בעולם שבו המונח "אומנות חרדית ויהודית" נתפס לעיתים כחוג אוריגמי, הפעלת בלונים או יצירת מוצגי יודאיקה בלבד, מתרחשת תזוזה עמוקה מתחת לפני השטח. יותר ויותר יוצרים דתיים וחרדים מגלים כי האומנות אינה רק כלי טכני להעברת זמן, אלא צינור רגשי, נפשי וקיומי להבעת העולם הפנימי.
בתכנית "זמן אומנותינו", ישב העיתונאי משה מנס לשיחה מרתקת ומלאת גילויים עם עמי חניא - להטוטן, שחקן, יוצר חידות ויזואליות ב-AI והאיש שעומד מאחורי "קבוצת איתי – אומנים יוצרים תרבות יהודית". השיחה נעה בין שאלות יסוד על מהות היצירה, דרך הקסם והאמינות על הבמה, ועד לניתוח נוקב של תרבות הצפייה במגזר החרדי.
מה הופך אדם לאומן? "ברגע שיש אמירה, הבלון הופך ליצירה"
הדיון נפתח בשאלה הבסיסית ביותר: איפה עובר הגבול בין מפעיל בחוג לבין אומן יוצר?
כשרבי איצ'לה התחמק מלנאום במעמד הראי"ה קוק
"קודם כל, מה זה אומן?" משתף חניא. "אומן הוא בדרך כלל מישהו שהוא יותר יוצר, מביא משהו ממעמקי פנימיותו החוצה. כשאתה לא רק מעביר חוג כדי שילדים יחזרו הביתה ויגידו 'איזה יופי', אלא מכניס מסר ואמירה בתוך היצירה — שם אתה הופך להיות אומן".
ומה לגבי האומנות היהודית? חניא מסביר כי לא מדובר בהכרח בציור של תשמישי קדושה או בהצגות תוכן מפורשות:
"אני יכול לעשות מופע להטוטים בלי להזכיר בכלל תוכן יהודי. אבל עצם זה שהיצירה נובעת מתוך העולם הפנימי שלי - שמבוסס על ערכים, תורה ומצוות, הופך את זה לאומנות יהודית. אנשים יוצאים ממופע כזה ואומרים 'העברתם מסרים עמוקים', עוד לפני שנאמרה מילה אחת".
- גלגולה של מזוזה ועלילות הגולם מפראג; אלי וגולד מהקומיקסים בראיון חג מרתק
- הגלריה של הרב אורי זוהר, ציור בגובה 10 קומות ואומץ לחרדים
אמת וזיוף על הבמה: הקהל של היום לא קונה משחק טכני
אחת הנקודות המרכזיות בשיחה נגעה באמינות של השחקן. מנס תהה האם משחק אינו בעצם היכולת להציג משהו שאתה לא, אך חניא ממהר לתקן:
"פעם, לפני עידן המסכים, שחקן טכני יכול היה לעבוד על הקהל. היום הקהל קולט זיוף תוך שנייה. אם אין כימיה בין שחקנים, או אם השחקן לא מביא את הרגש האמיתי שלו, זה פשוט לא יעבוד".
ההתמודדות עם הפחד ולשחק את "הרשע"
חניא מביא כדוגמה הצגת ילדים על גבורה, שבה הגיבור נדרש להוציא תשמיש קדושה מתוך אש. "כשהשחקן מראה פחד אמיתי ואמין, כל האולם נעמד על הרגליים וצועק לו 'אתה יכול!'. זה קורה רק כי העולם הפנימי של השחקן באמת מתמודד עם פחדים."
חניא, שבשל חזותו התמירה והזקן מלוהק לרוב לתפקידי ה"רשע" או הדמויות הסמכותיות (סולטן, שומר, מפקד), מספר על הכוח שבשבירת ה"טייפקאסט" - כמו בהצגה שבה הוא משחק דווקא ליצן חמוד כדי להפתיע את הקהל וללמדו חשיבה מורכבת.
מבט מבחוץ על המגזר החרדי: "תמימות שהיא קסם טהור"
כיוצר המגיע מהציבור הדתי-לאומי ומופיע רבות בפני קהלים חרדיים, חניא משרטט תמונה מרתקת של תרבות הצפייה החרדית:
- הרגש הצף: "בגלל שאין בציבור החרדי צריכת מדיה שוטפת כמו במגזרים אחרים, יש בהם תמימות שהיא קסם! הם יכולים לבכות בהצגה מכל הלב, דבר שנדיר לראות אצל חילונים או דתיים-לאומיים שראו כבר הכל".
- ללמוד למחוא כפיים: "בעבר, הציבור החרדי פשוט לא ידע למחוא כפיים. היינו מסיימים הצגה בתלמוד תורה, כולם צוחקים ונהנים - ואין כפיים, פשוט כי הם לא הכירו את הקוד הזה. עם השנים רואים בזה שינוי מדהים".
- החשדנות הברוכה: "הרבה פעמים מתקשרים לוודא: 'אתה לא קוסם, נכון?'. יש זהירות רבה לגבי התכנים, ואני חושב שזו זהירות חיובית ומבורכת".
תיאטרון פלייבק וחידות AI: כשהאומנות הופכת לכלי מרפא
בחלקו האחרון של הריאיון נגע חניא בשני תחומים ייחודיים שבהם הוא עוסק:
תיאטרון פלייבק (שיקוף קהילתי): שחקנים ועולים מן הקהל שמספרים את סיפורם האישי בו במקום. חניה מדגיש כי "הסיפורים של הציבור החרדי הם הטובים ביותר, כי אין להם צנזורה פנימית של 'מה יגידו' והם מביאים סיפורים חשופים". באחד המקרים, שיקוף של עומס שמניח מנהל תלמוד תורה על כתפיו סייע לו ולסובבים להבין את מצוקתו, ובמקרה אחר תיאור תאונה דרכים עזר למשתתפת לעבור חוויה מעצימה ומרפאה.
חידות ויזואליות ב-AI: חניא ניצל את פריצת הבינה המלאכותית כדי לפרק ניבים ומשפטים בעברית לחידות תמונה visual. הניסוי הקטן בפייסבוק הפך לתופעה רשתית של עשרות אלפי עוקבים, חוברות מודפסות וטורים בעיתונים.
מנס סיכם את המפגש בהדגשת המסר כי האומנות היהודית, על כל גווניה - מלהטוטים ועד דרמה עמוקה - אינה יצירה לשם שעשוע בלבד, אלא כלי רב עוצמה לחיבור, העצמה וריפוי הנפש.
0 תגובות