השיחות המדיניות המורכבות בין ארצות הברית לאיראן, המתנהלות בימים אלו בדרגים הטכניים לאחר עזיבת המשלחת האיראנית הבכירה ועל רקע הישארותו של סגן הנשיא ג'יי די ואנס באזור, מעוררות דאגה עמוקה וסימני שאלה רבים בקרב הציבור בישראל ובמערכת הבינלאומית.
על פני השטח, הצעדים האחרונים של ממשל טראמפ נתפסים כתפנית חדה ומדאיגה ביחסו לישראל, המלווה בשתיקה ישראלית מסתורית ורשמית ובביקורת חריפה מצד מדינות כמו מצרים וצרפת, הטוענות כי הממשל האמריקאי העניק לאיראנים את כל מבוקשם.
ואולם, ניתוח אסטרטגי מעמיק של המתרחש מאחורי הקלעים, שמציג סא"ל במיל' עמית יגור, לשעבר בכיר באמ"ן ובזירה הימית, חושף תמונה שונה לחלוטין ומציע זווית ראייה מפתיעה ואופטימית בהרבה למי שמבקש להבין לאן באמת הולך האירוע הזה.
אחת התמיהות המרכזיות שעולות נוגעת לשבר האידאולוגי העמוק שנפער במפלגה הרפובליקנית ובקרב תומכי ישראל, המהווים את הבייס הפוליטי של טראמפ לקראת בחירות האמצע. רבים מתקשים להבין כיצד הממשל מנהל משא ומתן פומבי עם מי שנתפס כאויב המרכזי במזרח התיכון, תוך ספיגת השפלות תודעתיות קשות – החל מסרטוני לעג איראניים ועד לסירוב המשלחת מטהרן להצטלם עם סגן הנשיא ואנס.
אלא שלדברי יגור, הנטייה לצייר את טראמפ כמקבל החלטות אימפולסיבי חוטאת למציאות. הוא מצביע על דבריו של הסנאטור הבכיר לינדזי גראהם, חברו הקרוב של הנשיא, שסיפר כי לאחר פגישה ארוכה וממושכת עם טראמפ בסוף השבוע הוא יצא רגוע לחלוטין, מתוך הבנה ברורה של היעד הסופי של המהלך.
מאחורי הנכונות האמריקאית לספוג פגיעה תודעתית זמנית עומד, להערכתו של יגור, מהלך מחושב שנועד לנטרל את "העוקץ" המרכזי של האסטרטגיה האיראנית: האיום על מצרי הורמוז ונתיבי הנפט העולמיים.
הממשל האמריקאי פועל בטקטיקה הדומה לזו שיושמה בעזה – הגעה להסכם מסגרת שמנטרל את קלף המיקוח המרכזי של האויב, ורק לאחר מכן כניסה למשא ומתן ממושך על הפרטים הסופיים. המטרה המיידית של טראמפ היא לפתוח את המצרים, להוריד את מחירי הדלק העולמיים ולייצב את הכלכלה לקראת חודש ספטמבר.
מבחינתו, ספיגת הבוץ התודעתי בהווה היא מחיר כדאי תמורת השגת היעד האסטרטגית, מתוך תפיסה ארוכת טווח ש"צוחק מי שצוחק אחרון".
במקביל, המציאות הפנימית באיראן רחוקה מאוד מהמצג המנצח שהמשטר מנסה לשדר לעולם. יגור מדגיש כי השלב הצבאי מול איראן הגיע לתקרת הזכוכית שלו, וכי המשך המאבק תלוי כעת בתהליכים הפנימיים במדינה.
המשטר בטהרן נמצא כיום באחת מנקודות השפל הקשות ביותר ב-47 שנות קיומו: המדינה סובלת ממחסור חמור ומתמשך במים ובחשמל, מחסור בתרופות ובמוצרי יסוד, ומערכת החינוך מושבתת. המצב הכלכלי כה נואש, עד כי אין למשטר יכולת לשלם משכורות שוטפות לכוחות הביטחון שלו, והוא נאלץ לשכור מיליציות זרות כדי לדכא את ההפגנות הנרחבות שפרצו אך בשבוע שעבר.
לקראת חודשי הקיץ הלוהטים, שבהם הטמפרטורות יעלו מעל 40 מעלות והביקוש לחשמל ומים יזנק, המשטר משווע לחמצן כלכלי. הדרישה האיראנית הנוכחית להזרמת עשרה מיליארד דולר וקרן שיקום מעידה על מצוקתם, אך סכום זה הוא כטיפה בים, וללא הזרמת עתק מסיבית – שלא בטוח שתאושר – יציבות המשטר בקיץ הקרוב עומדת בסכנה ממשית.
באשר לזירה הצפונית וללבנון, שם מתגבש הסכם בין האמריקאים לאיראנים ללא מעורבות ישראלית ישירה, מבהיר יגור כי הדרתה של ישראל מהשולחן אינה בהכרח סימן לחולשה, אלא עשויה להתברר כיתרון אסטרטגית משמעותי. העובדה שישראל אינה חתומה על ההסכם מעניקה לה חופש פעולה מוחלט לפעול נגד איומי חזבאללה בכל עת ומבלי להיות כבולה למגבלות בינלאומיות. יתרה מכך, כאשר ההסכם השברירי הזה יתפוצץ – כפי שצפוי לקרות נוכח חוסר האמינות האיראני – הקהילה הבינלאומית לא תוכל להטיל את האשמה על ירושלים או על הציור המדיני שלה.
לסיום, מתווה יגור את הדרך שבה ישראל צריכה לנהל את המאבק על התודעה ועל עתיד האזור. במישור ההסברתי, על ישראל להציב מראה בפני ארצות הברית והעולם ולשאול כיצד הממשל בוושינגטון היה מגיב לו רוסיה או סין היו מקימות בסיס טרור במקסיקו על גבול טקסס, או לו שליט פנמה היה מאיים לסגור את התעלה; התשובה ברורה – ארה"ב הייתה פועלת בעוצמה צבאית ללא צורך בהסכמים. במישור האסטרטגי, על ישראל למנף את נכסיה הייחודיים ולחזק את ציר משקל הנגד שהיא מקימה בשותפות עם הממשל האמריקאי, יוון וקפריסין, כפי שבא לידי ביטוי בחניכת מרכז האנרגיה החדש בטקסס בשבוע שעבר.
הצעד המכריע כעת הוא החזרת פרויקט מסדרון התחבורה הבינלאומי (ציר IMEC) אל המפה בשיתוף פעולה הדוק עם המעצמה ההודית, כדי להציב משקל נגד ממשי וארוך טווח מול מדינות כמו פקיסטן, קטר וטורקיה המנסות לשמר את הסדר הישן והמסוכן באזור.
0 תגובות