ההורים התגרשו אבל אז אבא שלי התחתן עם "מפלצת" שהתעללה בי | סיפור מטלטל

אבא שלי הוא איש שיוצא ממנו רק טוב, ובנוסף, בעל מידות גדול שיודע בכל יום מחדש להבליג, לוותר, ולעשות הכל שתהא אווירה טובה בסביבתו. הוא היה תמיד מדבר על אמונה ועל השגחה פרטית, הוא היה מקפיד להזכיר על כל דבר שקורה לו "זה מהשמים", וממשיך הלאה.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

זה קרה כשהייתי בן 11, הנישואין עם אמא לא צלחו, מספיק לי היה לשמוע את חילופי הדברים בניהם שהכינו אותי היטב לבאות. הבנתי שזה עניין של זמן ואוטוטו זה קורה, ואכן זה קרה.

אבא ואמא, התגרשו.

הכאב היה עצום, הרגשתי איך הכל מתפרק, אבל לא היה זמן לדמיונות, צריך להמשיך הלאה.

אחיי הגדולים כבר גדלו ופרשו כנפיים, אני נשארתי עם אבא, ואחיותיי התגוררו עם אמא.

פירוק מוחלט.

הגעגועים לאמא היו גדולים, קשה להיות בלי אמא ביום יום, אם לא אבא שלי שהשתדל למלאות את התפקיד הזה, והיה כל כך מרגיע ומלטף, לא יודע איך הייתי שורד את זה.

• • •

מתוך הקושי של היעדרותה של אמא, אבא החליט להתחתן. הוא הסביר שאני חייב דמות אימהית בחיי, ונישא בשנית.

עברנו לדירה משותפת, אני ואבא, ואשתו של אבא עם ילדיה. חשבתי שזה רעיון טוב, וזה ישמש לי כחברה חדשה לחיים, וקצת ישכיח את התפרקות הבית ממנו באתי. אבל לקחו להם ימים אחדים להבין, שנפלתי לתוך בור עמוק במיוחד.

אשתו של אבא הייתה מחמיצה לי פנים בכל הזדמנות, ובמקום דמות אימהית שהייתה נחוצה עבורי וכל כך עוזרת לי, קיבלתי דמות מפלצתית.

כבר בהתחלה הרגשתי לא שייך, מנודה וסתם מפריע. לא אגיד שהייתי ילד טוב ירושלים, אחרי הכל הייתי ילד בן 11 עם המון מרץ, שרוצה לממש את הילדות גם אם היא לא האירה לו פנים.

אבל אשתו של אבא שלי החליטה לקחת אותי אישית ברמה אובססיבית, פשוט להתעלל בי ללא מעצורים.

היא הייתה מכריחה אותי לאכול את ארוחת הערב, גם אם לא הייתי אוהב אותה במיוחד. הייתי מפחד ממנה, רק מלראות את הפרצוף הכועס שלה, ואחר כך חלילה לחלום חלום בלהות בגללו. אז החלטתי לאכול בכוח, וכשלא יכולתי, הייתי ממתין שהיא תצא מהמטבח, והייתי טומן את האוכל בפח עמוק פנימה, שתחשוב שאכלתי.

זה היה עובד, אבל כעבור חודש, היא עלתה עליי, ובצרחה שהרעידה את המטבח ציוותה: "אתה מוציא את זה עכשיו מהפח, ואוכל את זה. קדימה, מהר!".

לא הייתה לי ברירה, הוצאתי, ועם הריח הנלווה שהיה באוכל, אכלתי את זה. אני זוכר שבכיתי, הדמעות בכלל לא עניינו אותה, היא הייתה נחושה להתאכזר אליי, כך הרגשתי.

אם עשיתי טעות, הייתי חוטף מכות לכל אזור בגוף שהיא הייתה בוחרת. זה היה יכול להיות סטירות על הלחי, צביטות איומות, והשפלות.

תמיד חשבתי לעצמי, רק אם אבא שלי היה יודע על המכות שאני חוטף, את הכינויים והביזיונות שהיא שולחת אליי בנדיבות, כמה סבל היה נחסך ממני. לצערי זה לא קרה, ובלעתי הכל מבלי יכולת להגיב, כי על כל תגובה של התגוננות, הייתי חוטף.

היה איזה משהו שהיא הייתה נוהגת לעשות לי ממנו הכי חששתי, עד כדי פחד וחרדה: אפקט ההפתעה.

כשהייתי נרדם סוף סוף, אחרי מחשבות ודמעות, פתאום הייתי מתעורר בבהלה מצביטה איומה וכואבת. זו הייתה היא, אשתו של אבא, שממתינה שארדם וצובטת אותי מדי פעם כשבא לה, באכזריות.

הייתי מתעורר בבהלה, ופחד היה תוקף אותי, הייתי בוכה בשקט, וחוזר לישון.

אם קיבלתי מכה או היה כואב לי משהו, אין הזדהות, אין כלום, התעלמות מוחלטת ומחיקת ה'אני' שלי.

פעם אני זוכר שכאבה לי הבטן, והקאתי את נשמתי. היא כעסה מאוד ובעצבים הורתה לי לנקות את מה שעשיתי. אני זוכר את ההשפלה הזו, אותה לא אוכל לשכוח. הרגשתי ילד מדמם, ומישהי מבקשת ממני לנקות את הדם שלי.

מבחינתי הייתי 'מת חי'. בתוך תוכי כל כך רציתי לצעוק, כמה אני סובל וכמה רע לי, אבל לא יכולתי לעשות את זה.

כשאבא היה חוזר הבייתה, בדרך כלל הייתי כבר ישן. אם הייתי ער עדיין, שמתי לב לכך שאשתו הייתה מחייכת ומראה שהכל בסדר. כשאבא היה שואל לשלומי, הייתי חייב להראות פנים יפות ועונה בחיוב שהכל בסדר. היו לכך שתי סיבות:

א. אם לא, היא הייתה דואגת לעלות את רמת ההתעללות כלפיי, לא היה שווה לי לסבול עוד יותר.

ב. כילד שמאוד כאב לו על אבא שלו הטוב והוותרן שהתגרש מאמא, חששתי שהוא התגרש גם ממנה, לא יכולתי לעשות לו את זה, פשוט שיחקתי את המשחק.

אני בטוח שאם אבא היה מנסה לשאול אותי יותר, להתעניין בי יותר, לנסות לגלות אצלי את המצוקה שבטוח הייתה נראית על פניי, אולי הייתה לי גאולה פרטית בעניין.

כשנפגשתי עם אמא פעם בשבוע, גם שם שתקתי. ידעתי שאם אמא שלי תשמע אפילו ברמז את מה שאני עובר, היא תעשה בלגן, ותביא להסלמה במערכת היחסים בניהם.

יום אחד חשבתי לעצמי. "עד מתי אני רוצה ככה לסבול? מה אני עושה לעצמי?", אבל הפחד לא נתן לי לעשות את זה.

הייתה לי גם הבנה כזו שהגיעה מאבא שלי, שהכל משמים וזה מה שאני צריך לעבור. לא הבנתי אז שכשקשה ואני סובל, צריך לספר, לשתף, לעצור את זה, וזה לא סותר את ההשגחה הפרטית.

העדפתי לבכות, זה היה מרגיע אותי. בכי הוא סוג של פורקן, הוא נותן כוח להמשיך, כך לפחות אני הרגשתי. הייתי מבקש מה' שאולי השכנים ישמעו משהו, לפחות יבינו שמשהו כאן לא מתנהל כשורה, ויתלוננו, אני פשוט לא מסוגל שזה יגיע ממני.

גם אם זה קרה אחרי שנה, מבחינתי התפילה התקבלה.

אבא ואשתו לא הסתדרו, ת'אמת? לאחר מחשבה אבא שלי החזיק די יפה עם אישה כזו את הנישואין הללו. בהתחשב במידות הטובות שלו, ולפי מה שאני עברתי עם אשתו, ברור שהחיים שלו לא היו טובים באמת.

כואב לי לומר: אבל ברוך ה' הם התגרשו, הסיוט נגמר, יצאתי מהשבי.

חשבתי שאתבגר, ואוכל לסלוח לה, אבל עדיין קשה לי. כי להצליח להבין את הרוע שלה כלפיי, את כמות הרעיונות שהיו לה במיוחד להרע לי, אני לא מצליח.

לאחר הגירושין הרגשתי צורך לשתף את אבא שלי, הדמות הכי קרובה ואהובה עליי. ידעתי שהלב שלו כל כך עדין, ואני צריך לספר את זה בהדרגה. ישבנו יחד והתחלתי לשתף אותו במה שעברתי. מרגע לרגע ראיתי איך פניו מאדימות, ודמעות מתאספות בעיניו.

עוד לא סיימתי את כל מעלליה, והוא התפרץ בבכי סוער וחיבק אותי חיבוק של אבא, חיבוק שכל כך הייתי צריך כבר אז כשהייתי ב'שבי', ולא יכולתי לבקש.

• • •

א. אנחנו כהורים מתמודדים עם הבעיות שלנו, וכשאנו רוצים לפתור אותם, אנו חייבים להיות בטוחים שהם לא יהיו על חשבון הילדים שלנו, כי ההגנה הכי גדולה שלהם, זה אנחנו. ילד צריך להרגיש שאין שום סיבה בעולם שלא לשתף את מה שעובר עליו, הוא לא צריך להיות מודאג משום דבר, והתפקיד שלו כילד זה לעזור לנו ההורים לממש את התפקיד שלנו: להגן עליו. להקשיב, לשמוע את צליל המצוקה, ולנסות לפתור את הבעיות הצצות להם מדי פעם.

זה עוזר המון בפגיעות אצל ילדים, שמשיהו מאיים עליהם אם יספרו לאבא, כך גם כאן.

ב. גם כשאומרים לילד שהכל משמים, צריך להשלים לו את התמונה, להסביר לו שאין מצווה לסבול, ואם אתה יכול לעצור סבל ולא עושה את זה, זה היפך ההשגחה הפרטית, והקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב בחיים, ולא נסבול.

ג. אם נקנה לילדים שלנו אסטרטגיות למידה, תורת ניהול מלחמה, הגדרת מטרות ואופן ביצוען במצבים אליהם הקלעו חלילה, זה יציל אותם. זה כמו ללמד ילד בן שלוש איך פותחים רכב מבפנים בדלת הצמודה למדרכה אם הוא נשכח באוטו, היכן הכפתור שפותח את הדלת, ואם חלילה נשכח אותו ברכב, הוא יצליח לצאת. כי על כל רגע בחיים חשוב ללמד את הילדים: "מה צריך לעשות עכשיו".

למרות שאף אחד לא יכול לחזור אחורה וליצור התחלה חדשה,

כל אחד יכול להתחיל מעכשיו וליצור סוף חדש.