בימים האחרונים אנו עדים לסכנות הולכות וגוברות ברחובות ערי ישראל, כאשר טילים כבדים במשקל טון, בעלי ראשי נפץ אדירים, נורים בכוונה תחילה לעבר אוכלוסייה אזרחית – להרוג ולאבד, חלילה. תיעודים קשים ומקפיאי דם מראים כיצד בניינים ורבי־קומות קורסים כמגדל קלפים. ובתוך כל זאת, מתבלטים לעיתים מראות של אנשים ירֵאֵי שמיים הנראים עומדים סמוך למקום הסכנה ללא פחד וחשש, מתעדים נפילות, יירוטים, (בבחינת "גבר גבר") מתוך אמונה שלמה כי "מי שצריך למות – ימות", וחיינו מוסרים ביד הקב"ה ואין בלתו. מי מעז בכלל לומר אחרת?
אלא שכאן עולה השאלה – האומנם כך דרכה של תורה?
הרי מצוות עשה מן התורה היא: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד, טו). חז"ל סמכו על לשון זו, (אף על פי שאין זה פשוטו של מקרא) ואמרו שיש בה חיוב לשמור את הגוף והנפש ולהתרחק מן הסכנה. וכפי שכתב בעל ה"לבוש" (יו"ד סימן קט"ז), כי משמעות הלשון מחייבת את האדם לבל יכניס עצמו לסכנה, אף על פי שמדובר בפסוקים שלא עוסקים בכך ישירות – מכל מקום קבעו חז"ל דין של ממש: להתרחק מדבר מסוכן.
הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (סוף פרק ט') כתב יסוד גדול: הקב"ה ציווה על האדם לנהוג על פי חוקי הטבע. השכל שניתן לאדם – הוא משומריו של האדם. ומי שאינו נזהר ונכנס אל תוך סכנה – עונשו חמור, וייתכן שיימסר ביד הטבע עד כדי קיצור ימיו, כאילו (לכאורה) אין כאן השגחה פרטית. כמובן, גם זה בהשגחתו יתברך – אך ההנהגה האלוקית מסירה מעליו את ההגנה הרגילה, והוא נידון ככל מי שמזלזל במתנת החיים.
האמירה המוכרת "לכל כדור יש כתובת" אינה פוטרת את האדם מחובת הזהירות. אין בכך שום נפקא מינה מעשית. אין פוסקים הלכה על פי השקפות ואמירות של אמונה, אלא על פי גדרי ההלכה: מתי מותר להיכנס לסכנה, מתי אסור, ומתי יש אף מצווה להיכנס אליה. כל אלה מתבררים לפי כללי הפסיקה שבתורה.
אכן, האמונה – יש לה מקום חשוב. היא מדריכה את האדם מה לחשוב, מה להאמין, מה להרגיש ולשאוף. היא מעניקה לאדם כוחות נפש, חיזוק ואומץ לעמוד בניסיון ולקיים מצוות ה' בכל עת. אך לעולם אין היא באה על חשבון הזהירות, שהרי גם הזהירות – מצווה היא.
חובת ההשתדלות, הזהירות והשמירה על החיים אינה סותרת את האמונה, אלא היא עצמה ביטוי של אמונה – בא-ל אשר ציווה אותנו לשמור על נפשנו כעל פיקדון יקר.
0 תגובות