במאמר קודם השבוע כתבתי על תפילה ועל מעשה, על דברי התורה בקריעת ים סוף. מבין התגובות הרבות שהגיעו, הערה אחת נגעה בי יותר מכול. קורא כתב שזו הפעם הראשונה שבה שמע את קולו של אב לחייל.
הערה זו לא עזבה אותי. בקהילה שלנו כמעט אין חיילים, ולכן כמעט אין אבות שמדברים על מה פירוש הדבר, לשלוח בן לקרב. הקול הזה חסר. וכאשר קול חסר – חסרה גם הבנה עמוקה יותר של המציאות. אפשר לעקוב אחרי החדשות, אפשר לומר תהילים, אבל בלי לשמוע את קולו של אב לחייל, אי אפשר באמת לדעת מה משמעות המלחמה הזו. המקום שבו התורה וההיסטוריה נפגשים – המקום שבו הורה מפקיד את ילדו ביד הסכנה – נותר נסתר.
אני אומר זאת כיהודי אוהב תורה. אני חי עם התורה, נושם תורה, שואב ממנה תעצומות נפש מדי יום. לימוד התורה שמר עלינו בגלות, מגן עלינו גם היום; לעולם אין להקל ראש בערכו. הכבוד שאני רוחש לחובשי בית המדרש – עמוק הוא ומתמשך. אולם התורה עצמה אינה משמרת רק את קולות הלימוד המסוּר. היא משמרת גם את קולותיהם של האבות: אברהם ההולך עם יצחק. יעקב הרועד למען בנימין. דוד הבוכה על אבשלום. אבות שבירכו, שפחדו, שבכו. אילולא הונצחו בה קולותיהם – התורה עצמה הייתה חסרה. וכך גם עתה – בהיעדר קולו של אב לחייל, הבנתנו את המלחמה הזו היא חלקית, חסרה.
כל-אימת שבני נקרא לשוב לבסיס, אני מסיע אותו. הדרך מוכרת, אך לעולם לא מתרגלים אליה. לפעמים אנחנו מדברים, על דברים של מה בכך. ולפעמים אנחנו יושבים בשקט, יודעים שנינו מה צפוי כעת.
כשאנחנו מגיעים לשער, הזמן נהיֶה דק. החל מרגע מסוים הכול נעשה איטי, נצרב בזיכרון – דלת הרכב הנפתחת, התרמיל המורם, החייל העומד מולי לא עוד כילד, הגם שעודנו ילדי.
אני מניח את ידי על ראשו ונותן לו את הברכה שאבות וכוהנים העבירו מדור לדור:
יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ
אני מרגיש את המילים רועדות בפי, כאילו היו גם מגן וגם תחינה. הן שייכות לכל ישראל, אך באותו רגע הן שייכות רק לו.
ואז הוא פונה, נכנס דרך השער. אני עומד וצופה בו עד שהמראה האחרון נעלם. ואז אני נוהג חזרה לבדי, נושא עמי רק את הברכה שעדיין חמה על כפות ידי.
הקב"ה אומר: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהילים צ"א, טו). השכינה שוֹרָה עם אדם המצוי בסכנה. ואם ה׳ נוכח עִמם – גם כלל ישראל חייבים להיות עִמם. להיות עִמם פירושו, בראש ובראשונה, להקשיב – גם לקולות שנשמעים לעיתים רחוקות.
קורא אמר שזו הייתה הפעם הראשונה ששמע את קולו של אב לחייל. זו לא צריכה להיות הפעם האחרונה. בלי הקול הזה, איננו יכולים באמת לדעת מה אחינו עוברים.
0 תגובות