיא כבר החליטה.
0 תגובות